נטי רנצנברג // מגדיר מוות ודרכי קבורה

אני נטי רנצנברג, בת 45 מחיפה. מאיירת, מטפלת באמנות, מדריכת יוגה, סטודנטית נצחית ומכורה לסדנה לאיור של יאנה בוקלר כבר 12 שנים ברצף. מגדיר מוות ודרכי קבורה – מגדיר מאויר עם כל מה שכדאי לדעת בחיים לגבי מוות ודרכי קבורה – הוא חוברת סיכות בעלת 44 עמודים, שעוסקת באופן צבעוני והומוריסטי בניסיון להגדיר מהו המוות.

בתהליך חקירה לא־אקדמי ניסיתי לענות על שאלות הרות גורל: מהו המוות? באילו דרכי קבורה היה שימוש לאורך ההיסטוריה? מי לא מת? המגדיר נוצר עבור התערוכה הקבוצתית ״מגדיר שמגדיר״ באוצרות יאנה בוקלר, שהוצגה באברהם הוסטל במסגרת שבוע האיור 2015, ויוצא כעת במהדורה חדשה בהוצאת ברחש.

כמה חודשים לפני שיצרתי את המגדיר, אבא שלי נפטר ממחלת הסרטן שחלה בה שנה קודם. זה לא שלא ידעתי לפני שקיים דבר כזה מוות, וגם חוויתי מיתות של אנשים קרובים ובעלי חיים שאהבתי. אבל במקרה של אבא שלי – זה תפס אותי ממש לא מוכנה, למרות שהרבה סימנים מקדימים לזה שזה יגיע היו שם. פשוט לא ראיתי אותם.

הרגשתי מאוד מוקפת בהלוויה ובשבעה, ופתאום בבת אחת זה נגמר. ולא רק שזה נגמר -הרגשתי שהציפייה החברתית ממני היא להתקדם, לעבור הלאה, להתאושש. לא הבנתי איך זה שרגע אחד היה בן אדם חי שאוהבים, כועסים עליו ומדברים איתו, בנאדם שפשוט קיים בעולם – ופתאום הוא איננו. לאן בכלל הוא הלך?

התחלתי את העבודה בחשש גדול כי הרגשתי שהנושא ייתפס ככבד ולא מתאים, אבל ככל שהתקדמתי בעבודה וסיפרתי עליה לאנשים, גיליתי שהוא מסקרן אותם, ובלי שביקשתי – התחילו לשלוח לי הרבה חומרים

הרגשתי שחוסר היכולת של הסביבה ושלי לראות את הסימנים המוקדמים ולהכיל את הכאב שאחרי, נובעים מכך שהמוות הוא נושא שאינו מדובר. זה הדהים אותי – כי זה נוגע בכולנו. התחלתי את העבודה על המגדיר בחשש גדול כי הרגשתי שהנושא ייתפס ככבד ולא מתאים, אבל ככל שהתקדמתי בעבודה וסיפרתי עליו לאנשים, גיליתי שהוא מסקרן אותם, ובלי שביקשתי – התחילו לשלוח לי הרבה חומרים.

לא היה לי אז וואטסאפ אבל המייל שלי באותה התקופה (ועדיין) היה מלא בהודעות בסגנון ״הייתי בבית קברות המיוחד הזה וחשבתי עלייך…״, עם תמונות של מצבות או גולגולות או משהו מורבידי אחר. כל הזמן צחקתי שאם מישהו פורץ לי למחשב – הוא עלול לחשוב שאני רוצחת סדרתית. המטרה הייתה ליצור הצצה לסקצ׳בוק האישי שמגדיר את הנושא. הסגנון הוא לכאורה לא לחלוטין מעובד, חופשי, העבודה היא ידנית, בחומרים מגוונים.

עבדתי על המגדיר כעשרה חודשים, עד שהגיע הדדליין. התהליך היה מרפא, כי הרגשתי שהעיסוק בנושא נותן לי לגיטימציה לצלול אליו בלי שאצטרך להסביר יותר מדי. אני הרי בעיצומו של מחקר – אז זה ממש הגיוני שאקרא כל ספר, אצפה בכל סרט או סדרה ואאזין לכל פודקאסט בנושא. וכמובן, אדבר עליו כל הזמן.

כשהמגדיר יצא, הרגשתי שהוא מאוד אישי והיה לי קשה שאנשים יראו אותו ויקנו עותקים ממנו. זה משעשע אותי היום, כי מבחינה טכנית – חוץ מהקדשה קטנטנה ונחבאת אל הכלים לאבא שלי (ועוד בספרדית, כדי שלא יבינו) אין בו שום דבר אישי שמזכיר אותו או נוגע בו באופן באמת ישיר. כשנתקלתי בתגובות ראיתי שזה פותח שיח לנושא, הבנתי את התרומה שהוא יכול לתת.

באופן כללי, אני חושבת שהעיסוק במוות משרת את החיים. הוא משמש כשעון מעורר לחיות את החיים במלואם. המקצועות הנוספים שלי כמדריכת יוגה ומטפלת באמנות משתלבים בתפיסה הזו, כי בפילוסופיה של היוגה המוות הוא נוכח ומדובר, ובעולם הטיפול הנפשי יש רצון לאפשר לדבר על דברים ולא להשאיר אותם באפילה.

גם אם לא נדבר על המוות – הוא שם, ולפחות לפי המחקר שאני עשיתי הוא ימשיך להתרחש, לא משנה כמה ננסה להרחיק ולהדחיק אותו, וכמה שייקים של בריאות נכין לעצמנו. בסוף הוא יגיע, ולכן כדאי שנגיע אליו מוכנים. להתכונן אליו זה קודם כל להבין שהוא קיים, כצעד ראשון ליחסים יותר ידידותיים עם הנושא.

במשך השנים שעברו מאז המשכתי לעסוק במוות באמנות. זה הפך להיות אחד מסימני ההיכר שלי. אבל רק לאחרונה החלטתי להוציא את המגדיר מחדש, לאחר מתיחת פנים קטנה והפעם בהוצאת ״ברחש״, שאיתה יש לי שיתוף פעולה פורה עוד מפרויקטים קודמים.

היו לי התלבטויות לגבי ההוצאה המחודשת, כי אחרי ה־7 באוקטובר הרגשתי שאין פניות גם אצלי למוות ה״רגיל״, ועוד בצורה הומוריסטית. מה ששכנע אותי סופית להעלות באוב מחדש את מגדיר המוות הוא פטירתו של החתול היקר והאהוב שלי, מרקו, ממש לאחרונה.

לא משנה עד כמה עוסקים בנושא הכאב האישי, הוא דבר שאי אפשר להימנע ממנו. זה שעוסקים במוות לא הופך אותו לקל לעיכול, ובטח שלא הופך את הפרידה ממי שאוהבים ליותר קלה. אבל לתת לזה מקום ולהביט באופן ישיר בעובדת קיומו של המוות – זה עוזר.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו