״זיכרון אשר דוהה״: העבר הוא הבמאי, וההווה מציית בעל כורחו

סרטו של יפתח סמוכה, ״זיכרון אשר דוהה״, הוא אחד המשתתפים הבולטים בתחרות הסרטים העלילתיים הקצרים בפרסי אופיר, שתתקיים הערב. במרכזו סיטואציה קצרה ויומיומית, אישית, כמעט בנאלית – אך כזו שמתפתחת ליצירה רבת שכבות, שנוגעת ביכולת הקולנוע לערער את הגבול בין דמיון למציאות.

זה עוד יום בחייה של נעמי (נעמי הררי), שחקנית צעירה המגיעה לאודישן. מוכנה, מיומנת, מתוקתקת. היא יורה את כל השורות שלה היטב, אבל המשחק לא משכנע את המלהקת. היא מבקשת לנסות שוב, ושואלת מה אפשר לעשות טוב יותר? המלהקת (אודליה מורה מטלון), בנימוס לא מנומס, מציעה לה לחפור בזיכרון אישי: אם מדובר בסיפור אהבה נכזב, כדאי שתמצא בתוכה משהו דומה, כדי שלא ״תשחק״ את הסצנה. הרי זה לא מספיק. עליה ״לחיות אותה״.

נעמי נעתרת, וסוד נחשף: בחור שאיתו היה לה משהו, פעם. דמות שחיה בראש שלה, קשר נטול קלוז׳ר, מסרב לדעוך. אהבה אובססיבית, עיקשת, כזו שלא מתפוגגת גם אחרי שחלף זמנה. היא מסתכלת על השותף שלה לסצנה (אורי בלופרב) ומתחילה לחשוד שזה הוא־הוא, אותו אחד, שהיה. ונעלם. ופתאום ניצב מולה שוב.

באותו רגע, האודישן מפסיק להיות אודישן. במקום טקסט מול שותף, מופיעה על המסך התנגשות מוחשית בין עבר להווה. הזיכרון מקבל ממשות – לא רק כפלאשבק, גם כהתרחשות חיה שמבצבצת מתוך התודעה. הקו שמפריד בין משחק וחיים, מציאות ובדיה, מתפוגג.

ל״זיכרון אשר דוהה״ יש אפקט כפול. קודם כול – דרמה אינטימית עד כאב. כל מי שנושא בליבו אהבה שאבדה יודע היטב את התחושה. מישהו שנכנס לחייך, פגע, נעלם. והראש? מסרב לשחרר. גם אחרי שבועות. חודשים. שנים.

שנית – מחקר מטא־קולנועי, שגם הוא נסוב סביב שני צירים: הראשון, האם שחקן יכול לשחק ״באמת״? האם זיכרון אישי יכול להפוך לאמנות מבלי שיאבד את טיבו? מהם חומרי הגלם הסמויים, שהופכים בעולם הקולנוע משחק להופעה בלתי נשכחת, שבה הדמות והשחקן מתערבבים עד בלי הפרד.

ברגע שהעבר משתלט, זה כבר לא האודישן או המלהקת שמנהלים את הסצנה. העבר הוא הבמאי, וההווה מציית בעל כורחו. כל אמצעי מבע מגוייס לתפיסת המציאות ההולכת ונפרמת. תנועות המצלמה, התקריבים, העריכה, פס הקול – כולם פותחים דלת מהחדר הקטן והקלסטרופובי אל הזיכרון ההוא, שלא דהה ולא דוהה. זיכרון ברור, יפה, מושלם. כל כך חזק שהוא פורץ סדק בקירות המציאות אל הזיה שהולכת וגדלה. חודרת לראש. ללב. לנפש. אולי אף מעבר.

מתי זה לאתגר את השחקנית, מתי זה למתוח את גבולותיה, ומתי זה לחדור סנטימטר אחד יותר מדי? הרגע שבו תהליך היצירה עצמו עלול להפוך למניפולציה רגשית. תרגיל טכני במשחק מתפתח לחוויית צפייה מרתקת

הציר השני נוגע ביחסי הכוח שבין יוצר לשחקן. בין הדרישה ל״אמת״ מצד המלהקת או הבמאי, לבין חציית הגבול שמעברו האחר המשחק הופך לניצול של פצע אישי. כאן עולה השאלה האתית: מתי זה לאתגר את השחקנית, מתי זה למתוח את גבולותיה, ומתי זה לחדור סנטימטר אחד יותר מדי? הרגע שבו תהליך היצירה עצמו עלול להפוך למניפולציה רגשית. תרגיל טכני במשחק מתפתח לחוויית צפייה מרתקת, אינטימית ופגיעה.

הכול מתובל באירוניה והומור מדוד. הרי מדובר בסך הכול בסצנה: סיטואציית ליהוק יומיומית, טכנית. מבוכה, צחוק עצבני, רגעים של מוזרות. ואז התמוטטות, מה שנראה תחילה כהתרסקות עצבים של שחקנית הופך לדרמה אדירה. וזהו כוחו של המדיום הקולנועי ושל האמנות בכלל – לתעתע, להחיות, להפיק משמעות חדשה יש מאין.

סמוכה, שחתום גם על הכתיבה וגם על הבימוי, מוכיח כאן שליטה וביטחון. הבחירות הסגנוניות מרחיבות את המשמעות וההזדהות, ומדגישות את האופן שבו הזיכרון מסוגל לשקר. בתנועה מינימלית הוא הופך אודישן שגרתי לתעתוע מחשבתי, ואת המקום הקטן והחונק למרחב נפשי עמוק.

הוא מחוזק בתצוגת המשחק של הקאסט הקומפקטי. אודליה מורה מטלון כמלהקת, נותנת נוכחות שקטה אך כוחנית, שמחריפה את תחושת הערעור והאי־נוחות. אורי בלופרב מצדו מספק קונטרה הכרחית לגיבורה – נוכחות מאופקת שהופכת לקרש קפיצה דרמטי להתפרקות, ומשמשת מצע חיוני להעצמת המתח. ומי שמובילה את זה למופת היא נעמי הררי, שיודעת מתי להחזיק את הסערה, מתי להתמסר לה, ומתי עצם הנוכחות שלה מספיקה.

שם הסרט, שאול משירה של קורין אלאל ״כשזה עמוק״, מוסיף רובד פיוטי נוסף: הוא לא רק מעמיק את משמעות הסרט, אלא גם מאיר מחדש את השיר עצמו. בדיוק כפי שהזיכרון של נעמי מקבל חיים מחודשים, כך גם השיר מתעורר כאן מחדש. ממש נדמה שהוא נכתב על הקולנוע.

״כשזה עמוק את מרגישה שלתמונה נוספו המון צבעים״ – שורה שמצליחה לתאר במילים את מה שסמוכה מעביר בסרט קצר, שמראה כי זיכרון כזה אינו דוהה, אלא בוער ומתלקח.

---

זיכרון אשר דוהה
בימוי: יפתח סמוכה
ישראל, 2025
4.5 כוכבים