הנוסע השמיני: כדור הארץ, בין אגדת ילדים לסיוט קפיטליסטי, ברוח הזמן

זה היה רק עניין של זמן עד שהזינומורף – היצור המאיים מסדרת סרטי האימה ״הנוסע השמיני״ – יפלוש מהמסך הגדול אל הטלוויזיה בבית. והנה, זה קורה: בסדרה החדשה ״הנוסע השמיני: כדור הארץ״, שיצר נואה הולי – האיש שעיבד לטלוויזיה גם את ״פארגו״. ואל חשש, הזינומורף לא מגיע לבד. לחדירה העויינת שלו מצטרפים נערים טרנסהומניים, חייזרים מזדמנים ותאגידים טורפניים – תערובת שמבטיחה הרבה. והאמת, למעט בעיה קטנה או שתיים, גם מספקת את הסחורה.

הזינומורף, שהופיע לראשונה בסרטו של רידלי סקוט בכיכובה של סיגורני וויבר ב־1979, הפך מאז לאייקון ייחודי בז׳אנר. מאז אותה בקיעה טראומטית מתוך החזה, הזיכיון התפצל לסרטי המשך מצליחים יותר ופחות (שביימו ג׳יימס קמרון, דיוויד פינצ׳ר, ז׳אן־פייר ז׳נה), לפרקים פילוסופיים וטרחניים (״פרומתאוס״, ״קובננט״) ולקרוס־אוברים מגוחכים (״הנוסע השמיני נגד הטורף״). רק בשנה שעברה נעשה ניסיון קולנועי שהחזיר לו מעט מכבודו האבוד – ״רומולוס״.

כעת, בסדרת הטלוויזיה, השנה היא 2120 – שנים ספורות לפני אירועי הסרט המקורי. תאגיד מחקר בשם פרודיג׳י מקים ניסוי על אי מבודד הקרוי ״נברלנד״ (ארץ לעולם לא). לשם מועברות תודעות של ילדים גוססים, כדי להשתילן בגופים סינתטיים. כך נולדת קבוצת היברידיים אנושיים־סינתטיים, המכונים, לא במקרה, הילדים האבודים.

במקביל, חללית של ויילנד־יוטאני (שם שחובבי הזיכיון כבר מכירים) מתרסקת על כדור הארץ, כשהיא נושאת עמה את הזינומורף – וגם אוסף חוצנים אחרים שנלכדו ברחבי החלל לצרכי ״מחקר״ תאגידיים. ומי נשלחים להתמודד עם האיום? הילדים שפעם גססו כמובן.

מתוך המפגש הזה נרקם אנסמבל של דמויות: ונדי, שתודעתה הושתלה בגוף סינתטי והיא מתגלה כמנהיגת הלהקה; ג׳ו, אחיה הביולוגי שעדיין מחפש את מקומו; קירש, הסינתטי החידתי של פרודיג׳י; מורו, סייבורג מסוכן הנאמן לתאגיד ווילנד־יוטאני; ובוי קווליר – מגלומן תאגידי, מתנשא ותמהוני, או במילים פשוטות: חי בסרט.

מעבר לאימה המיידית, מתלכדת עלילה עם גוון פוליטי, חברתי וטכנולוגי: קונפליקט תאגידי שמזכיר שהאיום האמיתי אינו מגיע מן הכוכבים. ויילנד־יוטאני מייצגת כוח קפיטליסטי נטול מצפון, בעוד פרודיג׳י מציעה גרסה דומה אך עדכנית – חברת טכנולוגיה ששואפת להנדס מחדש את גבולות האדם והמכונה. המאבק ביניהן מוסיף לשאלה המסורתית ״מי ישרוד את המפלצת?״ שאלה מדאיגה לא פחות: ״איזה תאגיד יקבע מחדש את גבולות האנושות?״

העתיד שמוצג כאן אמין ומבעית גם יחד: עולם שבו הדמוקרטיה התפוגגה ותאגידים שולטים. ההיברידים הצעירים מייצגים דור חדש, שבו בשר ותוכנה נשזרים זה בזה. ונותרת השאלה הבלתי פתורה: מהי אנושיות?

מאפייניו של המדיום הטלוויזיוני מאפשרים חפירה מתמשכת בשאלות ששהו בשולי הזיכיון והתמרכזו עם הזמן. ככל שהזיכיון התקדם, נדמה שהעניין האמיתי זז מהזינומורף הארכיטיפי אל הסינתטיים. הסטת המוקד הזו ניכרה כבר ב״פרומתאוס״ וב״קובננט״, ולאחרונה גם ב״רומולוס״ – מגמה שמושפעת בבירור מחרדות (ושאיפות) הקשורות לטכנולוגיה בכלל ולבינה מלאכותית בפרט.

לתוך המרחב הזה נכנס הרעיון הפואטי של ילדים הלכודים בגופם של מבוגרים סינתטיים, עם רפרורים מובהקים ל״פיטר פן״. קווליר מכתיר את עצמו כגרסה מודרנית לפיטר פן, בעוד ילדי הניסוי הופכים ללהקה שבויה על אי. מכאן נובטים שורשים מטאפוריים חדשים: מי יגלם את קפטן הוק, מי יישא את השעון המתקתק בבטנו, ואילו דילמות מוסריות יצוצו מתוך הסיפור על השאיפה להפוך את האנושות כולה ל״ארץ לעולם לא״. אגדת ילדים מתהפכת כאן לסיוט קפיטליסטי.

ריבוי הסינתטיים פותח עולם א־בינארי: ספקטרום של מצבים ותודעות. קירש מגלם את הדמות הסינתטית הקלאסית, מורו נושא עמו נוכחות מסתורית ומאיימת, ואילו ההיברידים הצעירים מייצגים דור חדש, שבו בשר ותוכנה נשזרים זה בזה. כולם יחד מעלים את השאלה הבלתי פתורה: מהי אנושיות בעידן שבו הגבולות נעשים נזילים?

כך הופכת הסדרה את הסינתטיים מנקודת עלילה לניסוי פילוסופי חי – מעבדה מוסרית שמייצרת חרדה מתמשכת יותר מאשר תשובות ברורות. הייתה קצת דאגה שכל המרכיבים הללו לא יתלכדו באופן מיטבי. אבל מפרק לפרק דברים הופכים מעניינים. מאוד. מאתר ההתרסקות, כל העוסקים בדבר חוזרים לאי המכונה נברלנד. ומהר מאוד נברלנד הופך ל״פאקט־אפ לנד״. כיף טהור.

מבחינה טלוויזיונית, ״הנוסע השמיני: כדור הארץ״ שומר על רף גבוה. העיצוב והאפקטים מרשימים, אך אינם מתעכבים על ראווה בלבד. העלילה מתפתחת בקצב מדוד – נפרשת, מתפזרת ואז מתכנסת מחדש לכדי רעיונות ברורים. העתיד שמוצג כאן אמין ומבעית גם יחד: עולם שבו הדמוקרטיה התפוגגה ותאגידים שולטים. בחצי השני הקצב מתגבר, האקשן מתהדק, והפסקול נפלא – עם בונוס לחובבי המטאל והרוק הכבד: כל פרק נחתם בממתק מוזיקלי שמעצים את הקליף־האנגר.

ובכל זאת, הסדרה איננה חפה מפגמים. רעיונות גדולים לא תמיד זוכים לפיתוח מספק, והקצב לעיתים מקרטע. פרק או שניים גולשים הצידה ומוציאים את העלילה מהמומנטום המותח שלה. ועדיין, הבעיות מתגמדות ונשכחות בעוד הסדרה מתקדמת עד שהיא מגיעה לסיום קולח שעונה על כל ציפיות הז׳אנר. ואף מוסיפה עליהן.

בגלל הפיזור זה עשוי להרגיש בהתחלה כמו ״הנוסע השמיני״ הכי פחות ״נוסע שמיני״ שיצא. אולם בזכות רוחב היריעה התמטי, הדמויות החזקות והחיבור לאקטואליה, והאפשרויות שהטלוויזיה פתחה בפני המפלצת הוותיקה, התוצר הסופי עונה ואף עולה על הציפיות. לצד אימה סמלית ומתח קמאי, ״הנוסע השמיני: כדור הארץ״ מציעה לא נוסטלגיה ממוחזרת או עוד סיבוב סחיטה, אלא סדרה חכמה ומספקת, כזו שרק רוצים לטרוף.

---

הנוסע השמיני: כדור הארץ
דיסני פלוס, 2025, שמונה פרקים
4 כוכבים