״‏העיתון״: ההשוואה ל״המשרד״ בלתי נמנעת

״‏העיתון״ הוא לא עוד ספין אוף מבדר לסדרה איקונית, אלא קינה על עולם שנעלם – עולם שבו לאמת הייתה חשיבות, לחדשות היה ביקוש ולציבור עמדה הזכות לדעת. בעידן של קליקבייט, דיפ פייק ושאלות קיומיות על חייו הרומנטיים של בן אפלק, היא מציבה בפנינו מראה עגומה: רגעי הדמדומים של מקצוע הולך ונעלם, רגע לפני שהעיתון המודפס יהפוך לפריט מוזיאוני.

עלילת הסדרה מתמקמת במערכת עיתון מקומי כושל בטולידו, אוהיו. נד סאמפסון (דונל גליסון), עורך חדש ואידיאליסטי, מנסה להחזיר לעיתון את כבודו האבוד ולבנות מחדש חזון של עיתונות רצינית. מולו ניצבת המו״לית האקסצנטרית אסמרלדה גרנד (סברינה אימפצ׳יאטורה), שבמקום לתמוך בו עושה הכול כדי לחבל ביוזמותיו.

מבחינתה, אמת או יושרה מקצועית הן סתירה גמורה לעולם שבו הצלחה נמדדת במספר לייקים. סביבם מתקבץ צוות אקלקטי וחסר ניסיון, ובתוכו גם החשב הוותיק אוסקר מרטינז (אוסקר נונז מ״המשרד״), שנאבק להבין איך בכלל מרכיבים עיתון לפני שיתפרק סופית.

ההשוואה ל״המשרד״ בלתי נמנעת: גם שם מקום עבודה אפרורי הפך לזירת קומדיה מבריקה, עם דמויות קטנות ויומיומיות שנאבקות בשגרה תקועה. אלא שבעוד ״המשרד״ סימנה את עלייתו של המוקומנטרי כז׳אנר חדשני, ״העיתון״ מגיעה כשהכול כבר סופר, תועד ונלעס.

הצופים מורידים מגננות, האפקט הקומי מתחדד, ובו בזמן אסמרלדה מתגלה כ״מראה הטהורה״ ביותר של התרבות האמריקאית. היא חושבת על כסף, על פרסום, על ריאליטי – על מה מוכר, לא על מה נכון

דווקא כאן נבחר המוסד המיושן ביותר – עיתון מודפס – כזירת ההתרחשות. לא כמחווה נוסטלגית בלבד, אלא כמהלך אסטרטגי: מחאה שקטה נגד המודרניזציה הדורסנית, ותזכורת חריפה למה אנחנו משאירים מאחור.

הבחירה הזו מתחדדת דרך דמותו של נד. בעולם שבו גיבורי על שלטו במסך בשני העשורים האחרונים – בקולנוע, בטלוויזיה ובתרבות הפופולרית – נד מנסה להיות קלארק קנט. לא סופרמן, אלא עיתונאי פשוט: צנוע, רודף צדק, חסר כוחות. כששואלים אותו מה הקריפטונייט שלו, הוא משיב מיד: אהבתו לעיתונאות. 

בזמן שכוחות על מתורגמים ליכולת למכור או לייצר הון, נד נאחז באמונה שהאמת עצמה היא כוח – אך גם החולשה שתכריע אותו. הסדרה ממקמת אותו כדמות טראגית־קומית: אדם שמתעקש להאמין בערכים, דווקא כשהם הפכו לסחורה הכי פחות משתלמת בשוק.

לעומתו ניצבת אסמרלדה, בוגרת ריאליטי שזכתה למעמדה בזכות תחכום חברתי, לא בזכות כישרון. היא מתגלמת כקריקטורה של ״האישה הזרה״: אנגלית קלוקלת, חזות פאם פטאלית, ומבטא שהופך אותה לדג מחוץ למים בלב האמריקאיות הקונבנציונלית. 

אך כאן טמון הפרדוקס: הצופים מורידים מולה מגננות, האפקט הקומי מתחדד, ובו בזמן היא מתגלה כ״מראה הטהורה״ ביותר של התרבות האמריקאית. היא חושבת על כסף, על פרסום, על ריאליטי – על מה מוכר, לא על מה נכון. אם נד מגלם את החלום הישן של קלארק קנט, אסמרלדה היא התגלמותו של הקפיטליזם המודרני.

כדי לחדד את תחושת הנוסטלגיה, הסדרה משלבת גם קטעי דוקומנטרי ״פנימיים״ – סרט תיעודי שמסופר כאילו הופק על העיתון עצמו בשנותיו הגדולות. נד חוזר אליהם שוב ושוב, כאילו ימצא בהם הוכחה לעתיד האפשרי שהוא מבקש לבנות. ממש כפי שהעיתון נאחז בעבר כדי להצדיק את קיומו, כך גם הסדרה עצמה זוכה לאקט של אמון: עוד לפני שעלתה לאוויר כבר הוכרזה עונה שנייה – כאילו גם היא זקוקה להבטחה שיש לה עתיד.

בסופו של דבר ״העיתון״ היא קומדיה שמתחפשת לצחוק קליל, אבל מספרת סיפור קודר על עולם שנעלם – עולם שבו חדשות לא היו בידור מתכלה אלא יסוד של דמוקרטיה. ייתכן שהעיתונות המודפסת כבר גוססת, אבל הסדרה מוכיחה שהגעגוע אליה חי וקיים. אולי זה מה שמחזיק אותנו: הידיעה שגם בעידן של דיפ פייקים, גיבורי על וריאליטי – אנחנו עדיין כמהים למילה הכתובה, אפילו אם היא מודפסת על נייר הולך ונעלם.

---

העיתון
יוצרים: גרג דניאלס ומייקל קומן
10 פרקים, ארצות הברית, 2025
זמין לצפייה ב־YES
4 כוכבים