גבולות גזרה // Hide&Seek

מי

עמית פרג׳, בת 32, מעצבת אופנה, אמא של אילי ושל Hide&Seek.

המותג

Hide&Seek נולד מתוך שיפט שעשיתי במהלך הלימודים — מלימודי אופנה לפילוסופיה ותולדות האמנות, ומהחיבורים שיצרתי ביניהם. זהו מותג לבגדי נשים שיש בו הרבה חופש ומשחק, וגם פלטפורמה פיזית ורעיונית לחקור ולחשוב את היחסים שלנו עם הגוף ועם בגדים.

הלקוחות שלי מגוונות – בגילים, בסגנון וגם במידות. בהתחלה חששתי שהעיצובים שלי ספציפיים מדי, שהם אולי מסובכים או שלא יבינו אותם. אבל כל פעם אני מופתעת מחדש כמה נשים מעולמות כל כך שונים מתחברות לזה.

אני חושבת שמה שמשותף לכולן הוא לא הפרופיל שלהן – אלא האהבה לבגדים. אלו נשים שמתרגשות להתלבש, הן אוהבות את העיסוק סביב זה והן מבטאות את עצמן דרך הלבוש שלהן. הן אוהבות את החופש שהבגדים האלה מציעים ונהנות מהמשחק שבזה.

קולקציה אחרונה

אני לא מתייחסת למותג ככזה שמורכב מקולקציות, אלא כפרקי המשך בסיפור שכל הזמן מתפתח ומשתנה, אבל הוא עדיין אותו הסיפור. הקולקציה האחרונה היא קפסולה קייצית עם פריטים שמשלימים אחד את השני ויכולים להרכיב לוקים שונים, כאלה שמתאימים ליום וגם לערב. חשוב לי שהפריטים שאני מעצבת יהיו דינמיים וישתנו יחד איתנו, במהלך היום ובכלל. יש בה ארבעה פריטים בסך הכל: שני טופים, שמלה וחצאית. כל אחד מהם יוצר עולם שלם של אפשרויות.

חלק חשוב בתהליך הוא המחקר החומרי. אני אוהבת לבדוק איך אותה הגזרה מגיבה לחומרים שונים. כך גם במקרה הזה – כל אחד מהפריטים מגיע בסוגים שונים של בדים שנופלים ועוטפים את הגוף, כל אחד בדרכו. ארבעה פריטים הופכים לעשרה.

יש בקולקציה פריטים שקופים וקלילים, ולעומתם פריטים מבדים עבים ויציבים יותר. כל הבדים הם סריגים, והצבעוניות משלבת צבעי בסיס כמו שחור לבן ואפור, לצד נגיעות צבע חזקות שמאירות את כל הסיפור בוורוד וכחול. הפריטים משתלבים אחד עם השני ויוצרים – יחד עם פריטים מהדרופים הקודמים – מלתחה אינסופית שאפשר כל הזמן ליצור ממנה עוד ועוד אפשרויות. כזו שחיה, מתפתחת ומשתנה איתנו.

מקורות השראה

מבחינה ויזואלית וחומרית אני פועלת בצורה אינטואיטיבית. הדברים מתהווים מעצמם תוך כדי העבודה, בעיקר על בובה או על הגוף. ההשראה העיקרית שלי היא פעולת ההתלבשות — הרגע הזה בזמן, עם המשמעות הפיזית, הרעיונית והוויזואלית שלו. הממד הפיזי של המומנט הזה מעסיק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, ולאורך כל תקופת הלימודים שלי חקרתי אותו.

אני רוצה לגעת ברגע הזה – רגע יומיומי, אישי, אבל גם חברתי; רגע שטעון בהמון רגשות ומשמעויות. אני רוצה להבליח לתוכו ניצוץ קטן של משחק, של הנאה, של מפגש עם עצמך. להזכיר שיש אינסוף אפשרויות, שהבחירה היא תמיד שלך. זו מבחינתי תזכורת אינטואיטיבית לכך שבכל דבר יש פוטנציאל ליצירה, ואפשר לראות את הדברים בצורה פחות מוחלטת ויציבה. תמיד יש מקום לזוז, לשנות, לשחק, ולהכניס את עצמנו פנימה.

כשאני מעצבת בגד, אני מנסה לגרום למי שלובשת אותו להרגיש שהוא כלי פתוח ודינמי או פלטפורמה מלאה באפשרויות, לא מוצר צריכה דומם ומוגמר.

המעצבים שהכי מעוררים בי עניין הם אלו שהצליחו ליצור עולם שלם משל עצמם. שיש להם שפה מובחנת וגוף עבודות שעוסק בשאלה מסוימת. אני נמשכת למעצבים שמנסים לחקור משהו ספציפי ומצליחים לבחון בצורה מתוחכמת את המתח שבין אמנות לעיצוב, כמו איסיי מיאקי והעיסוק שלו בתנועה או קוסטאס מרקודיס והעיסוק שלו במפגש של הגוף עם החומר. אלו מעצבים שהשפיעו על האופן שבו אני חושבת בכלל, ולאו דווקא על האסתטיקה שלי.

אני נמשכת ליוצרים שעוסקים בשאלות על המבנה והצורה של תחום העיסוק שלהם, ומצד שני יש משהו אישי ונוגע בעבודה שלהם, כמו חוסיין שלאיאן או קמיל פורטנס, שיש להם הסתכלות מעניינת על כל הפורמט שנקרא מותג אופנה.

אבל מי שהכי השפיעה עלי כמעצבת היא האמנית אנט מסאז׳ה, שחלק נכבד מגוף העבודות שלה עוסק בטקסטיל, בבגדים ובגוף. באופן כללי אני מקבלת יותר השראה מאמנות, כי כשאמנות מדליקה אותי באמת – יש לי רצון ללבוש אותה, להבין איך זה היא היתה נראית אם היא היתה בגד אמיתי שאנשים קמים בבוקר ולובשים אותו. זה מה שגרם לי להבין שאני מעצבת ולא אמנית. הדחף שלי הוא להפוך את הדבר המדהים הזה שקורה באמנות טובה ללביש ונגיש ויומיומי. למשהו שקיים בתוך החיים עצמם, ואפשר לשים אותו על הגוף.

החלום הגדול

החלום הכי גדול שלי מבחינה מקצועית הוא להמשיך להתפתח, להעמיק את השפה העיצובית ואת המחקר שמלווה אותי כבר לא מעט שנים, מזוויות חדשות ובאופנים שימשיכו להפתיע אותי. וגם, שהעסק יהפוך לאקו־סיסטם – מערכת חיה והרמונית שמזינה את החיים והחיים מזינים אותה, כזו שמאפשרת יומיום של חיים ויצירה.

 

ארון פרטי

כל שנות ה־20 שלי, הארון שלי היה אוסף מפלצתי בגודלו, מלא בפריטים שאספתי מכל רחבי תבל ופלנטות הווינטג׳. בשנתיים האחרונות הרגשתי צורך רגשי לשחרר את העומס, ואני עושה את זה בקצב שאני מאוד גאה בו.

היום הארון שלי יחסית מצומצם. יש בו בעיקר בייסיק טוב, פריטים שלי, ומדי פעם נכנס עוד משהו – רק אם התאהבתי בו קשות. זה יכול להיות בכל סגנון, אין חוקים. החוק היחיד הוא שאם משהו נכנס – משהו אחר חייב לצאת.

עתידות

בעוד חמש שנים אני רואה את Hide&Seek בחלל חלומותיו, מתרחב ונושק לתחומים נוספים של עיצוב ואמנות, זוכה לייצר יותר ניצוצות בעיניים לקהל רחב ומגוון יותר, עם מערך ייצור שמאפשר לי להגשים את כל החלומות הטקסטיליים שלי וצוות כל יכול.

עוד חלום לעתיד: שהמלחמה תהיה זיכרון רחוק, כולם יחזרו לאהובים שלהם, שנחלים, שנלמד לפתוח את הלב בכלל, ובעיקר למי ששונה מאיתנו.