״הזדמנות שנייה״: אותנטי ובלתי צפוי (עם שייקספיר כשחקן חיזוק)

למרות הצליל הבנאלי וחוסר הנאמנות של התרגום למקור Ghostlight, השם ״הזדמנות שנייה״ דווקא הולם את סרטם עטור השבחים של אלכס תומפסון וקלי או׳סאליבן כמו כפפה ליד. במרכזו משפחה שחוותה אובדן בנסיבות טראגיות. ניסיונות ההתמודדות שוב ושוב נכשלים, עד שנפתחת אפשרות בלתי צפויה עבור האב. על אף אמביוולנטיות ראשונית, הוא נענה להזמנה להצטרף להפקת תיאטרון קהילתי.

מה שנראה תחילה כחובבנות מגושמת, מתגלה כדרך המלך לעבד ולקבל את האבל. דרך התיאטרון הוא מוצא מזור לשבריו, ומהלך האירועים מוביל לעלילה פשוטה, צנועה ובעיקר: מרגשת להפליא. תצוגת תכלית של אותנטיות. קולנוע עצמאי במיטבו.

דן מיולר (קית׳ קופרר), פועל בניין אפרורי, סגור ומופנם, סוחב על גבו נטל כבד. בנו התאבד כתוצאה משיברון לב. בבית, עם אשתו ובתו שוררות שתיקות, מתקיימים ויכוחים ומרחפת תחושת ניכור, כמו פיל שרובץ בחדר. על הדרך הבת מסתבכת בבית הספר, היחסים עמה הולכים ומחריפים, וגם הקשר עם אשתו מתמלא עימותים. העלילה הזו מתחילה לאט, אולי לאט מדי, ונראית בתחילה כמו עוד סרט אינדי שמתבוסס בעצב של עצמו. אך לא זה המצב.

אירוע מקרי מצליח לערער את הקיפאון ולחדור את הגנות הכאב. במהלך יום עבודה פוגש דן את ריטה (דולי דה לאון), שמפצירה בו להנמיך את הרעש. הוא נסחב אחריה לסיבה שבגללה ביקשה לשמור על השקט. היא ועמיתיה לקבוצת תיאטרון קהילתי מפיקים הצגה של ״רומיאו ויוליה״. כשהיא מציעה לו להצטרף הוא מהסס, מסרב. מה לו ולמשחק? ועוד להצגה שמזכירה את הטרגדיה המשפחתית שממנה הוא מנסה להימלט.

ובכל זאת הוא משתכנע, שכן, כפי שאומרת לו ריטה ״נדמה לי שהייתה שמח להזדמנות להיות מישהו אחר לרגע״. ההצטרפות הזו פותחת בפניו מרחב אחר: האולם המאולתר, החזרות החובבניות והדמויות המוזרות אך הלבביות, מצליחים למסך את רמת הכאב, לעמת אותו מול המודחק ולספק לו גם מסגרת מחבקת.

מה שנראה תחילה כדרמה בוסרית ועמוסת גימיקים מתברר בהדרגה כבחירה מודעת, שמבליטה את כוחה של האמנות ואת זיקתה למציאות. הוכחה שהכלים הצנועים יכולים לספק את מה שהקולנוע המהוקצע והזוהר עלול להחמיץ לעיתים קרובות מדי

סוד האמינות והאותנטיות יוצאות הדופן טמון בליהוק: קית׳ קופרר משחק לצד אשתו בחיים, טארה מאלן, ובתם, קתרין מאלן קופרר. משפחה אמיתית מגלמת כאן משפחה בדיונית, והקרבה הזו מורגשת, לא רק בשיחות אלא גם במבטים ובשתיקות. האינטימיות רחוקה מלהיות תעלול קולנועי. היא־היא הבסיס שממנו המהלך הרגשי והעלילתי נבנים זה לצד זה.

אותה תחושה זולגת גם אל קבוצת התיאטרון הקהילתי, שהופכת בהדרגה למשפחה שנייה עבור דן. אולי מקרטעת ומגושמת, אך מחבקת באמת. וכמו בבית, גם שם נוצרת תחושה שהכאב יכול להתקיים לצד קרבה ואהבה.

יש משהו נדוש בהצעה להשתמש בשייקספיר ככלי טיפולי. ובכל זאת, ״הזדמנות שנייה״ חומק מהמלכודת: הוא לא שוקע בטראגיות של ״רומיאו ויוליה״, ובוחר להשתמש במחזה כעדשה. ההפקה החובבנית מעניקה לדן אפשרות לפרוק כאב מבלי להתחבא מאחוריו. ואז, ברגע שבו המילים מתנתקות מהקשרן הספרותי ומקבלות את המטען האישי שלו, מתברר שמדובר לא בגימיק, אלא במפגש נדיר, שבו קלאסיקה נושמת חיים חדשים מתוך כאב אמיתי.

הבחירה הזו מתבררת במלוא עוצמתה בתוך החזרות. למשל, כשדן מתפרץ על הבמה, השחקנים מסביבו לא נרתעים אלא מחזיקים את הרגע, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. בתוך אולם ריק למחצה, עם תפאורה מקרטון ותאורה דלוחה, נבנית תחושת הכלה וקבלה שמעוררת קנאה של ממש: קהילה שלא נרתעת מהכאב. להיפך. היא יודעת איך להחזיק אותו ועושה זאת באהבה.

ובעוד דן נאבק ללמוד להיכנס לדמות – להגות טקסט זר, לנסות לנעול נעליים שלא מתאימות לו – המאבק הזה מחלחל גם אל הבית. מה שנולד באולם המאולתר זולג אל המטבח והסלון: שתיקות מתרככות, קרבה חדשה נוצרת. הבת, שגם היא מוכת יגון, מוצאת סוף־סוף דרך לדבר עם אביה. ובנוסף, דרך העלילה של רומיאו ויוליה, הוא מצליח להשיג הצצה אל החוויה שהובילה את בנו לסוף חייו.

״רומיאו ויוליה״ – מהטקסטים השחוקים ביותר בתרבות המערב – מתפקד כאן לא כקלאסיקה מנותקת ומיושנת. ההפך. זהו טקסט נגיש שכל קהילה יכולה לגייס לטובתה. השימוש בדימוי של הפקה חובבנית חושף אמת פשוטה עם עוקץ חתרני: יצירות קאנוניות מקבלות משמעות חדשה דווקא כשהן נשמטות מידי ״המקצוענים״ ומגיעות לידיהם של אנשים שאינם אמנים במובן המסורתי. כוחו של שייקספיר אינו דרוש על במות ברודווי המפוארות, אלא דווקא באולם הקטן של קהילה פריפריאלית.

מה שנראה תחילה כדרמה בוסרית ועמוסת גימיקים: שייקספיר, ליהוק משפחה אמיתית, זיקה רפלקסיבית; שפה חזותית צנועה, קצב לא יציב ומשחק לא מושלם, מתברר בהדרגה כבחירה מודעת, שמבליטה את כוחה של האמנות ואת זיקתה למציאות. התוצאה, בניגוד לציפיות, היא תמהיל ייחודי של אמת, רוך ורגישות אנושית – הוכחה שהכלים הצנועים יכולים לספק את מה שהקולנוע המהוקצע והזוהר עלול להחמיץ לעיתים קרובות מדי.

״הזדמנות שנייה״ אינו מציע ריפוי מהיר או סגירת מעגלים. כאן מדובר בהכרה בכאב הגולמי עצמו. זו יצירה שמעוררת הזדהות, מציפה עצב ומרגשת, אך גם מצליחה להצחיק ולשדר אופטימיות. ״הזדמנות שנייה״ אינו אגדה על פתרון קסם, אלא על אפשרות לנסות שוב על הבמה, בבית, וגם בחיים עצמם. לחיי הזדמנויות שניות.

---

הזדמנות שנייה
בימוי: קלי או׳סאליבן, אלכס תומפסון
ארה״ב, 2024, 115 דק׳
4 כוכבים