פסטיבל קצה: נעורים, זקנה והחיפוש אחר משמעות, בשלושה סרטים

פסטיבל הקולנוע ״קצה״ מתקיים זו השנה השלישית, ומתוך שלל התחרויות ויצירות נהדרות בחרתי שלושה סרטים – כל אחד מהם מיוחד בדרכו: תיעודי, עלילתי ואנימציה. שלושה קולות שונים, שמרכיבים יחד תמונה חדה של קולנוע שמגיע עד הקצה וממשיך מעבר לו: אל ההרים הקפואים של מונגוליה, אל המציאות הבלתי נסבלת של הבירוקרטיה וחוסר הנימוס שטבועים בתרבות הישראלית, ואל חייהם של נוער שוליים הזקוקים לעזרה.

הפסטיבל, שיתקיים בבית תמי בתל אביב ממחר (יום שני) ועד שישי השבוע (8-12.09), מקיף סרטים ישראליים ובינלאומיים, עלילתיים ותיעודיים – שחוקרים את גבולות החברה, גבולות החוויה האנושית וגבולות השפה הקולנועית עצמה. מטרתו לחשוף את הקהל לקולנוע ייחודי, שמבקש לאתגר את הצופה, לעורר מחשבה ולפתוח דלתות לעולמות חדשים.

---

רוח ההרים | אורי מגנוס

ישראל, 30 דקות

״רוח ההרים״ של אורי מגנוס הוא סרט תיעודי אינטימי, שמצליח להחזיק במתח דרמטי רגשי וחזותי לאורך חצי שעה – בין רוח לחומר, בין כאב לשמחה, בין אובדן לקבלה.

הסרט מלווה במשך מספר שבועות את עמית אשל, צלם טבע בעל הכרה בינלאומית, היוצא למסע בהרי מונגוליה בחיפוש אחר נמר השלג החמקמק. מדובר בחיה מיתולוגית כמעט, שנדיר ללכוד בעדשה. במהלך המסע הוא מתמודד עם מדרונות תלולים, ניסיונות כושלים ובדידות עמוקה. ההרפתקה האתגרית הזו הולכת ונפרמת ליצירה אישית, הנוגעת בגבולות הווידוי.

מה שמתחיל כחיפוש אחר חיה נדירה, הופך בהדרגה למהלך פנימי – התמודדות עם אובדן וחיפוש אחר התפייסות עם זכרה של אחותו. על רקע פסגות קפואות ועמקים תלולים, אשל חושף את סיפורו האישי בפיסות מדודות, תחילה בהיסוס, אחר כך בהתפרצות כואבת. במקביל, הוא ממשיך להיאחז בתקווה למצוא בעדשתו את החיה האגדית, גם כשהסיכוי נראה קלוש.

הצילום עוצר נשימה ביופיו, ומשרטט את הנופים המושלגים וההרריים של מונגוליה בתנופה מרהיבה. מגנוס שוזר ביד אמן את האינטימי עם הפראי, את הנוף עם הנפש – ומייצר טלטלה קולנועית שקטה אך חודרת, במסע שמשתמש בצילום כמזור לשכול וככלי לחקירה קיומית מול פני הטבע.

---

מקום שאינו קיים | תהילה רודל

ישראל, 18 דקות

סרטה של תהילה רודל אינו קל או נוח לצפייה – ובצדק. הוא נע בין אלימות מינית, נוער נטוש, בדידות וטראומה. הסיפור נסוב סביב נטלי, נערה חרדית צעירה, חסרת אונים, נטושה ברחובות ירושלים. היא בודדה, עזובה, משוטטת; עיניה מספרות הכול – פחד, ייאוש, תחושת ניכור. אין לה מקום בעולם.

לא חולף רגע והיא נשאבת לסיטואציות קשות עד בלתי נסבלות – כאלה שנערות במצבה נתקלות בהן לעיתים תכופות מדי. מפגש עם אישה מבוגרת נדמה תחילה כהצלה, אך מתגלה כמלכודת – מצב טעון, אלים וחוצה גבולות.

הסרט מתקדם בקצב מהורהר ואיטי, ובמכוון אינו מנסה להוליך את הצופה לעבר פתרון. הצילום ברחובות ירושלים הופך את העיר לדמות אילמת – ספק אדישה, ספק עיוורת – שנמצאת שם אך אינה מתערבת, ומשקפת את המתח המתמיד בין קדושה לחול, בין עולם חילוני לעולם דתי. אבל ההבדלים הם אשליה בלבד: בשני העולמות מחכה לנערה הצעירה אותה סכנה.

השתיקות, המבטים והקיפאון מחליפים כל דיאלוג, ומעמיקים את תחושת הניתוק. רודל מסרבת להציע מפלט או נחמה; היא מציגה מציאות חשופה עד כאב, ומותירה את הצופה להתמודד עם השתיקה כמו עם אלימות גלויה.

השחקנית הראשית, אריאל שוורץ, נושאת את המשקל הדרמטי בגוף סגור ובמבט פצוע – דמות שלמדה לשתוק כדי לשרוד. זהו סרט על ריקנות, ובעיקר על האופן שבו החברה מייצרת את הריק הזה אצל נוער שוליים. כשאין לך קול, את הופכת לשתיקה מהלכת; וכשאין מקום בעולם, נותרת רק השאלה אם להיעלם או להמציא לעצמך מקום מדומיין, פעם אחר פעם.

---

---

דדליין | עידן גלבוע

ישראל, 12 דקות

אם החמצתם בטעות את ״דדליין״ – כמו כותב שורות אלו – זה הזמן לתקן את הטעות. סרט האנימציה הקצר של עידן גלבוע, זוכה פרס סרט האנימציה הטוב ביותר בתחרות הקצרים הישראליים בפסטיבל ירושלים 2023, הוא יצירה כיפית, אנרכיסטית ומופרעת, כזו שפשוט דורשת לצפות בה שוב.

הסרט פותח בבאנליות היומיומית עד כאב של התרבות הישראלית: שתי זקנות נפגשות בחדר המתנה בקופת חולים, ומנסות לשרוד את ״הנימוס״ המקומי ואת תחושת חוסר האונים שמגיעה איתו. אבל מה שנראה תחילה כמו עלילה מנומנמת, מסתחרר עד מהרה למחוזות האנרכיזם הקומי – למסע אלים, נקמני וקורע מצחוק – קומדיית אקשן שחורה במיטבה.

חמושות בנשק חם ומלוות על ידי המוות עצמו – בתפקיד פקיד בירוקרטי – הן יוצאות לרחובות ומטילות תוהו ובוהו. זו סולידריות בין שתי קשישות מול חברה שמעדיפה שייעלמו – והן הופכות את הקערה על פיה, ובסטייל בלתי מתנצל.

העלילה משוחררת רסן, האנימציה מהודקת ומלווה בפסקול מטאל רועם – ויחד הם יוצרים תמהיל מדויק של אקשן, קומדיה שחורה ואבסורד עוקצני, שעדיין נוגע בחיים מוכרים מדי. זקנות שהופכות לגיבורות אקשן מול נימוס גרוע ובירוקרטיה? לא רק אפשרי. כאן בארץ זה גם ממש מתבקש. אפשר לפתח את זה לסדרה בבקשה?

---

פסטיבל הסרטים “קצה”
בית תמי, תל אביב
8-12.9