אילה שרוט: אם פעם היה אפשר לומר שזה סרט משפחתי, עכשיו ברור שהוא מדבר על כאן ועכשיו

יובל: הי אילה, בוקר טוב, מה שלומך, איך את בתקופה הכאוטית שעוברת עלינו?

אילה: וואו.. פתיחה קשוחה… ברמה האישית הכל טוב, אבל הכל מרגיש מורכב וקשה כשהמלחמה נמשכת והחטופים עוד בעזה. לפעמים יש ממש תחושה שאין אוויר.

עם זאת אני מרגישה שעיסוק ביצירה זה משהו שנותן לי משמעות ותקווה. ב״אין מכשפות בעמק״ יש התייחסויות פוליטיות למצב המלחמה התמידי בישראל, ועבורי זה טוען את היצירה בעוד רבדים ומשמעויות. זה משהו שמאפשר לי להרגיש שלמה עם עצמי גם כיוצרת וגם כאזרחית במדינה הזאת

יובל: כן, זה מאוד מורכב, מבין לגמרי ואולי עוד נחזור לזה, כי אנחנו באמת פה כדי לדבר על הסרט היפה שלך, אין מכשפות בעמק, שמועמד לפרס אופיר בקטגוריה חדשה לסרטי אנימציה, ויוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים חיפה. אז קודם כל מזל טוב ובהצלחה ואיזה יופי

אילה: תודה רבה

יובל: ונזכיר רגע את הכובע הנוסף שלך, יו״ר איגוד האנימציה, אז בכלל! אבל נגיע עוד לאופיר ולאיגוד ולפרסים, בואי נתחיל באמנות: ספרי כמה מילים על הסרט, מה קורה בו

אילה: הסרט הוא סרט אנימציה שמבוסס על הסיפור המשפחתי שלי. סבתא שלי הייתה סבתא נהדרת, אבל כשגדלתי התחלתי להבין שהיחסים שלה עם אבא שלי היו מאוד מורכבים. אבא שלי גדל בקיבוץ עין דור בשנות ה־50, והוא מעולם לא סלח לה על הלינה המשותפת. כשהתחלתי לחפור בארכיון של הקיבוץ מצאתי סודות מפתיעים של המשפחה, שגרמו לי לראות את הסיפור של סבתא שלי באור אחר.

וזה הוביל אותי לעשיית הסרט הזה, שגואל את הדמות של סבתא שלי ה״מכשפה״ כביכול, ומספר את הסיפור מנקודת המבט שלה

יובל: וואלה. והסיפור? איך הוא התפתח?

• הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של פורטפוליו: עדכונים והטבות על כל מה שחשוב ויפה >>

אילה: הסרט התחיל כסרט אנימציה דוקומנטרי באורך מלא. התחלתי דווקא בצילום של לא מעט שעות דוקו של ראיונות של אבא שלי והאחים והאחיות שלו, שבהם דיברנו על הילדות שלהם בקיבוץ. התסריט הזה התחיל דוקומנטרי ובהדרגה החלקים הכתובים והמונפשים הלכו ותפסו חלק גדול יותר.

בשלב מסויים נהיה ברור שבתוך הסרט הארוך מתחבא גם סרט קצר שרוצה לצאת, וזה ״אין מכשפות בעמק״. בשלב הזה חברתי למפיקה ליעל עוזסיני שיש לה תפקיד עצום בהוצאה לפועל של הסרט הזה.

גיליתי שאבא שלי היה תינוק לא רצוי. סבתא שלי נכנסה להריון בטעות, עוד לפני שהיא וסבא שלי היו נשואים. הקיבוץ הודיע לה שאם היא רוצה להישאר איתם היא חייבת לעשות הפלה. כמו כל דבר באותה תקופה בקיבוץ, הייתה גם הצבעה על העניין, מה שהפך את כל הסיפור להרבה יותר מפלצתי. כשגיליתי על הסיפור הזה הבנתי שסבתא שלי הייתה בעצמה קורבן של המערכת, וזה הפך לגרעין של הסרט.

כשהתחלתי לחפור בארכיון של הקיבוץ מצאתי סודות מפתיעים של המשפחה, שגרמו לי לראות את הסיפור של סבתא שלי באור אחר. וזה הוביל אותי לעשיית הסרט הזה, שגואל את הדמות של סבתא שלי ה״מכשפה״ כביכול, ומספר את הסיפור מנקודת המבט שלה

סבתא שלי נפטרה ביום שבו גיא, הבן הבכור שלי נולד, והסיטואציה הקיצונית והמוזרה הזאת התגלגלה להיות סיפור המסגרת של הסרט, שמדבר על טראומה בין־דורית. הסבתא גוססת בבית החולים, האבא מסרב להיכנס לחדר ולהיפרד ממנה לפני מותה, והנכדה שעומדת ללדת, מנסה לפייס בינהם, כדי שהיא תהייה מסוגלת ללדת ולהפוך לאמא בעצמה

יובל: אז יש סיפור, מה עכשיו? מה בא קודם – תסריט או פיתוח דמויות? שפה ויזואלית או משהו אחר?

אילה: התסריט עבר כל מיני גלגולים עד שהפך להיות כזה, ואת הפיתוח הוויזואלי עשיתי במקביל. העבודה על הסרט היתה דילוג מתמיד בין שני הצירים האלו.

מבחינה ויזואלית קיבלתי המון השראה מכרזות פרופגנדה סובייטיות וציוניות מהתקופה, במיוחד מהעבודות הקלאסיות של האחים שמיר. בהתחלה הדמויות והרקעים היו הרבה יותר גרפיים, ובהמשך קיבלו כיוון ״חם״ יותר של משיכות מכחול ואופי יותר ציורי

יובל: זה מעניין מה שאת אומרת כי לגמרי הרגשתי את זה, את השפה ההיא שמקבלת עדכון עכשווי. באנימציה. וזה נורא יפה

אילה: תודה רבה! אז באמת אם התחלנו בנקודת מוצא של האחים שמיר אז בהדרגה הרחבתי את השפה להשראות מעולם האמנות כמו אדוארד הופר, פיטר דוייג, אורי רייזמן, עמוס בידרמן ואסיה לוקין.

גם עיצוב הדמויות עצמו עבר מסע דומה. מעצב הדמויות של הסרט הוא ברונו מנגיוקו, אמן צרפתי יפני מדהים שעושה נובלות גרפיות. הדמויות שהוא עיצוב היו מאוד מסוגננות עם מראה של איור ווקטורי, בסגנון קצת צרפתי. באיזשהו שלב הבנתי שהדמויות שהוא עיצב הן נקודת מוצא נפלאה אבל שחסיר לי קצת חום אנושי בתוכן. בשלב הזה לקחתי את העיצובים ופשוט יצרתי אותם מחדש עם כתמי צבע במברשות דיגיטליות גסות יותר.

כשהגענו לשלב האנימציה מריאנה רסקין המוכשרת נכנסה לתמונה והכניסה משהו משל עצמה לתוך הדמויות. אני חושבת שממש אפשר לראות את היד שלה בסרט, ושהיא נתנה לדמויות המון אופי ואישיות

יובל: ללא ספק יש להן המון אופי ואישיות מובחנים

מזיכרון מצולם לאנימציה

יובל: תגידי, איזה שימוש היה לחומרים המצולמים שלך במעבר לאנימציה? כמה התבססת עליהם? מה את יכולה להגיד על המעבר הזה מזיכרון מצולם לאנימציה?

אילה: העיצובים של כל הדמויות התבססו פחות או יותר על המראה שלהן במציאות. כשבאנו לעצב את אבא שלי בתור ילד זה היה יותר קריטי, משום שיש שוט שבו ממש רואים אותו הופך מסרט 8 מילימטר לאנימציה. המעבר הזה הוא אחד הקטעים שאני הכי אוהבת בסרט כי יש בו משהו קסום. 

האנימטורית טלי גנשפט עשתה אותו בכישרון רב. משהו בנראות שלו גם מדבר על ההבדל בין ההיסטוריה האוביקטיבית לבין הזיכרון האנושי הסוביקטיבי שאנחנו רואים באנימציה

יובל: זה כבר לגמרי מוביל אותי לשאלה הבאה הרחבה יותר, שבו אני מבקש ממך רגע לשים את בצד את הכובע של הסרט שלך, ולחבוש את כובע יושבת הראש. זה לגמרי נושא גדול לשיחה רחבה יותר אבל מה את יכולה להגיד בקצרה על הקטגוריה החדשה בפרסי אופיר ועל המשותף בין הסרטים שמתמודדים בה. צפיתי ברוב הסרטים, לא בכול, אבל ראיתי מספיק כדי סופר להתרשם מהאיכות. וואו, יש שם סרטים ממש מעולים

אילה: האנימציה הישראלית נמצאת בפריחה מטורפת. יש פה כשרונות גדולים ברמה בין־לאומית. בשעה טובה האקדמיה הישראלית לטלוויזיה וקולנוע החליטה לפתוח את שעריה גם למדיום הנפלא הזה, וזה צעד חשוב בדרך של האנימציה לתוך המיינסטרים הישראלי. חובבי התרבות בארץ – אנשים שהולכים לתערוכות ופוקדים בקביעות הקרנות של סרטי דוקו – לגמרי מפספסים את התחום והגיע הזמן שזה ישתנה.

בעקבות הפעילות של האיגוד בשנים האחרונות אנחנו רואים הרבה יותר הערכה לתחום והזדמנויות הפקה מצד קרנות הקולנוע, ואני מקווה שגם הקהל יתחיל להבין את הפוטנציאל של התחום היפייפה הזה

יובל: והסרטים עצמם? את רואה בהם משהו משותף? יש בהם משהו מקומי, מה שזה לא אומר?

אילה: בסרטים הקצרים שבאים מישראל תמיד אפשר לראות עומק מאוד מרשים לעומת הסרטים מארצות הברית ואירופה. אני לא יודעת אם זה משהו בחיים בישראל שמכוון את היוצרים לתפיסת עולם בוגרת ומורכבת יותר, או דווקא תהליכי המימון המפרכים שגורמים לכך שרוב הסרטים שנעשים פה הם באמת טובים ומאוד מנומקים מבחינה יצירתית. אז הייתי אומרת שעומק זה המאפיין המקומי

יובל: ושאלה אחרונה שגם אי אפשר שלא לשים לב אליה – כולם סרטים שנשים עומדות מאחוריהן. מה זה אומר?

אילה: זה אומר שיש פה שורה של במאיות אמיצות ומעניינות עם סיפורים טובים לספר, וקהל שבשל לשמוע את הסיפורים האלה

יובל: יפה. תגידי, כמה זמן לקח לך לעבוד על הסרט? זה בדרך כלל כמה שנים כזה סרט, ואם לחזור להתחלה – הני מניח שהתחלת לעבודה עליו לפני 7.10 והזכרת את המצב, האם זה שינה משהו בתסריט? באופן שבו את רואה את הסרט? את הסיפור שאת מספרת?

אילה: הפיתוח של הסרט לקח כמה שנים טובות אבל עבודת האנימציה הממשית לקחה בערך שנה. לצערי השבעה באוקטובר הפך את הסרט להרבה יותר רלוונטי. אם פעם אפשר היה לומר שזה סרט משפחתי, שמבקר את התנועה הקיבוצית בשנות ה־50, אז עכשיו מאוד ברור שהוא מדבר על כאן ועכשיו: מה התפקיד של היחיד בתוך הציונות? איזה מחיר אנשים צריכים לשלם כדי לחיות כאן? ומה המחיר שנשים, ובמיוחד אימהות משלמות על החיים בארץ…

יובל: לא בטוח שיש לי תשובות משמחות לשאלות האלו. את אופטימית?

אילה: אני מאוד משתדלת להיות. יש פה אנשים מדהימים. כמויות של כישרון והמון המון פוטנציאל. אני רוצה לקוות שיום אחד התקופה הקשה תסתיים ושנחזור להיות מקום שמח וטוב יותר

יובל: אמן