אדי ואני בפסטיבל הסרטים של ונציה: טכנולוגיה, סיפור, והשפעה אמיתית

יובל: הי מאיה, בוקר טוב. מה שלומך בתקופה הכאוטית שעוברת עלינו?

מאיה: הי יובל, סך הכל בסדר, ממשיכה ליצור לצד המורכבויות. תחושה קצת מוזרה אבל ממשיכה ככה בינתיים 🙂

יובל: כן, מזדהה ומבין. מהצד שלי אחד הדברים המשמחים במה שאני עושה הוא לקבל מיילים כמו שלך שיש בהם שילוב של פסטיבל הסרטים של ונציה, אמפתיה, XR, סטוריטלינג, קו־פרודוקציה ואימפקט. זה לא קורה כל יום…

מאיה: לגמרי, שילוב די משוגע של דברים שקשה להסביר על רגל אחת. תמיד אני מוצאת את עצמי מסתבכת בהסבר. אבל איכשהו ליצור פרויקט כזה בצל כל מה שקורה בארץ ובעולם גם נתן לפרוייקט עוד נפח מענין

יובל: אני תוהה מאיפה להתחיל ונראה לי אולי פשוט בדבר עצמו: אדי ואני (ככה קוראים לזה בעברית?) – חוויית VR אינטראקטיבית שנבחרה להקרנת בכורה עולמית בפסטיבל הסרטים של ונציה. עוד נגיע לוונציה ולטכנולוגיה ואלייך, אבל בואי בתור התחלה תספרי בכמה מילים מה זה הדבר הזה

מאיה: אדי ואני הוא פרויקט שהתחיל בסוף 2022 אבל בעצם באופן רשמי הוא התחיל הרבה שנים לפני כן. זה היה די שילוב של כמה דברים, אבל בעיקר התחיל עם האחיינית שלי (/של בן הזוג שלי) שהיא חירשת. יש לה שתל והיא שומעת ומדברת לגמרי כמונו, אבל דרכה בכלל התחלתי להיחשף לעולם של חירשות, לעולם של תקשורת בדרכים אלטרנטיביות

מאיה: נדהמתי לגלות ששפת הסימנים היא מצד אחד שפה מאוד עשירה, שנשענת על תרבות וסטוריטלינג, ומצד שני היא כל כך לא נגישה ללימוד כי היא משתנה ממדינה למדינה, והדרכים המקובלות ללמוד אותה היום הן בעיקר בשיעורים פרטיים/סרטונים ביוטיוב שאין בהם איזשהו פידבק וכו׳.

במקביל לתקופה הזאת סיימתי לימודים במסלול למדיה דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב, וצללתי לעומקן של הטכנולוגיות החדשות ואיך אפשר להשתמש בהן לספר סיפורים בדרכים חדשות, ליצור השפעה יותר מעמיקה על נושאים מסויימים וכו׳. השילוב של שני הדברים האלו גרמו לי לחשוב מיידית שברגע שהטכנולוגייה של מעקב ידיים תהיה מספיק מתקדמת ויציבה, זה יהיה הרגע הנכון לפתח פרויקט במציאות מדומה שיכול באמת לעזור לתהליך הלמידה והחשיפה לשפת הסימנים

יובל: עברו כמה שנים מאז…

מאיה: כן, למזלי עברו כמה שנים עד שהטכנולוגיה השתכללה, ובשנים האלה הבנתי שאני פחות מעוניינת ליצור את הדואולינגו הבא לשפת הסימנים (על אף שיכול להיות שזה היה רעיון יותר רווחי😅) ויותר מעניין אותי ליצור חוויה שמפגישה משתמשים עם מישהו שונה מהם, מעודדת אותם לשהות, להיות בסבלנות, באמפתיה ולמצוא דרכים לגשר על פערי תקשורת, כשלימוד שפת הסימנים קיים שם, אבל הוא לא העיקר מבחינתי.

נדהמתי לגלות ששפת הסימנים היא מצד אחד שפה מאוד עשירה, שנשענת על תרבות וסטוריטלינג, ומצד שני היא כל כך לא נגישה ללימוד כי היא משתנה ממדינה למדינה, והדרכים המקובלות ללמוד אותה היום הן בעיקר בשיעורים פרטיים/סרטונים ביוטיוב שאין בהם איזשהו פידבק וכו׳

ככה התחיל ״להיוולד״ אדי ואני, שילוב של התשוקה שלי, שהיא באמת להבין איך אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיות חדשות (מציאות מדומה/רבודה) ככלי שמקרב אותנו ומלמד אותנו איך להיות יותר טובים במציאות היומיומית שלנו, וגם באמת איזשהו צורך אמיתי שזיהיתי בשטח. כשטכנולוגיית מעקב ידיים נהייתה מספיק יציבה, הבנתי שזאת ההזדמנות להתחיל לפתח את הפרויקט קצת מעבר ולהבין איך הדבר הזה הולך להיראות

יובל: ואז מה? מאיפה התחלת?

מאיה: במקרה יצא בדיוק קול קורא של קרן מקור (קרן לקולנוע שמאוד מקדמת פיתוח תוכן בפלטפורמות חדשות), והגשתי רעיון יחסית בסיסי, על ילד חירש ומפלצת שנפגשים וצריכים ללמוד להתמודד עם הפער בתקשורת.

לקרן מקור יש מעין זרוע שנקראית ״מקור מדיה״ – מעבדה לסיפורים וטכנולוגיות חדשות. אחרי שעברתי את השלב הראשון, השתתפנו בחממה של חמישה ימים שבהם פיתחנו את הסיפור עצמו, אני יחד עם התסריטאי של הפרויקט, ניתאי דגן.

בסוף החממה קיבלנו תשובה חיובית, שקיבלנו השקעה ראשונית לפיתוח והפקה מהקרן, וגם התקבלנו דרך החממה לפסטיבל בפריז בשם new images שמוקדש כולו ליצירה בטכנולוגיות חדשות לקטגורייה שנקראת Market. היום לכל פסטיבל קולנוע גדול בעולם יש קטגוריית immersive וכמו בקולנוע, גם בקטגורייה יש חלוקה לתחרות ולמרקט (ששם בעיקר עושים פיצ׳ים לרעיונות ונפגשים עם אנשים בעולם).

הנסיעה לפריז הייתה הפעם הראשונה שנחשפנו לזה שלנישה שלנו יש אשכרה תעשייה בעולם, שהמון אנשים עוסקים בה, חברות הפקה, סטודיויים, חברות הפצה, קרנות קולנוע שמוכנות להשקיע סכומים מאוד משמעותיים ומתייחסים לזה לגמרי בכובד ראש כמו של קולנוע

לאו דווקא חירשים וכבדי שמיעה

יובל: בואי נתקדם לדבר לעצמו – מה בסוף כולל הפרויקט נכון לעכשיו?

מאיה: הפרויקט עצמו הוא חווית VR, באורך 25 דק׳, הכלאה בין סרט אנימציה למשחק אינטראקטיבי שמשתמשים בידיים כדי להתקדם. הגיבור הוא רון, ילד בן 8 חירש, שמפחד מטיול הקמפינג הראשון שלו.

אמא שלו מספרת לו סיפור על מפלצת חביבה ביער שתשמור עליו, מעין חבר דמיוני. רון הולך לישון וקם בחלום/סיוט שלו, שזה טיול הקמפינג. שם הוא פוגש אותנו לראשונה, מגולמים בגוף של המפלצת שהאמא המציאה. 

יחד אתם צריכים למצוא דרך לתקשר באמצעות מילים בשפת הסימנים ולעבור בין השלבים השונים בחוויה כדי לעזור לרון להתגבר על הפחד ולהיות מוכן לטיול שלו

יובל: ומי קהל היעד של הסרט/פרויקט?

מאיה: בגדול- החוויה מיועדת לכל אחד מגיל 10 ומעלה. זאת חוויה שמפגישה אותך עם מישהו שונה ממך, לפרק זמן קצר, אבל אני מאמינה שהאימפקט הוא משמעותי וחוויתית לכל גיל. 

בקטן – בסוף זו טכנולוגיה בעייתית מבחינת הפצה, האנשים שיש להם VR בבית הם לאו דווקא האנשים שמחפשים תוכן מהסוג הזה (אלא יותר גיימינג), אז אנחנו בעיקר הולכים להתמקד בהפצה פיזית שכוללת מוזיאונים של ילדים, בתי ספר, ו־venues מתאימים בעזרת המפיצים שלנו ב־Astrea

זה נופל בנישה שנקראית edutainment שהיא נישתית אבל לגמרי קיימת 🙂

יובל: אני מניח שכל הזמן בדקת את עצמך מול האנשים שמשתמשים בשפת סימנים, מעניין אותי איזה פידבק קיבלת, מה חשבת שאת יודעת אבל פספסת, מה היה חשוב להם שלא ידעת בהכרח בהתחלה – או כן – ?

מאיה: אני חושבת שהדבר הכי מעניין שלמדתי, והיה תפנית די חשובה שקרתה בתחילת הדרך, היה שהחוויה הזאת לאו דווקא מיועדת לחירשים וכבדי שמיעה, אם כי היא לגמרי נגישה, אלא היא דווקא נועדה לשומעים. 

אחד הדברים שחזרו על עצמם הכי הרבה מאנשים בקהילה וגם בעמותות שעבדנו איתן, היה שרוב הבעיה, בעיקר אצל ילדים, זה שהם נמנעים מלנסות לדבר עם ילד עם מכשיר שמיעה/שתל כי הם לא יודעים איך לגשת לזה, ולעיתים אין להם את הסבלנות והאמפתיה שנדרשת כדי לנסות לשהות עם האחר.

וכשהבנו את זה, שפת הסימנים קיבלה מעין מקום ״שולי״ יותר בפרויקט (עדיין לגמרי מרכזי), אבל מבחינת הסיפור ומבחינת הקצב והאינטרקציות, הבנו שבסוף החירשות ושפת הסימנים משמשות כמטאפורה לעוד הרבה גוונים אחרים של קבלת האחר, ושבעיקר מה שחסר הוא לא שכולנו נדע עוד שפה (שפת הסימנים) אלא שנסגל לעצמנו יכולות יותר טובות של תקשורת אמפתיה סובלנות, ולא נתפוס את המפגש עם ״השונה״ כאיום אלא כהזדמנות

מה שבעיקר חסר הוא לא שכולנו נדע עוד שפה (שפת הסימנים) אלא שנסגל לעצמנו יכולות יותר טובות של תקשורת אמפתיה סובלנות, ולא נתפוס את המפגש עם ״השונה״ כאיום אלא כהזדמנות

יובל: אהבתי. איך כל זה בא לידי ביטוי בטכנולוגיה ובשפה החזותית שהשתמשתם בה – מה את יכולה לספר על זה

מאיה: הטכנולוגיה עצמה כפי שהיא כבר מאוד עצימה, מנתקת אותך מהעולם שסביבך ושואבת אותך לתוך יקום אלטרנטיבי. ב״אדי ואני״ בחרנו ללכת עם זה עד הסוף: המשתמש שמרכיב את המשקפיים מגולם לחלוטין בדמותו של אדי, המפלצת. זה תהליך שנקרא embodiment, ובו הגוף של המשתמש נטמע בגוף של דמות וירטואלית. לדוגמה, כשהמשתמש מסתכל על הידיים שלו, הוא רואה את ידיו של אדי.

אנחנו משתמשים ב־embodiment וב־hand tracking כאמצעי לתקשורת, כבר מהשנייה הראשונה יש למשתמש תפקיד, אחריות, נוכחות. זה לא כמו לצפות בסרט שבו אתה פסיבי, כאן אתה חלק מהעולם, ואתה זה שצריך לנסות וליצור קשר. עצם השהות לצד ילד ששונה ממך במשך 25 דקות, במקום בטוח ולא שיפוטי, מאפשרת למשתמשים לחוות מה שנמנע מהם במציאות, ולפעמים אפילו יוצאים מהחוויה עם יותר נכונות לנסות ליצור קשרים כאלה גם בעולם האמיתי.

במקביל למסע הרגשי שעובר רון, הגיבור, גם אתה, המשתמש, עובר מסע משלך בתור אדי, מפלצת שרק רוצה להכיר חברים אבל לא יודעת איך.

מבחינת השפה החזותית, עבדנו בטכנולוגיה שנקראת Quill, ציור בתלת־ממד בתוך מרחב ה־VR עצמו. בחרנו דווקא בשפה הזו כי מבחינתנו ציור הוא אחת מצורות התקשורת החזותית הכי בסיסיות ופרימיטיביות, כמו שילדים מתקשרים. הרגשנו שזה נכון שהעולם שבו מתרחש הסיפור ידבר גם את השפה הזו, שפה שמשדרת פשטות, תמימות, ופתיחות

יובל: יפה

רק פרויקטים שבהם הטכנולוגיה משרתת את הסיפור, לא להפך

יובל: תגידי, מה צפוי בוונציה? מי המתחרים שלכם?

מאיה: באופן כללי הקטגוריית אימרסיב בוונציה נחשבת להכי יוקרתית, יש ממש אי קטן שלם שמיועד רק לזה והם מתייחסים לזה בכבוד עצום. יחד עם זאת, זה תחרות גדולה וקשה. יש 30 מתחרים, שהיצירות שלהם הם לא רק ב־VR, אלא בטכנולוגיות נוספות, בניהם נכנסו השנה גם במאים מהוליווד אז הולך להיות מאוד מעניין 🙂

יובל: הו נייס. מתי כל זה קורה?

מאיה: ממש תכף, 27.8-6.9

יובל: קול. מה עוד? אולי לפני שניפרד תגידי איזו מילה על הסטודיו שלו, Moosh Studio, מה את עוד עושה בו? ואם יש עוד משהו חשוב להגיד על אדי – זה הזמן

מאיה: כן, אולי שווה להוסיף עוד קצת דווקא מהזווית ההפקתית של אדי ואני. מצד אחד, זו חוויה שנמצאת באיזו נישה, שילוב של סטוריטלינג ואימפקט עם טכנולוגיות מתקדמות. אבל דווקא השילוב הזה הוא מה שמשך גופים שונים, מתעשיית הקולנוע והטכנולוגיה, לקחת חלק בפרויקט.

הפרויקט היום הוא קו־פרודוקציה ישראלית־גרמנית־צרפתית (Reynard Films & Studio Geppetto), מה שאומר שבפועל גייסנו מימון מקרנות קולנוע באירופה, תוך כדי אחת התקופות הכי קשות שידענו כאן בישראל. כשמקבלים תמיכה ממדינות אחרות, גם העבודה צריכה להתבצע שם, אז בפועל הפרויקט הזה דרש שלוש שנים של הפקה סיזיפית ברחבי העולם.

מלבד קרנות קולנוע בארץ (כמו קרן מקור ובהמשך גם קרן גשר), גם חברות טכנולוגיה השקיעו בפרויקט. META, לדוגמה, לא רק תמכה כלכלית, אלא גם נתנה תמיכה טכנולוגית יוצאת דופן, כי היה לה חשוב לראות איך הטכנולוגיה שלה יכולה לשמש לטובה. גם Unity, שמדי שנה משקיעה בפרויקטים בעלי אימפקט חברתי, בחרו לתמוך.

וזה גם די מסכם את הגישה שלנו ב־Moosh Studio. אנחנו סטודיו קטן שקם לפני שלוש שנים, עם מטרה ברורה: לפתח פרויקטים שמשלבים טכנולוגיה, סיפור, והשפעה אמיתית. אנחנו בוחרים לעבוד רק על פרויקטים שבהם הטכנולוגיה משרתת את הסיפור, לא להפך.

אנחנו מאמינים שכשעוסקים בנושא משמעותי ואותנטי, אם זה בהעלאת מודעות, או בפתיחת שיח חדש , זה מושך סביבו את שיתופי הפעולה והתמיכה הכי נכונים