״קרב רודף קרב״: אמריקה, דיסטופית אך מוכרת בצורה מדאיגה

״קרב רודף קרב״, סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון (״מגנוליה״, ״זה יגמר בדם״) כבר קיבל חיבוק דוב מהמבקרים, ורבים מכתירים אותו כמתמודד מוביל לעונת הפרסים. אם לא די בכך, מסע השיווק מתהדר גם בחוות דעתו של סטיבן שפילברג, שאמר שהסרט מטורף, מדהים ועם אקשן ללא הפסקה. סרט מטורף? בהחלט. מדהים – חצי נכון. והאקשן? די, זו כבר הגזמה פרועה.

העלילה מתחילה בסיפור אהבה בין שני לוחמי מהפכה במחתרת ״פרנצ׳ 75״: בוב (ליאונרדו דיקפריו) ופרפידיה (טיאנה טיילור), שחוברים לפעילויות רדיקליות נגד הממסד. הם שודדים בנקים, עוזרים למהגרים כלואים להימלט, מפוצצים בניינים ומה לא. לוחמי חופש. אלא שלוחמי החופש של אחד הם טרוריסטים עבור האחר. ובמקרה הזה, האחר הוא הקולונל סטיבן לוקג׳ו (שון פן): קצין כוחני עם פטיש לנשים שחורות, שכבר בתחילת הסרט נכנס לרומן אבסורדי עם פרפידיה.

בתוך הכאוס הזה פריפדיה יולדת בת – וילה. מי האב, לוקג׳ו? בוב? השאלה הזו תהיה מהותית בהמשך, אבל לפחות בהתחלה זה בוב, שרוצה לפרוש מחיי האלימות, בעוד אהובתו לא ממהרת להניח את הנשק. היא חוזרת להתנגדות, הדברים מסתבכים, ורוב המחתרת נלכדת. המעטים שמצליחים לברוח מתפזרים בזהות בדויה ברחבי ארצות הברית, תוך שמירה על קשר סודי.

שש עשרה שנים מאוחר יותר, וילה הקטנה כבר גדלה. היא ואביה, שהפך לסטלן פרנואיד, מתגוררים בעיירה נידחת. במקביל, לוקג׳ו מקבל הזמנה להצטרף לארגון סודי של גזענים לבנים – מהלך שמחייב בדיקת רקע ומאיים לחשוף את עברו.

פן/לוקג׳ו הוא דמות מובהקת של הסתירה והצביעות האמריקאית. איש ממסד שמטיף לעליונות לבנה, ובו בזמן נמשך למה שמאיים על זהותו. רומן העבר של הקולונל עם פרפידיה – זו בעיה גדולה שצריך לקבור עמוק באדמה. כאן מתחיל הבלגן האמיתי, במרדף חוצה גבולות.

נחזור לשפילברג: ״מטורף״? אכן. די בונקרס. בזכות ממד סאטירי, דמויות צבעוניות ותפניות חדות. כמו כן, אנדרסון מצליח לשקף את רוח התקופה של ימינו, והשיגעון הפוליטי בארצות הברית. הוא ממש דוחס את כל סדר היום הפוליטי יחד, לפעמים על חשבון העלילה, וזהו עקב אכילס של יצירתו.

לוחם לבן, לוחמת שחורה, קולונל גזען ובת ״מעורבת״ – בליבת האלגוריה. אנדרסון ממקם את שאלת הזהות האמריקאית בתוך מערכת יחסים מורכבת: בת שנולדה מתוך מהפכה, וגדלה בחברה שמעדיפה למחוק או להגדיר אותה מחדש

מה שאפשר להסכים עליו בקלות הוא שסרטו החדש של אנדרסון, גם אם אינו ״מדהים״, מלא ברגעים מדהימים. המשחק – וואו. בעיקר שון פן, המגלם נבל מטורלל לחלוטין, דבר שעשוי להעניק לו פסלון אוסקר נוסף. גם דיקפריו נוצץ, באחד מתפקידיו המצחיקים ביותר, הוא מטייל ברחבי אמריקה עם חלוק בית, שפם ורובה, אחרי שנים של שימוש בסמים שעשו את שלהם. בניסיו דל טורו, בתפקיד קטן אך חד, תורם את חלקו. והפתעת הסרט היא צ׳ייס אינפיניטי בתפקיד וילה, שמצליחה להחזיק את שלה גם מול שחקני ענק כמו דיקפריו ופן.

השפה החזותית של הסרט מרשימה לא פחות, וראויה לשני צל״שים. אחד לצילום הווירטואוזי, ובו מרדף מכוניות עוצר נשימה – אחד מהטובים שנראו על המסך. השני לעריכה, שמצילה את הסרט מהשאלה אם האורך מצדיק את עצמו (הוא לא).

״קרב רודף קרב״, בהשראת נובלה של תומס פינצ׳ון, אורג מעטפת אלגורית מתוחכמת. הוא שופע דימויים שמאפשרים לו לצייר ארצות הברית דיסטופית אך מוכרת בצורה מדאיגה. לא במקרה אין ממש זמן מוגדר למהלך האירועים, מה שהופך את העולם הקולנועי למרחב טעון בסמליות.

הרומן המשולש – לוחם שמאלני לבן, לוחמת שחורה רדיקלית, קולונל גזען ובת ״מעורבת״ – הוא ליבת האלגוריה. אנדרסון ממקם את שאלת הזהות האמריקאית בתוך מערכת יחסים מורכבת: בת שנולדה מתוך מהפכה, וגדלה בחברה שמעדיפה למחוק או להגדיר אותה מחדש.

כאן נכנסת המשמעות הדורית. וילה לא בחרה במאבק שנולדה לתוכו. היא נאלצת לשאת את המטען האידיאולוגי והטראומטי שהורישו לה הוריה. אנדרסון רומז שדור חדש מקבל בירושה לא רק חלומות של מהפכה, אלא גם את הכישלונות והצלקות של קודמיו, בבחינת אבות אכלו בוסר.

מעבר לכך, הסרט מציע סטטוס קוו של אלימות בלתי נגמרת. מרדפים וירי אינם רק אקשן, אלא גם מעגל שחוזר על עצמו – הפסקול המתמשך של אמריקה. ההגירה היא ציר נוסף: מהגרים ושוהים בלתי חוקיים נרדפים על ידי הצבא, ממוסגרים כאיום ביטחוני.

נשמע מוכר? נשמע עמוס? זה בהחלט מרגיש כך. אמנם הנושאים אינם זרים זה לזה, אבל בהיעדר היררכיה פנימית נותרת תחושה מעט דידקטית. לא פעם אנדרסון מוותר על הקו הרגשי כדי להציף עוד טענות פוליטיות, מה שגורם לסרט להרגיש כמו נאום מתארך וחסר פוקוס.

האקשן, שבניגוד לדבריו של שפילברג דווקא נקטע בהפסקות ארוכות, משתלב באלגוריה, אך פחות משרת את הדרמה. כאן בולט חוסר הפוקוס: סצנות נבנות כ״מסר״ רעיוני במקום כהתקדמות עלילתית. ההומור והאבסורד פועלים ללא הפסקה (ובצורה נפלאה), אך גם הם נבלעים תחת העומס.

זו לא הפעם הראשונה שאנדרסון נכנע לעודף. זה ניכר גם ב״מִידות רעות״ (אף הוא על פי ספר של תומס פינצ׳ון), אלא שהפעם יכול להיות שהבעיה היא לא בבמאי אלא בתקופה: הוליווד של השנים האחרונות מייצרת סרטים שכאילו חייבים־חייבים־חייבים להגיד הכול בבת אחת – פוליטיקה, זהות, גזע, מגדר, היסטוריה, כלכלה, ימין, שמאל, אמצע, ה־כ־ו־ל. אולי זו חרדה קיומית – שאם לא יגידו את זה עכשיו, יאבדו את ההזדמנות. התוצאה: קולנוע שנחנק מעודף רעיוני.

אם להזכיר רק דוגמה אקטואלית אחת, גם ״אדינגטון״ של ארי אסטר נופל באותו בור: מגפת הקורונה, מחאות, קונספירציות, זהות, משפחה, גזענות, מאבקים פוליטיים וחרדה קיומית – כל אחד מאלה יכול לשאת סרט שלם, אבל כולם נערמים זה על זה בלי ציר מרכזי. מה שמבדיל את אנדרסון מאסטר, הוא ההכרה העצומה שבה הוא זוכה – שממקמת את סרטו כאחד הבולטים של השנה, בעוד ״אדינגטון״ זוכה בעיקר להשמצה.

אז האם יצירתו של אנדרסון מצדיקה את ההייפ? כן ולא. זה סרט מרשים, חכם ומלא ברגעים מבריקים – אבל קרב רודף קרב, כמו שרעיון רודף רעיון, עד שהוא מתמסמס למצעד אג׳נדות פוליטיות, וקצת שוכח לספר את הסיפור הנהדר, שיכול היה להחזיק את כולן.

---

קרב רודף קרב
בימוי: פול תומאס אנדרסון
ארצות הברית, 2025, 170 דקות
3.5