להיט בראש // נערות שעשועים

בשנת 1992 התסריטאי ג׳ו אסטרהז כבר נחשב לאחד השמות הכי חמים בהוליווד. עם תיק עבודות שכלל את ״פלאשדנס״, ״להב משונן״ ו״נבגדת״, הוא היה מוקד משיכה לבמאים נחשבים, ביניהם גם פול ורהובן. המפגש הבין־כוכבי של שני יוצרים אקסצנטריים ומוכשרים הוליד את ״אינסטינקט בסיסי״, המותחן האירוטי הנועז שהפך לאייקון תרבותי והוליד אינספור פרודיות, ציטוטים ורפרנסים לשרון סטון ושיכול הרגליים המפורסם שלה.

האינסטינקט האמנותי הבסיסי של ורהובן ואסטרהז הוכיח את עצמו כמשתלם, וההצלחה הובילה באופן טבעי לשיתוף פעולה נוסף ביניהם בסרט – שעל הנייר לפחות – היה אמור להיות הרבה יותר נועז ומותח גבולות. ״נערות שעשועים״ (1995) נראה במבט ראשון כמו גחמה של שני גברים מבוגרים וחרמנים, עם תועפות של סצנות מין, פטמות זקורות למכביר ועכוזים חשופים. אבל למרות המוניטין השערורייתי שיצא לו – הסרט הפך לתופעה תרבותית, שהשפיעה הן על הקריירה של השחקנית אליזבת ברקלי והן על האופן שבו מתייחסים עד היום לסרטים מסוגו.

הסיפור הגדול של ״נערות שעשועים״ הוא לא הסרט עצמו. כלומר, גם, אבל ממש לא רק. עוד לפני שעלה לאקרנים, ראשי אולפני MGM שעמדו מאחוריו, דאגו להרים סביבו הייפ מטורף, שבדיעבד רק פגע בו והפך אותו לפלופ מהדהד. המשוואה הייתה כזו: סקס ונשים עירומות = קהל יעד של גברים חרמנים.

ההחלטה השיווקית (והשגויה) צמצמה את הפוטנציאל הכלכלי של הסרט, אבל גם גרמה לוועדת הדירוג לתת לו את דירוג NC-17 המחמיר ביותר. הדירוג אמנם חיזק את רמות ההייפ לגביו, אבל בפועל הפך למסמר נוסף בארון הקבורה שלו.

״נערות שעשועים״ הוא בבסיסו סרט פמיניסטי, עם גיבורה שעוברת מסע משפיל בתוך תעשייה שמסמנת אותה כזונה. בסופו של דבר היא לא מוכנה לשחק במשחק המלוכלך, נוטשת הכל ומגלה את עצמה מחדש

עלילת הסרט בסיסית למדי: נומי (אליזבת ברקלי), צעירה עם עבר טראומטי, מגיעה ללאס וגאס במטרה להגשים את החלום האמריקאי ולהצליח בגדול. בדרך לטופ, היא נשדדת, רוקדת במועדון סטריפטיז מפוקפק עם ספות דביקות (אתם יודעים ממה), עד שהיא מוצאת את עצמה נשאבת אל תוך החלום והופכת לרקדנית במופע גרנדיוזי.

אממה, עבור קריסטל (ג׳ינה גרשון) הכוכבת הראשית של המופע – נומי מהווה איום. מערכת היחסים שלהן הופכת לפצצה מתקתקת של מיניות מתפרצת ותחרותיות הרסנית.

עם במאי אחר על הכיסא, ״נערות שעשועים״ היה עלול להיות דרמה גנרית ומנומסת. אבל לא אצל פול ורהובן. הוא לקח כל אלמנט בסיסי של סרט ועיבד אותו בסגנון האופייני לו: דיאלוגים בלתי אפשריים (״זה מוזר לרקוד בלי שמישהו גומר עלייך״), תצוגות משחק קרינג׳יות, סצנת אונס קשה לצפייה, מלודרמה מוגזמת, תפאורה בוהקת ואקסצנטריות מכוונת, בתוספת עירום חזותי בכל פינה. לוורהובן מעולם לא היו מעצורים – וגם לא הפעם.

הפעם הראשונה שצפיתי ב״נערות שעשועים״ הייתה כשהייתי בערך בן 14, מסיבות מובנות. הפעם השנייה הייתה בגיל 41, ומסיבות אחרות לגמרי – הערצה נלהבת לפול ורהובן וחיבה יתרה לסרטי קאלט וטראש. כבר בסצנה הפותחת הקרינג׳ טיפס לי בעמוד השדרה. אולי זו הזקנה ואולי זו צפייה מיותרת בסרטים של יורגוס לנתימוס, אבל בסופו של דבר נפל לי האסימון: ״טמבל, זה סרט של פול ורהובן!״ ברגע שאתה מבין שאתה בעולם שלו עכשיו – הקסם של ״נערות שעשועים״ משתלט עליך.

כאן מגיעה גם מילה טובה לג׳ו אסטרהז, שעמל וכתב עלילה טובה ודמות ראשית שוברת מוסכמות, בסרט שליטרלי הקדים את זמנו. נומי היא דמות של ״הכל או כלום״ – נאיבית ואלימה; חסרת השכלה שלא יודעת להגות Versace ואומרת ״ורסייס״, אבל מלאה בחכמת רחוב; מתוקה אבל גם נקמנית. נומי היא לא פחות מהתגלמותה של ארצות הברית עצמה: הכל גדול, נוצץ, מוגזם ועטוף בסליז ובחרא.

פטמות, פמיניזם ומה שביניהן

במבחן התוצאה, כל זה לא עניין אף אחד. הצופים והמבקרים לא הבינו מה ורהובן ואסטרהז ניסו למכור להם. אבל יותר מהכל, הפלופ הזה קבר באחת את הקריירה של אליזבת ברקלי, שהגיעה אליו היישר מסדרת הקאלט ״הצלצול הגואל״. הצעד הקיצוני שלה, שנועד להפוך לפריצת הדרך המשמעותית ביותר בחייה, נתקל בביקורות רעילות ושוחטות על משחקה הגרוע (אבל ורהובן אמר לה לשחק ככה!). ההופעה בסרט זיכתה אותה בפרס פטל הזהב המפוקפק והיא סומנה באות קלון ברמה שאפילו הסוכן שלה לא היה מוכן ששמו ייקשר אליה.

הפוצים יגידו לכם ש״נערות שעשועים״ מציג נשים באופן מבזה ומשפיל; ויש עניין בטענה הזו, כי יוצריו הם גברים. אבל מי שמכיר את גוף העבודה של אסטרהז וורהובן, יודע שזה לא היה הסיפור. לאורך השנים אסטרהז וורהובן הדגישו שהתמה המרכזית של הסרט היא די פשוטה – סקס שווה כסף, ולהיפך.

במובן הזה, ״נערות שעשועים״ הוא בבסיסו סרט פמיניסטי, עם גיבורה שעוברת מסע משפיל בתוך תעשייה שמסמנת אותה כזונה. בסופו של דבר היא לא מוכנה לשחק במשחק המלוכלך, נוטשת הכל ומגלה את עצמה מחדש. במילים אחרות: ורהובן ואסטרהז עשו סרט עם ניחוח #MeToo הרבה לפני שהיה #MeToo.

אז האם ״נערות שעשועים״ הוא סרט שנעשה לשם הפרובוקציה בלבד, או שמדובר בביקורת אמיתית וכנה על התרבות האמריקאית, זו שמתפרנסת ממין ומניצול נשים תוך כדי הטפת מוסר כפול? אני בוחר באפשרות השנייה.

מבושה לקאלט: נקמתה של אליזבת ברקלי

כאמור, תגובות הקהל והמבקרים ודירוג הצנזורה המחמיר לא השאירו ל״נערות שעשועים״ שום סיכוי. אבל את מה שקרה בהמשך, אף אחד לא היה יכול לחזות. אחרי שירד מהמסכים בבושת פנים, הסרט מצא את גאולתו בפורמט הווידיאו הביתי והתפוצץ ברמות. בין אם נרכש כבדיחה לצפייה עם החבר׳ה ובין אם מתוך סקרנות פרוורטית – המספרים מדברים בעד עצמם: 100 מיליון דולר! זה הסכום שהרוויחו אולפני MGM על סרט שהופק בתקציב של 45 מיליון.

״נערות שעשועים״ הפך לקאלט, הצמיח עדת מעריצים עולמית והפך ליקיר הקהילה הלהט״בית. והפרט הכי חשוב בסיפור הזה: הוא החזיר את אליזבת ברקלי לתודעה הציבורית. המחויבות שלה לתפקיד קיבלה הערכה מחודשת, והיום עמוד האינסטגרם שלה מוצף בתכנים סביב הסרט וההיסטוריה שלו.

ממרחק של 30 שנה אפשר לומר בביטחון ש״נערות שעשועים״ הוא נקודת ציון מרתקת בתרבות הפופ, ואחד הסרטים שמתבקש לחזור ולחקור אותם מזוויות שונות: תרבותית, אמנותית ומקצועית. אז נכון, זה לא ״רובוקופ״ ובטח שלא ״זיכרון גורלי״ (שגם הם התקבלו בתחושות מעורבות), ובואו, הוא גם לא נועז יותר מ״אינסטינקט בסיסי״ כמו שניסו למכור לנו אותו. אבל הוא כיפי ובאמת מהנה.

זהו טקסט חריף, ציני ונוקב על תרבות הסקס והסליז האמריקאית; על גברים תוקפניים, תאבי מין, בצע ושליטה בעולם שמלא בחרא. העירום והכאילו־אירוטיקה שבו הם רק כלי וממש לא העיקר, כי הדבר האחרון שאפשר לומר על הסרט הזה הוא שהוא סקסי. הוא חכם, הוא פוסט־מודרניסטי והוא ״ורהובני״ מכף רגל ועד ראש. הוליווד השמרנית מעולם לא ידעה איך לאכול את ההולנדי, ו״נערות שעשועים״ הוא פשוט עוד פרק לא מובן בסיפור שלו. אבל ככה זה עם גאונים, לא?

---

נערות שעשועים
בימוי: פול ורהובן
131 דקות; 1995, ארצות הברית