מרלין וניג: הקולנוע הציל, וממשיך להציל את חיי

יונתן: שלום לך מרלין, קולנוענית ומבקרת, חברת מועצת הרשות השנייה, עמיתתי לדסק הקולנוע של מגזין פורטפוליו. אני שמח על ההזדמנות להציג אותך מזווית אחרת – והפעם כיוצרת וכותבת, עם צאת ספרך השלישי ״קולנוע ותודעת המציאות״ (בהוצאת רסלינג).  לפני שנצלול אל הספר עצמו, לטובת הקוראים, ספרי איך התחיל הקשר שלך עם קולנוע?

מרלין: תמיד אהבתי קולנוע ועברתי דרך כל התחומים כולם כדי להגדיר את עצמי היום כקולנוענית. קולנוע התחבר אצלי לרומנטיקה וגם לרומנטיזציה מסוימת של המציאות ושל המרחב שלי בתוכה, וגם למרד. כנערה, הרבה מאוד סרטים יצרו לי את המציאות. למען האמת זה נכון עד היום. קולנוע זה עולם תוכני, אבל גם טכני, וצריך הרבה מאוד כסף כדי שהוא ייצא איכותי. ותחושתי הייתה שצריך לפתח בקיאות בכל אחד מהתחומים שנכללים בו. אז יצא שהתחלתי בקטן וצמחתי לתחום שאהבה נפשי.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי שואלת שאלות על העולם ואהבתי לחקור. בתיכון הירושלמי הפתוח, הניסויי, למדתי כמעט בכל המגמות במקביל. הכול סיקרן אותי, תיאטרון ואמנות – תערוכת הגמר שלי הייתה מורכבת מעירום נשי מתפתל סביב כדור הארץ, ציורים בצבעי מים שמסגרתי במשקופים של חלונות ישנים שאספתי מהרחוב. מגיל 10 פרסמתי כתבות בעיתוני ילדים ונוער, הופעתי בטלוויזיה והייתי פעילה בהפגנות לשחרור רון ארד ושלום עכשיו.

ה״במקביל״ הזה שלי המשיך: בצבא, כשבמקביל לשירות ב״במחנה״ נרשמתי למכינה של ניסן נתיב ולמדתי משחק; בחיי הבוגרים, כאם לשבעה ילדים – במקביל למדתי לתארים בספרות, יהדות, חינוך, תיאטרון (ראשון ושני), לימודי תרבות ופילוסופיה (שלישי).

במקביל למחקרים על קולנוע חרדי לקחתי קורסים בלימודים תורניים. לימדתי במכללה והייתי ראשת אשכול אמנויות הבמה במדרשת ״נתיב בינה״ ובאחת מתוכניות המנהיגות לחרדיות של ״מנדל״.

יונתן: איך משתלב הקולנוע בעולם החרדי הנחשב למאוד מסוגר?

מרלין: בתחילת החזרה בתשובה שלי, קולנוע נתפס במרחב החרדי לסדין אדום. הייתי חייבת להיכנס לפעילות אקטיביסטית וציבורית כדי לסלול לתחום הזה דרך בחברה סגורה, וכדי ליצור לעצמי את חלל היצירה שלי, מבלי שאפגע במשפחה שלי. אז הקמתי סטודיו למשחק לנשים חרדיות, מגמת דרמה ראשונה מסוגה בסמינר חרדי. הייתי חברת מועצת הקולנוע וישבתי באינספור ועדות. פעם רצתי אפילו לפוליטיקה המקומית כדי להחזיק את תיק הקולנוע בעיר, ואני חברה במועצת הרשות השנייה.

אני חושבת במבט לאחור, שהייתה לי תמימות שיכלה להזיז סלעים, ולא פחדתי מהאלימות של הקיצוניים משני צידי הקשת החברתית. הייתי חדורת שליחות – לשנות, לסלול דרך, ובמובנים מסוימים זה הצליח. היום קולנוע בחברה החרדית נתפס כלגיטימי. זה היה כל כך מורכב – שזה בעצמו שווה ספר.

יונתן: בואי נדבר על הספר – תוכלי לשים את האצבע על הרגע המכונן שבו התעורר הרצון לכתוב את ״קולנוע ותודעת המציאות״?

מרלין: את מחצית חיי חייתי באופן מאוד אינטנסיבי. ילדתי שבעה ילדים, למדתי ועבדתי תוך כדי (לא ישנתי כמעט). הייתי כל כך עסוקה וממוקדת שלא שמתי לב כמה רחוק הלכתי… אני מתקשה להיזכר מאיפה היו לי האנרגיות. אחר כך הגיעו המשברים. זה התחיל משאלות של זהות, ילדת הפרא שגדלה בחינוך הכי ליברלי שיש, מוצאת את עצמה יום אחד באחת החסידויות הכי הארד קור, נשואה לאברך. הגורל הימם אותי. וזה המשיך למשברים של דימוי וערך עצמי, אהבה ומשמעות.

אבל מהשברים האלו בקע אור. נולדו ספרי שירה. באיזשהו שלב בראשית שנות הארבעים שלי, הייתה לי תחושת החמצה שאולי פספסתי משהו בחקר כוכב הלכת שלי, כי חזרתי בתשובה צעירה מאוד. הדוקטורט הראשון שכתבתי על קולנוע חרדי נשי היה הפעם הראשונה שנעשה מחקר באקדמיה בנושא והייתי היחידה שהייתה לה גישה לסרטים וליוצרות. זה היה מחקר שהתפתח לאורך 15 שנה ופרץ לתודעה הציבורית, ואף ניתב את הקריירה שלי. כד״ר לפילוסופיה, כתבתי שתי עבודות דוקטורט ומשני המחקרים יצאו שלושה ספרים בהוצאת רסלינג: ״הקולנוע החרדי״, ״קולנוע משלהן״ והאחרון ״קולנוע ותודעת המציאות״.

יונתן: בספרים הקודמים התמקדת בקהילה החרדית ובחוויה הנשית. מה השתנה ב״קולנוע ותודעת המציאות״?

מרלין: אחד הדברים היפים בידע חדש, זה שהוא פונה למקומות הריקים שלך וממלא אותם תוכן. הייתי יוצאת מהספרייה ומרגישה צלולה ורעבה, ממש כמו ההרגשה שיש אחרי שחייה בבריכה. לא רציתי לספר על זה לאף אחד. מעטים ידעו מה אני עושה. אנשים מניחים אותך באיזו תבנית ושוכחים ממך. הם לא מצפים ממך שיום אחד תבקעי מהתבנית ותפתיעי.

פרקתי את המחקר שלי וחזרתי לשיעורים שלמדתי בפילוסופיה ולטיוטות שכתבתי באנגלית משובשת ופתאום מיום ליום התגבש הספר. האינדיקציה שלי הייתה תגובתו של מו״ל רסלינג, עידן צבעוני. הוא צלצל אלי אחרי הקריאה ואמר לי, שהוא הופתע מהחדשנות ומהאופן בו הבשלתי ככותבת בספר הזה. מתחילת הדרך, רסלינג מבחינתי הייתה לא רק הוצאה לאור, זה גם ממש בית גידול. תמונת השער היא עבודה של צלמת הרחוב השוויצרית־פריזאית סבין וייס. בחרתי בה בגלל התנועה והאור שמאפיינים מאוד את החיפוש הקולנועי שלי במחקר וביצירה.

יונתן: בספר את משלבת בין פיזיקה, פנומנולוגיה וקולנוע (ועוד כלים רבים) כדי לחקור את חוויית הצפייה. כידוע, קיימים גבולות קונבנציונליים – ולעיתים אף עוינות הדדית – בין מדעי הרוח למדעים המדויקים. איך הצלחת לגשר בין האינטואיציה החושית־רגשית של הצופה לבין שפת המדע ״המדויק״, כמו פיסיקה?

אני יודעת שאני מסומנת כאישה וכ״דתיה״ ולוקחים אותי פחות ברצינות. אבל הם מתבלבלים ואני מזכירה להם איפה כוכב הצפון.

על אף שאין בו חתרנות פמיניסטית או פרובוקציה, ״קולנוע ותודעת המציאות״ הוא הספר הכי אמיץ שלי. הוא מזקק את ה־DNA שלי כמי שלא הולכת בתלם

מרלין: כאדם רגשי וחושני, מאוד חששתי להיכנס לתחום כל כך אנליטי כמו פיזיקה. אני זוכרת את עצמי יושבת בשיעורים באוניברסיטת בן גוריון, כולם סביבי צעירים חילוניים, הרוב בנים (ובהמשך בזום, בתכנית הבינלאומית היוקרתית ללימודי פיזיקה באיטליה; ובקבוצת מחקר סינית) ויודעת שאני כבר מסומנת כאישה. אחר כך אני מסומנת גם כדתיה (אחד המנטורים שלי אמר לי ישירות, שזו בעיה, שהייתי יכולה להגיע הרבה יותר רחוק אלמלא זה). אז איך אני פורצת את החומה הזאת?

היו הרבה נקודות שבהן הבנתי שכ״דתיה״ לוקחים אותי פחות ברצינות. אבל הם מתבלבלים ואני מזכירה להם איפה כוכב הצפון. זה מחזיר לי את הערך העצמי, שהוא מעבר לדימוי. בדיעבד אני יכולה להגיד, שעל אף שאין בו חתרנות פמיניסטית או פרובוקציה, ״קולנוע ותודעת המציאות״ הוא הספר הכי אמיץ שלי. הוא מזקק את ה־DNA שלי כמי שלא הולכת בתלם, גם כשזה אומר לוותר על תדמית, משרה או תואר. הבחירה שלי ללכת עם האמת שלי, והיושרה האינטלקטואלית הן מתנות שדייקו אותי והפכו אותי לחוקרת עצמאית.

ואמנם קטונתי, אבל למעשה כשחושבים על זה, גם רולאן בארת וגם גודאר, לדוגמה, היו בדרכם חוקרים עצמאיים. בארת כתב טקסטים מכוננים וגודאר כבמאי סרטים, הוא זה שלימד אותי שכל מה שצריך בשביל סרט זה אקדח ובחורה. אז גם בסרט שביימתי לאחרונה עם מתן גוגנהיים, אפשר למצוא אקדח ובחורה.

השבוע הודיעו לי שמאמר שכתבתי יפורסם בקרוב ב־Oxford Academic ואני שמחה שליד שמי רשום ״חוקרת עצמאית״, ללא שיוך מוסדי. אני מוזמנת להרצות ומגיעה בלי העול של הייצוג. אני לא מייצגת כיום אף מוסד או קהילה, והאינדיבידואליות הזו, שהתגבשה אצלי לאורך שנים של עמל, הפכה ליקרה לי מפז. היא זו שמאפשרת לי המון חרויות ומעבר בין מגזרים, תרבויות ודתות.

החירות הזאת מתבטאת גם בכתיבת ביקורות וגם ביצירה הקולנועית שלי, שעבורי היא מחקר אינסופי. אני סופסוף משוחררת מאג׳נדה ותחרותיות, שגובה מחירים יקרים. בשנים הבאות אני רוצה להתמקד בליצור סרטים אחרים. אני אוהבת את הטירוף והכישוף הזה, של המוח והלב שמושקעים ביצירה. ותאמין לי, כפי שלא עצרתי באדום באקדמיה ובביקורות שכתבתי, אני גם כאן לא מתכוונת לעצור. תמיד ליצור מתוך אהבה ותשוקה, להשאיר את העולם המום ולעשות את זה, בדרך שלי.

יונתן: אחד המושגים היפים בספר, שאני גם מזדהה איתו אישית, הוא ״זרמי שייכות״ – והאופן שבו הם מתבטאים בחוויית הצפייה, לעיתים באופן פרדוקסלי. איפה המושג הזה פוגש אותך בחיים האישיים, ואיך הוא מתחבר ליחסיך עם קולנוע?

מרלין: אחרי עשור של נתק חזרתי לצפות בקולנוע לכל סוגיו, ולא רק בסרטים חרדיים. ואז חלה בי תנועה חדשה, שהיא זו שכוננה והפכה אותי למבקרת קולנוע. כתיבת ביקורות זה בית ספר שדורש משמעת ויכולות ביטוי, זה היה ונשאר מסעיר.

כאאוטסיידרית ירושלמית, היו קולנוענים וקולנועניות מהארץ והעולם שהדיאלוג איתם עורר אצלי אופני חשיבה חדשים ומצאתי את השפה שלי – תמהיל פואטי ואישי של ביקורת ומחקר. ביקורות לרוב מסקרות את הסרט ומנתחות אותו תאורטית, ואני פיתחתי גישה שונה. אחד הדברים המעניינים שבלטו בעקבות זה, היה שהניתוח שלי ברוב הביקורות נטה להיות אוהד. תהליך הפרימה שלי את היצירה צד היבטים שלא קיבלו ביטוי בשיח. וכך גיליתי שסוג הביקורות שאני אוהבת לכתוב הם ״מכתבי אהבה״. מכתבי אהבה לקהילות, לאנשים, למקומות, ולכאלה שמתעלמים מהקול שלהם לעתים קרובות. ככל הנראה בגלל זה גם תורגמו חלק מהביקורות שלי ופורסמו בערבית, אנגלית וגרמנית.

יונתן: בספר את מתארת את הצופה כשותף פעיל ביצירת הסרט, ולא כצרכן פסיבי. באיזה אופן יש לצופים תפקיד פעיל, ואיך קולנוע יכול להיות ״אימון״ לשינוי התודעה שלנו כלפי המציאות?

מרלין: לאחרונה קראתי ספר חדש של מפיק המוזיקה האמריקאי ריק רובין, שכותב על היצירה כדרך חיים, ומקשר את האמנות למדע. בין השאר הוא כותב כי ״בכל רגע אנחנו שקועים בשדה של חומר בלתי מוגדר שחושינו מלקטים ממנו פתיתי מידע… אנחנו מייצרים מציאות פנימית באמצעות סדרת תגובות חשמליות וכימיות״. אהבתי את הגישה שלו והיא מתחברת לרעיון המרכזי בספר שלי – שבלי הצופה היצירה לא גמורה. הצופה הוא שמשלים את היצירה והופך אותה למה שהיא.

לדעתי ספר כמו ״קולנוע ותודעת המציאות״, שמלמד איך לאהוב סרטים באמצעות הכלים שלחוויה יש להציע, היה הופך ללהיט בהוליווד. כאן בישראל הוא לא מספיק סקסי. אולי כי כאן אנחנו שקועים יותר מדי עמוק בפוליטיקת הזהויות והסכסוכים הבלתי נגמרים בין הקבוצות. זה עצוב, ובכל זאת, יש לי תקווה שיש מעגל קוראים שיגלה בו עניין אמיתי. הספר לימד אותי כמה אני לא יודעת, יש לי עוד דרך ארוכה להמשיך ולחקור, וכמה צניעות הכרחית ללמידה ותהליכים.

כשצופים בסרט טוב, התחושה היא כל כך טוטלית, שהחיים נחווים לפתע באור אחר. הקולנוע הפגיש אותי עם כל מה שהייתי והדחקתי, והוא נתן מענה לגעגועים ולאי־סדרים שהיו בתוכי. גם היום אני מצפה שהסרט יפתיע אותי, שנעלה יחד בלהבות

יונתן: בתהליך הכתיבה, או אחרי שסיימת את העבודה על הספר ״קולנוע ותודעת המציאות״, האם השתנתה הדרך שבה את בעצמך צופה בסרטים?

מרלין: אני יכולה לומר שהקולנוע הציל וממשיך להציל את חיי. מצאתי בו דלת ועוד דלת קסמים. כשצופים בסרט טוב, התחושה היא כל כך טוטלית, שהחיים נחווים לפתע באור אחר. הקולנוע הפגיש אותי עם כל מה שהייתי והדחקתי, והוא נתן מענה לגעגועים ולאי־שקט ולאי־סדרים שהיו בתוכי. הוא כאילו חיבק את האנרכיזם השוקק שלי. בתקופות משבר הייתי נבלעת בתוך סרט טוב או שיחה עם מישהו שאוהב קולנוע כמוני ומוצאת נחמה. היום, גם הודות למחקר, אני מגיעה לצפייה משוחררת ובעיקר מצפה שהסרט יפתיע אותי, שנעלה יחד בלהבות.

יונתן: על מה את עובדת היום?

מרלין: ב״ה בשנים הקרובות אני רוצה ליישם את הידע והתובנות שלי וליצור סרטים. בימים אלו סיימתי לצלם את הסרט העלילתי הארוך והראשון שלי כבמאית, ביחד עם הבמאי מתן גוגנהיים ובהפקת UCM. תהליך העבודה על הסרט לקח שנים. החל בפיתוח התסריט בעריכת איתן גרין, המשך בשכתובים, חשיבה על שוטינג עם הצלם יניב לינטון ובעבודה אינטנסיבית עם אנסמבל שחקנים וצוות מקצועי שמורכב מאוהבי קולנוע אמיתיים. העבודה על הסט דרשה המון משמעת ויכולת לנהל משא ומתן ולהתעקש.

גיליתי על עצמי שאני מאוד קפדנית, בייחוד בכל מה שנוגע לתנועה ולאור. הגעתי לסט מאוד בשלה ולא מתפשרת וזו חוויה שנחקקה אצלי כגילוי. אנחנו שואפים שבבוא העת, כשהקהל יכנס לסרט הזה, הוא יצא ממנו נפעם. נכונה לנו עוד עבודה רבה בפוסט, אבל זה קורה ובעיקר מטלטל את עולמי.

יונתן: מצפה כבר לראות! בהצלחה