מהרצליה לניו יורק: אמנות הפיקניק של Two Curators

יובל: הי כרמית, הי תמר, מה שלומכן בתקופה הכאוטית שעוברת עלינו?

כרמית: האמת שרגוע סוף כל סוף. אני ביוון על סירה, כבר חודש וחצי מטיילת. אבל הימים ספורים, ואני חוזרת לארץ שבוע הבא.

תמר: זה כואב ועצוב ולפעמים קשה להמשיך לעבוד בתחום האמנות היפה כל כך. אני מרגישה מבורכת להיות מוקפת ביצירתיות ובאנשים יצירתיים.

יובל: לגמרי. מתי אתן נפגשות בניו יורק להקמת התערוכה?

תמר: שבוע הבא ואני מתגעגעת לשותפה שלי. לא ראיתי אותה כל הקיץ

כרמית: בעוד שבוע בדיוק, אני בגעגועים. תמר כבר חודש וחצי בניו יורק. ואנחנו בלונג דיסטנס עובדות על התערוכה וגם על פרויקטים חדשים

יובל: כמה שנים אתן כבר עובדות ביחד תחת השם Two Curators? זה מהלימודים בתכנית אוצרות של שנקר, נכון?

כרמית: נכון. הכרנו לספסל הלימודים באוצרות בשנקר אצל גלית גאון האהובה ועברו מאז 8 שנים… מי סופר

יובל: 8 שנים. נייס. ובוא נדבר על ״אמנות הפיקניק״, תערוכה שהתחילה במרכז תאו בהרצליה וגירסה מעודכנת שלה תיפתח ב־JCC במנהטן. בואו נלך כרונולוגית מהתחלה – איך עלה הרעיון לעסוק בפיקניק?

תמר: היינו בביקור סטודיו אצל יעל פסמניק ופגשנו את שותפתה לסטודיו, נעם זונשיין. היה לה ציור של סבתא שלה בפיקניק, ואת אותה תמונה היא ציירה גם על אריחים פורטוגזיים. מיד ידענו שאנחנו רוצות לעשות תערוכה על הקונספט של פיקניק

תמר למדן: הקונספט של פיקניק הוא כל כך אוניברסלי ואפשר להעריך אותו ללא קשר למקום שבו נוצרה העבודה. ישנן מספר יצירות המתייחסות לישראל ולישראלים, וזה אולי נראה שונה מהפיקניק האמריקאי, אבל ההתכנסות והאכילה המשותפת הן דומות

כרמית: עבודת האריחים של נעם זונשיין ״הפלמ״נחיקים״ שהוקסמנו ממנה, לא עזבה אותנו. יצאנו מביקור הסטודיו ותמר ידעה שנעשה תערוכה על תרבות הפיקניק בישראל. פנינו לנעם ומיד התחלנו לעשות מחקר על מסורת הפיקניקים בארץ. 

לחלק מהאמנים כמו רעות דפנא יש סדרה של רישומים של קיבוצניקים המקיימים פיקניק במקומות שונים בקיבוץ. חלק אחר קיבל תמה קצרה על הנושא והחליט ליצור עבודה חדשה. עדי ארדון יצרה איורים על השוק האוכל המקומי. אידית פישר כץ יצרה סצנה מיניאטורית בתוך מנורת רחוב, שבו הפיקניק באמצע כיכר עירונית ופסולת הפלסטיק מוקפת באוויר מזוהם עם חתול ויונה מסתובבים, סיטואציה אבסורדית. 

סטודיו ירנאטק פרש את השמיכה המשובצת הנשענת על צבעי הדגל כחול לבן, והפך את האדום־לבן, הבד הקלאסי של הפיקניקים, לצבע אדום עז של דם, בעקבות האירועים של השבעה באוקטובר. מצד אחד סמל של יושרה, תקווה וטוהר, ומצד שני זיכרון וטראומה

יובל: אז זה היה לקראת התערוכה בתאו שהוצגה ממש לפני שנה. איך קרה ניו יורק?

תמר: יצרתי קשר ישירות עם אודי אורמן מה־JCC והוא היה כל כך חם ופתוח לפגוש אותנו. נפגשנו והתחלנו לתכנן את התערוכה הזו יחד.

כרמית: עשינו זום היכרות, הגשנו שתי הצעות והם קיבלו את פיקניק

יובל: עכשיו אני סקרן לשמוע מה הייתה ההצעה השנייה…

כרמית: ההצעה השניה, שכמובן הוגשה לפני שנתיים, הייתה ״מגרש משחקים״. בינתיים הספקנו גם לאצור אותה והיא הוצגה בתאו השנה

יובל:: נייס. תגידו כמה מילים על ה־JCC לטובת מי שלא מכיר.ה?

תמר: מרכז הקהילה היהודית מרלין מאיירסון (JCC) במנהטן באפר ווסט סייד הוא מרכז קהילתי בן 14 קומות עם בריכה, חדר כושר, גן שעשועים על הגג, פעוטון, בית קפה, תכניות אמנות, בריאות ותרבות, המשרת 55,000 איש מדי שנה. אנו מציגות בגלריה בלובי של הבניין

יובל: אני מניח שהלוקיישן החדש הכתיב התאמות, גם בגלל החלל ואולי גם בגלל שניו יורק זה לא הרצליה?

תמר: בהחלט. כללנו גם כמה אמנים אמריקאים ועשינו התאמות. התערוכה לא הועתקה לחלוטין, אבל היה כיף לעשות את השינויים.

כרמית: לגמרי, היינו צריכות לוותר על המיצבים ועל האוביקטים שעל פודסטים, מכיוון שיש הגבלות חלל ב־JCC, הכל חייב להיות תלוי על הקיר. בנוסף החלטנו לפנות גם לאמנים אמריקאים שיציגו נקודת מבט אחרת מהאמנים הישראלים

כרמית שיין: תרבות הפיקניק נטועה כבר מאות שנים, כל התכנסות כזו מביאה איתה חוויה של יחד, זמן לעצור. בעבודות עצמן אפשר לראות את השונות בנו, מה הוא מקומי? מה אנחנו מביאים איתנו? מי אנחנו? זה שאלות שעולות כל הזמן

יובל: איזו הכרות יש לכן עם אמנים אמריקאים? למי פניתן ומה הם/ן מציגים?

כרמית: אנחנו עובדות בעיקר במדיה החברתית כדי להכיר אמנים חדשים. תמר פנתה באינסטגרם לשתי אמניות נהדרות שגרות בארצות הברית. אחת מהן הגיעה לארץ, היא הציגה בביאנלה בירושלים, שם היה המפגש הראשון. בנוסף פנינו לרותם עמיצור שלאחרונה עברה לגור בניו יורק

תמר: עקבתי אחרי ג׳קלין קוט־וולה באינסטגרם והייתה לי הזדמנות לפגוש אותה כשהייתה בישראל; את סוזי קופף גם הכרתי דרך האינטרנט ואהבתי את עבודותיה

כרמית: העבודות של סוזי מייצגות את משפחתה היהודית שכבר חיה 100 שנים בסן פרנסיסקו. היא יצרה במיוחד לתערוכה את סדרת הציורים ״wet״ בצבעי מים על נייר, הנשענים על צילומים היסטוריים של משפחתה בעיר. אין לי ספק שרואים כאן טביעת עין לא מקומית. גם העבודות של ג׳קלין מייצגות מסורת יהודית משפחתית סביב שולחן האוכל. האווירה לא ישראלית כלל

יובל: אם לשים רגע בצד את המצטרפות החדשות מארצות הברית, עד כמה עין שלא מכירה את האמניות והאמנים תבחין שאלו עבודות שהגיעו מישראל? זה חשוב? זה משנה לכן או ל־JCC?

כרמית: תרבות הפיקניק נטועה כבר מאות שנים, כל התכנסות כזו מביאה איתה חוויה של יחד, זמן לעצור. זה חשוב לנו כאוצרות להראות מגוון של ביחד ולחוד. משפחתיות או חברויות שונות סביב ארוחה טובה וצחוק. זכרונות שיש לכולנו. בעבודות עצמן אפשר לראות את השונות בנו, מה הוא מקומי? מה אנחנו מביאים איתנו? מי אנחנו? זה שאלות שעולות כל הזמן

תמר: אני חושבת שהקונספט של פיקניק הוא כל כך אוניברסלי ואפשר להעריך אותו ללא קשר למקום שבו נוצרה העבודה. ישנן מספר יצירות המתייחסות לישראל ולישראלים, וזה אולי נראה שונה מהפיקניק האמריקאי, אבל ההתכנסות והאכילה המשותפת הן דומות

יובל: אך מתבקש לשאול עכשיו אם אתן בכלל אוהבות פיקניק ואיך נראה הפיקניק שלכן?

כרמית: אישית, המשפחה שלי חיה סביב אוכל… הכי פודיס. אנחנו נוהגים לצאת עם חברים לחיק הטבע ולפרוש מכל טוב

תמר: אני אוהבת פיקניק נהדר בטבע, רצוי ליד אגם, עם גבינות, לחם, מאפים ובקבוק יין קר מדהים, מוקפת באנשים שאני אוהבת לבלות איתם

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר שלא אמרתן לפני שנפרדות?;

תמר: התערוכה תהיה פתוחה עד דצמבר, ולכבוד חג הסוכות רחלי שרפשטיין תבנה סוכה שתמוקם ברחוב ממש מחוץ למרכז להנאת כולם

כרמית: נתראה בניו יורק! מתרגשות מאוד לקראת הפתיחה ב־4 בספטמבר, נשמח לראות את מי שכבר שם. בסוכות תהיה כאמור סוכת הפיקניק של רחלי שרפשטיין במיוחד לתערוכה וזה יהיה פנומנלי. 

ואמן שיהיה לנו שקט ושכל החטופים יחזרו במהרה, כי אי אפשר להמשיך בלעדיהם

---

אמנות הפיקניק
אוצרות: תמר למדן וכרמית שיין – Two Curators
Marlene Meyerson JCC Manhattan
בהשתתפות: רותם עמיצור, נועה קלגסבלד, נעם זונשיין, סטודיו Yarnatak, ילנה בלייב, אסף ומורן גאם הכהן, אידית פישר־כץ, עדי ארדון, רחלי שרפשטיין, רעות דפנא, אלה אוזן, ג׳קלין קוט־וולה, סוזי קופף
פתיחה: 4.9; נעילה: 31.12