אוהד מטלון בודק גבולות בשתי תערוכות מקבילות: ״הד פעולה״ ו״הסתר לב״

חגית: בוקר טוב אוהד, מה שלומך היום? שחר של יום חדש, אני מקווה

אוהד: בוקר טוב, סופסוף חזרה קצת תקווה. הבשורה שחיכינו לה הגיעה

חגית: הראיון הזה מתקיים בבוקר שאחרי ההכרזה על חתימת השלב הראשון בהסכם, בשארם. ובתוך ההתרגשות הזו, התכנסנו לדבר על התערוכה שלך ״הד פעולה״ בגלריה קרן בר גיל, ולמעשה על כמה תערוכות שאתה מציג במקביל! איך זה קרה?

אוהד: נכון 🙂 אני מציג שתי תערוכות יחיד, את ״הסתר לב״ בגלריה לחם ושושנים, שאצרה בחוכמה לאה אביר ואת ״הד פעולה״ בגלריה קרן בר גיל. במקביל, אני משתתף בשתי תערוכות קבוצתיות מצויינות, האחת ״גובה פני העיר״ במוזיאון העיר תל אביב, שאצרה בתבונה ורגישות יעל מסר; השניה – ״נופי הזמן המצטבר״ במוזיאון בית אוסף קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות, תערוכה חזקה ורלוונטית שאצרה טלי תמיר. התערוכה מגיבה למתרחש בדיאלוג עם עבודות של קופפרמן. זה קרה בעיקר כי תערוכות נדחו בגלל המלחמה, המלחמה בצפון ועוד נסיבות, וכך יצא שהן מוצגות במקביל

חגית: הגיוני. אנחנו נתמקד בתערוכות היחיד: ״הד פעולה״ ו״הסתר לב״. הראשונה, אצל קרן בר גיל – היא חלק ממחקר של הצילום כמדיום וכחומר, משהו שאתה עושה לאורך שנים רבות.

והשנייה, בגלריה לחם ושושנים, מאוד לוכדת את הרגע הזה בזמן – צילומים של עזה כפי שהיא נראית מקו הגבול. אולי נתחיל דווקא שם – ״נצא מעזה״, ברוח הימים האלה…

אוהד: אוקיי, אז ב״הסתר לב״, העבודה המרכזית היא פנורמות של עזה כפי שנראות ממש מקו הגבול, בכל רגע נתון תלויה רק פנורמה אחת.

כל תצלום פנורמי מורכב מעשרות רבות של צילומים שצולמו סמוך לגבול עם עזה. בזמן ההפצצות, עצרתי והמתנתי כדי ליצור מבט שאינו מתעד את האקט, אלא את ההשלכות שלו, את העקבות, את השרידים הארכיאולוגיים העתידיים של עזה.

ניסיתי להתנסח צילומית באופן שיתמודד עם קילומטרים של חורבן מצמית, ליצור דימוי שנוגע, ולו באופן החלקי ביותר, במימדים של הרס שאינם ניתנים לייצוג. מבט מתמשך, מרובה פרספקטיבות, שמבקש להכיל את הכישלון לייצג, את העיוורון, לא רק את מה שנראה.

הצילומים נעשו מתוך שאיפה לתת ביטוי מינימלי לאחריות כלפי האחר, אף מעבר לרגש החמלה והכאב, הכרה ״לוינסית״ באי־האפשרות לסגת מן האחריות עצמה. מתוך ניסיון לעמוד אל מול החורבה לא רק כעד, אלא כנושא אחריות. הפנורמה הראשונה תלויה בתערוכה מאז הפתיחה והערב אחליף אותה בפנורמה השניה, בתזמון די מאגי – רואים בה שדה של חמניות צהובות אל מול ההריסות של עזה.

ההחלפה תוכננה כבר לפני שבוע וחצי ליום שבו התקבלה ההודעה הגואלת על שחרור החטופים. ישנן עבודות נוספות בתערוכה, עבודה שחורה אטומה מבריקה שמשקפת את החלל בשחור, בתוכה ״קבור״ צילום ועוד

התחושה שלי היא שברוב המקרים נקודת המבט האחת, הרגעית הלכידה, כבר לא מספיקה לטפל במציאות כל כך מורכבת, מפוצלת, טעונה ומשובשת ולכן אני נאלץ להתאים אופן התבוננות, שיוכל לקלוט אותה באופן מעט יותר מהימן

חגית: מתי התחלת את המעקב שם?

אוהד: התצלום הראשון צולם במרץ 2024 אחרי שהצלחתי להתאושש מעט מההלם לנוכח הטבח בעוטף ולהרים מצלמה שוב ואחרי שהנסיונות שלי לתעד בקיבוצי העוטף נדחו שוב ושוב על ידי הקיבוצים והחלטתי לכבד את הבחירה שלהם. הנסיעות לצלם מהגבול עם עזה נבעו מתוך תחושה שמה שנעשה בעזה מוסתר מאיתנו ובאקט לא ממש פרקטי (שהרי דימויים נמצאים ברשתות הזרות) החלטתי לנסוע לראות ולצלם מהנקודות הכי קרובות שיכולתי, היה חשוב לי גם לראות וגם להראות.

חגית: עוד לפני שניכנס לתערוכה ״הד פעולה״ – אני מזהה מצד אחד פער מאוד מהותי בין שתי התערוכות, ומצד שני איזו ״שותפות גורל״ – שמשתקף באופן הטיפול בחומרים. האחת, ״הסתר לב״ – מבט החוצה, אל העולם, פירוק והרכבה שלו באופן שהוא מעין ״אני מאשים״ – דרישה להישיר מבט אל מה שהלב מעדיף לא לראות. השנייה – מבט פנימה, אל הסטודיו, אל החומרים המצולמים שלך, כמעין מקלט לנפש, לעין. מקום לעסוק בו בדבר שלך, בלי לתת לצער העולם להכריע

אוהד: את מזהה יפה, אכן הפער בין התערוכות חד (תיכף אתייחס ל״הד פעולה״ בנפרד) המשותף בעיקר הוא נקודות המבט המרובות, המפוצלות, המשך הטמפורלי שנוסף לצילום שנבנה מעשרות רבות של צילומים, לעומת הצילום בשבריר שניה מנקודת מבט אחד, כפי שאנחנו בדרך כלל משתמשים בצילום. צילומים שמורכבים מעשרות צילומים, מאוסף של נקודות מבט קרובות, שהצילום האחד לא יכול לקלוט אותן, לאפשר אותן. זה לא ״אני מאשים״, אלא המחוייבות שלי כצלם וכאדם, המחוייבות שלנו להישיר מבט, על אף הניסיון להסתיר.

ב״הד פעולה״ אני מרכיב את הצילומים באופן חופשי, משובש ולמעשה ממשיך במחשב את הג׳סטה הפיסולית שמתרחשת בסטודיו או מחוצה לו ובפנורמות של עזה, המוטיווציה היא תיעודית בעיקרה, אבל התפירה וההימשכות של הצילום על פני דקות ארוכות מפרקת את הקוהרנטיות של המבט.

בגדול התחושה שלי היא שברוב המקרים נקודת המבט האחת, הרגעית הלכידה, כבר לא מספיקה לטפל במציאות כל כך מורכבת, מפוצלת, טעונה ומשובשת ולכן אני נאלץ להתאים אופן התבוננות שיוכל לקלוט אותה באופן מעט יותר מהימן

חגית: לעומת החומרים התיעודיים והאקטואליים ב״הסתר לב״, לתערוכה ״הד פעולה״ כינסת עבודות שיוצרות גם הן סוג של פנורמה, אבל מעולם אחר: פנורמה סדרתית, אסתטית.

יצרת עניין רב בהצבה, שהופכת את התמונה לאוביקט, את האובייקט לפסל בחלל, זה כבר מופע אחר של הצילום. גם מושא הצילום, התכנים – יש פה הרבה קולאז׳ים של דימויים, שבירות והסתות של הפרספקטיבה והפרופורציות. יש הזרה. אבל הדימויים בבסיסם מגיעים מעולמות התרבות, העיר, היומיום הטבעי. לא ״המלחמה״

אוהד: התערוכה ״הד פעולה״ למעשה מציגה כמה עשרות עבודות מתוך גוף העבודה ״הד פעולה״, שאני עובד עליו כבר יותר מ־20 שנה, הוא הוצג בשלב מוקדם יותר במוזיאון הרצליה ב־2008 ובעוד תערוכות לאורך השנים והוא משתנה ומתפתח יחד עם השינויים הטכנולוגיים, התרבותיים והתפיסתיים של הצילום. התערוכה שמוצגת עכשיו נקראת באותו שם של גוף העבודה ומציגה כמה עשרות עבודות מתוכו.

בשנים האחרונות אני עובד על ״הד פעולה״ כבשרשרת של פעולות חומריות: מחווה פיסולית שנעשית בסטודיו או בשטח, תיעוד במערך של עשרות פריימים קרובים, ועיבוד דיגיטלי שממשיך את הפעולה ומשאיר עקבות של הפעולה הדיגיטלית, חורים, מרווחים ושיבושים. שלב אחרון – ההצבה, עבור חלק ניכר מהדימויים אני מפתח הצבה ייעודית לאותו דימוי.

הדימוי הצילומי הוא רכיב אחד בתוך מערכת של פעולות, חומרים ומעברים. אני מנסה ליצור דמוי\אובייקט שמכיל את עקבות הפירוק וההרכבה, אוביקט צילומי מרובד, לא־קוהרנטי במכוון, עם פוטנציאל בנייה מחדש מתמיד, מתוך הכרה בכך שכל הצבה היא זמנית ותלויית הקשר. אותו דימוי יכול להיות מורכב דיגיטלית באופן שונה ולהיות מוצב אחרת. הצילום בגוף העבודה הזה לא מחליף את הפיסול, אלא מנסה לפעול יחד עם הפיסול כשדה דינמי בין תיעוד לבין אובייקט, בין קביעות לארעיות, ומבחינתי זה חלק מהד הפעולה, הדהוד מתמשך של פעולה חומרית לתוך דימוי, ולתוך חלל שמשנה אותו בחזרה

חגית: תספר על עצמך בכמה מילים – איך הגעת לצילום, מה הוביל אותך לפיתוח הגישה שלך – שהיא אינטרפרטציה מאוד אישית לשדה הצילום? ומה אתה עושה היום עוד – גם מלמד?

אוהד: בערך בגיל 20 התחלתי לצלם באופן משמעותי, לפתח בעצמי ולהדפיס במעבדה אנלוגית שבניתי לעצמי בבית, למדתי בעיקר לבד ומספרים וקצת טיפים מחבר ילדות שלימד את עצמו גם. אילון פז, צלם תיעודי נפלא שחי היום בניו יורק ומוציא ספרי צילום על אספני תקליטים משוגעים ועוד.

אני משתדל לפעול בתוך הצילום באופן בו אני מבין אותו ואת המגבלות שלו, את האחריות החברתית והאתית שמתלווה אליו, את היופי והגילוי בנקודות המגע שלו עם מדיומים אחרים. אני אוהב את המגבלות, כי הן משאירות מרחב עבודה באיזורי הגבול האלו

חלום הילדות שלי היה להיות ארכיטקט, בספר זכרונות מבית ספר יסודי, כבר איחלו לי שאממש את החלום… אכן היה ברור לי שזה מה שאעשה מילדות, תמיד אהבתי מבנים, את השימוש הכפול שלהם כאובייקטים פיסוליים בעלי משקל ונוכחות ואת האופן בו הם מתווים התנהלות של אנשים בתוכם. תוך כדי התהליכים כדי להתקבל ללימודי ארכיטקטורה (בטכניון) העיסוק שלי בצילום הלך וגבר, ונשאבתי לתוכו לגמרי, אז החלטתי להירשם גם לצילום בבצלאל.

כשהגיעה הבשורה הכפולה שהתקבלתי לשניהם, הייתי מבולבל ולא ידעתי מה להחליט. חבר יקר אחר, אסף הציע לי להטיל מטבע, כי הרי אני לא באמת יודע איך ייראו החיים בכל אחת מהאופציות. הרגשתי שיש משהו נכון ביחס לנסיון שלנו לשלוט בגורל והטלתי מטבע, עד כה לא התחרטתי 🙂

אני חושב שאני משתדל לפעול בתוך הצילום באופן בו אני מבין אותו ואת המגבלות שלו, את האחריות החברתית והאתית שמתלווה אליו להבנתי, את היופי והגילוי שיש בעבודה בנקודות המגע שלו עם מדיומים אחרים, אני אוהב את המגבלות שלו, כי הן משאירות הרבה מרחב עבודה מאוד פורה באיזורי הגבול האלו.

נדמה לי שעשיית אמנות בזמן הזה ובכלל זה לא דבר טריוויאלי ויש בי הכרת תודה גדולה לאפשרות להעביר את החיים דרך אמנות, לחשוב ולפעול דרכה, לראות את העולם דרכה ולהיות תמיד בתוך ניסיון לגלות, לאתגר את מה שאני יודע, לנסות ולחדש ולהציע את התוצאות של הניסיונות והמחשבות האלו לקהל שמגיע לראות, שמתעניין, שקורא את השיחה הזו למשל.. זה ממש לא מובן מאליו בעיני בתוך המציאות הקשה שאנחנו נתונים בה. אני מודה לכל מי שמאפשר לזה להיראות ולהישמע.

לימדתי הרבה שנים (17) בבצלאל, במנשר, בשנקר ועוד והפסקתי לפני מספר שנים מתוך תחושת מיצוי, אני עובד בתחום הדיגיטל ומשתדל להתמקד בעשייה אמנותית.

חגית: צחקתי בקול (בסיפור המטבע). כל כך נכון, מה אנחנו יודעים בכלל על מה שיהיה… על מה אתה עובד עכשיו? ומה אתה רוצה עוד לומר לסיום?

אוהד: אמשיך לנסוע לצלם באיזור הגבול עם עזה ואני עובד במקביל על גוף עבודה שמפנה את הזרקור שוב אל הצילום עצמו. ישמח אותי אם יבואו לראות בעיניים את התערוכות שלי, הן מאוד מבוססות חלל וצריך להיות נוכח פיזית בחלל כדי לחוות אותן.

בשבת הקרובה (18.10 בשעה 12:00) יהיה שיח גלריה בתערוכה ״הד פעולה״, ביני לבין ד״ר פיוטר שמוגליאקוב, פילוסוף מבריק ומשורר מחונן, שכתב טקסטים מאוד יפים לקטלוג התערוכה שלי במוזיאון תל אביב, שוחחנו בעבר על כמה מהתערוכות שלי ואני מצפה למפגש איתו וחושב שכדאי מאוד לבוא לראות ולשמוע. מוזמנים.ות

---

אוהד מטלון | הד פעולה
גלריה קרן בר גיל לאמנות עכשווית, נווה רעים 29 א׳, רמת השרון
נעילה: 25.10

אוהד מטלון | הסתר לב
אוצרת: לאה אביר
גלריה לחם ושושנים, שביל המרץ 3, קרית המלאכה תל אביב, קומה 1
נעילה: 30.10