״הסיפור של ג׳ים״: וריאציה גברית למשפט שלמה

יש הרבה רגעי קסם ב״סיפור של ג׳ים״, סרטם המלודרמטי החדש והלופת־רגשית של האחים ארנו וז׳אן מארי לאריו (״אהבה הוא הפשע המושלם״, ״לילה אחד מושלם״ ו״טרה לה לה״). הסרט, בכיכובו של כארים לקלו, אחד משחקני האופי המיוחדים שפועלים כיום בקולנוע הצרפתי (שזכה בפרס סזאר 2025 על תפקידו בסרט), מבוסס על רומן ספרותי מאת פייריק ביילי והוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל קאן.

הסרט מגולל את סיפורו של אמריק, גבר תמים ולא שאפתן שבעיקר זורם ונוח לבריות, מהסוג שאישיותו מתעצבת באמצעות אנשים אחרים. הוא מאופיין מהר מאוד באמצעות תמונות שהוא אוהב לצלם – תמונות שמתעדות את כל הדמויות שמקיפות אותו באופן אינטנסיבי, לרבות הנשים שאהב בחייו ועיצבו את גבריותו.

אחרי הסתבכות קטנה שעליה הוא יושב בכלא, הוא פוגש את פלורנס (לטיסיה דוש), מכרה רווקה וחופשיה, כשהיא בחודש השישי להריונה. פלורנס הרתה לאדם נשוי ואב לשתי בנות, שהתנער מאחריות אליה ולתינוק. השניים הופכים לזוג וכשפלורנס כורעת ללדת, אמריק ניצב לצידה ובאופן מטאפורי אבל ממשי לחלוטין – מסייע לחתוך את חבל הטבור והופך לאביו של ג׳ים.

שנות ילדותו המאושרת של ג׳ים בחיק אביו הלא ביולוגי אמריק – שעל אף שמהתחלה ברור לנו שהוא אינו רוצה ילדים משלו – מתמסר לו ודואג לו בחמימות ואהבה כאב ביולוגי, נקטעות יום אחד, כשמופיע אביו הביולוגי של ג׳ים, כריסטוף (ברטראן בלין), ומספר שאשתו ובנותיו מתו בתאונה טרגית. הוא מבקש להיות שוב נוכח בחייה של פלורנס ולהכיר בבנו, ובעוד פלורנס מכילה אותו בהדרגה חזרה לחייה, ג׳ים ניצב בין שני אבות.

הסיפור של ג׳ים, שמסופר באמצעות סיפורו של אמריק, מעניק וריאציה גברית למשפט שלמה. הוא שואל את אותה השאלה המיתית, אבל הפעם במקום לשאול מי האם, נשאלת השאלה מי האב. האם אמריק שדאג לו כל השנים, או כריסטוף – האב הביולוגי? נוכחותו של כריסטוף דוחקת את אמריק אט אט החוצה מהתמונה המשפחתית, אבל רגשות הן דבר חמקמק, בייחוד כשמדובר ביחסי אבות ובנים.

הבחירה של צמד התסריטאים והבמאים לחתוך את ציר הזמן, להשאיר חלקים בחוץ ולהדגיש חלקים אחרים – היא זו שמעניקה לצופה את התחושה של גלגול חיים, של אובדן ושל קונפליקטים פנימיים בוערים

העלילה, שנמתחת על פני 101 דקות, נפרשת על פני 24 שנים ומחולקת לפרקים על פיהן (את ג׳ים בן השבע מגלם אאול פרסון, ואת ג׳ים בן ה־23 מגלם אנדרניק מנה). לאורך כל הסיפור של ג׳ים – אמריק מצלם, ורוב הזמן אנחנו יוצאים מתוך הפילם של התמונות אל הרגעים האמיתיים. זה מזכיר תהליך פיתוח תמונות, שמעניק את התחושה שהתיעוד הוא חלק מהגילוי העצמי של אמריק.

הבחירה של צמד התסריטאים והבמאים לחתוך את ציר הזמן, להשאיר חלקים בחוץ ולהדגיש חלקים אחרים – היא זו שמעניקה לצופה את התחושה של גלגול חיים, של אובדן ושל קונפליקטים פנימיים בוערים. עם זאת, יש בסרט נטייה למבט פשטני על דמויות שאינן אמריק. כך לדוגמה, הנסיבות שבגללן חוזר כריסטוף משונות ומתוסרטות מדי; וכך גם הנטייה לאפיין את האישה החופשייה באופן מחפצן וחסר העמקה.

דמותה של פלורנס היא קלת ראש עד כדי ערלת לב. האפשרות של מימוש מקומך בעולם כצעירה לנצח מגיע דווקא בדמותה של אוליביה (שרה זירודו), שאותה פוגש אמריק אחרי הפרידה הכואבת מחייו הקודמים, שאינה רוצה ילדים וממלאת את החלל שנוצר.

אבל הסרט גם מיטיב להפנות שאלות יפות למתבונן על החיים שנרקמים לפניו, כמו עד כמה אנחנו יכולים לנתב את גורלנו ולקבוע את מעמדנו כהורים? כנשים? כאבות? או יותר נכון, עד כמה אנחנו חסרי שליטה בחיינו, נוכח נסיבות שכופות עלינו בחירה שאינה רצוננו?

אחד הדברים שהסרט בוחן הוא את משמעות הערכים המשפחתיים והשמרניים שחונכנו לפיהם. עד כמה אנחנו גמישים ולא־שיפוטיים בהתרתם? הסיפור מלווה גם את גבריותו והתפתחות המינית והרגשית של אמריק, שלאורך הסרט עובד בעבודות מזדמנות, ודווקא לקראת סופו – מצליח להפוך את התחביב שלו למקצוע. בסוף, באופן לא צפוי, אחרי למעלה מעשר שנים, הוא גם יבין, שעצם היותו פאסיבי, זורם ולא נאבק – איפשר לאחרים להכתיב את סיפורו של ג׳ים ולגרום לנתק שנכפה עליו.

בשיחה שהתקיימה עם ארנו וז׳אן מארי לרגל צאת הסרט, ציין ז׳אן מארי שהם מאוד מעריכים את הדרך שבה הסופר פייריק ביילי מתאר גברים. ״בימינו יש מעט יצירות שבמרכזן גיבור שניתן להגדירו כאדם טוב״, הוא אמר. ״אנחנו לגמרי מאמינים שלדמות הזאת יש מקום בקולנוע העכשווי״, הוסיף ארנו. ״בחיים, כרים (שמגלם את אמריק), מגדיר את עצמו כאיש מגושם, אבל יש לו יכולת נהדרת להתרכז ולהיות בפוקוס רגע לפני הצילום, וללכוד את עינו של הצילום״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

כדי לחזק את הדברים שאמרו אוסיף שאם יש משהו מופתי בסרט הזה – הרי זה הצילום של אירינה לובצ׳נסקי. הפריימים משלבים פרספקטיבות שמזכירות ציורי שמן, וכך הפרופילים והנופים משתדרגים בעבודת אור וצל ובתחושה של תפיסה אמנותית בלתי מתפשרת שמלווה את הסרט.

המבט הנשי של המצלמה לוכד את אמריק, ועל אף היותו גבר גדול ממדים, הצילום מצליח להלביש אותו בעדינות ורוך, לגרום לנו לחבב את הטמבליות שלו ולפרקים אפילו למצוא אותה חיננית או שוברת לב. משהו בצילום של לובצ׳נסקי מגביה את הריאליזם לביטוי אסתטי נפלא. בעיניי, כמו שהצילומים של אמריק מספרים את הסיפור – כך הצילום שלה הוא זה שהופך את הסרט לשווה צפייה; והופך אותה לצלמת ששווה להכיר ולעקוב אחרי עבודותיה הקודמות והעתידיות.

הסיפור של ג׳ים
בימוי: ארנו וז׳אן מארי לאריו
101 דקות; צרפת, 2024
3.5 כוכבים