״גנב על הגג״: סיפור אמיתי, מטורלל ורומנטי

״גנב על הגג״ – סרטו של הבמאי דרק סיאנפרנס, שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו 2025 וזכה לחיבה רבה מצד הקהל והמבקרים – מבוסס על סיפור אמיתי. אמיתי לגמרי, ומטורלל במידה שממש דורשת עיבוד למסך. על פניו, נדמה היה שמדובר בעוד שבלונה שמאלצית ועמוסת קלישאות. ובכל זאת זה אחד הסרטים המצחיקים, המתוקים ושובי הלב של השנה.

הסרט עוסק בג׳פרי מנצ׳סטר (צ׳אנינג טייטום), יוצא צבא שנקלע למצוקה כלכלית. על מנת לדאוג למשפחתו, לילדיו, הוא מחליט לשדוד – לא בנקים אלא דווקא סניפי מקדונלד׳ס ורשתות מזון מהיר אחרות. הוא עושה זאת בצורה, איך לומר, ייחודית: חודר דרך חור בגג, ואת השוד עצמו מבצע בחמידות, בנימוס ובתחושת אי נעימות מוצהרת מול העובדים.

במהרה הוא נתפס ונשפט למאסר ארוך. אבל בזכות תושייה יוצאת דופן ועורמה, הוא מצליח לברוח מבית הסוהר. וזו רק ההתחלה. שכן בעוד פושעים רבים נסים על נפשם – הכי רחוק והכי מהר שיש – הוא בוחר בשיטה קצת אחרת. ג׳פרי מתחבא בחדר פנימי בסניף רשת הצעצועים טויס אר אס, שורד על חטיפי אם־אנד־אם, ובלילה משתמש בחנות כמגרש המשחקים הפרטי שלו. מתישהו, הוא בוחר להתחיל לרגל אחרי עובדי הרשת ומה שמתרחש בחדרים הפנימיים.

אחת העובדות, אישה נוצרייה וטובת לב בשם לי ויינסקוט (קירסטן דאנסט), גונבת את ליבו. הוא מוכן להסתכן כדי להכיר אותה, וזה מוביל לסיפור אהבה שאינו מתיישב היטב עם תכנית העל שלו להוריד פרופיל ולבסוף לברוח לחו״ל. היא לא באה לבד: יש לה שתי בנות, ואחת מהן, דיכאונית משהו, נפתחת אליו בניגוד לכל הציפיות.

מלבד הסיפור יוצא הדופן יש הרבה דברים שעובדים לטובת ״גנב על הגג״. בראש ובראשונה, הליהוק פשוט מושלם. צ׳אנינג טייטום מביא רגישות וגבריות עדינה לתפקיד של פושע שרשויות האכיפה רואות בו מסוכן. ולמרות שהוא עלול להיות בלתי נסבל בידיים אחרות, זהו אחד מתפקידיו המוצלחים ביותר עד כה – אולי הטוב ביותר. דאנסט מביאה עוד הופעה מרשימה לרשימה הארוכה שלה, והכימיה ביניהם נהדרת.

מקדונלד׳ס וטויס אר אס, מותגים איקוניים, הופכים כאן לזירת חיים שלמה: מקום לגנוב ממנו, להסתתר בו, להתאהב בו. תחת ההומור והחמידות, הסרט מצייר דיוקן של חברה שמבולבלת בין הצורך לאכול, לשחק ולאהוב, ובין חוקים, מוסר וחופש אישי

טייטום ודאנסט אינם לבדם. הם מלווים בדמויות משנה צבעוניות שגם אם הן שוליות, עושות את המיטב. בין היתר אפשר למצוא את פיטר דינקלג׳ שמגלם את הבוס הלא נעים בסניף; את לקית׳ סטנפילד כחברו מהצבא, סטיב; וגם את בן מנדלסון, בתפקיד כומר חביב. מרוב שמנדלסון משחק נבלים אכזריים ודמויות מפוקפקות קשה להאמין שזה הוא, אבל הוא עושה זאת היטב. חמוד כל כך.

סיפור האהבה הנרקם העלה בי חיוך רחב ומטופש כל כך, עד שכאבו לי שרירי הלסת. ברגעים מסוימים הסרט נראה כקומדיה רומנטית אולד סקול, ובמקביל מרחף מעל הצל של המצוד – והדילמה הפנימית שזה מעורר אצל הגיבור. האופן שבו הוא נאבק בעצמו – בין מה שהוא חושב שעליו לעשות, מה שהוא מרגיש שחייב לעשות, ומה שנכון לעשות – מעניק לסרט רבדים דרמטיים מפתיעים.

מכיוון ששאיפות וקולות פנימיים אלו סותרים זה את זה לא פעם, נוצר החיכוך הדרמטי שמצליח, לצד החיוך, לעורר גם מתח וחרדה באשר לגורלו של הגיבור הצ׳ארמר. מעבר לכך, לפחות בשעה וחצי הראשונות זה גם סרט קורע מצחוק. בתוך הדרמה, הרומנטיקה והאקשן, פורצים רגעים של הומור גופני או מצבי, שעובדים מצוין.

למרות זאת, לא הכל קולע בול. בחלקו השלישי הסרט נגרר, מתארך מעבר לנדרש, ומתחיל להעמיס. הקונצים הקומיים הופכים מוכרים מדי, וכל תפנית נראית כאילו כבר חיכתה מעבר לפינה. במקום להפתיע – הוא חוזר על עצמו. התחושה היא שחצי שעה פחות הייתה הופכת אותו בקלות לקומדיה של השנה.

מעבר לסיפור המשוגע, ״גנב על הגג״ עובד גם כאלגוריה. הבחירה להתחבא דווקא בחנות ענק של צעצועים, מקדש של ילדות, צעצועים ונוסטלגיה – הופכת את הפושע הנמלט לדמות אגדה מודרנית.. המרחב הילדותי הזה מדגיש את הניגוד בין החטא לבין החיפוש אחר תמימות, ומעלה שאלה מעניינת: האם חופש אישי וגאולה נמצאים דווקא בחזרה לעולם של ילדות נאיבית?

בקריאה אחרת, אפשר לראות את הסרט כהשתקפות של תרבות קפיטליסטית. מקדונלד׳ס וטויס אר אס, מותגים איקוניים, הופכים כאן לזירת חיים שלמה: מקום לגנוב ממנו, להסתתר בו, להתאהב בו. זהו עולם שבו הצרכנות היא לא רק רקע, אלא במה שעליה מתרחשים החיים עצמם, הדרמה והבריחה. תחת ההומור והחמידות, הסרט מצייר דיוקן של חברה שמבולבלת בין הצורך לאכול, לשחק ולאהוב, ובין חוקים, מוסר וחופש אישי.

סיאנפרנס מזוהה כבמאי של סיפורים קודרים ודרמות אינטנסיביות – מ״בלו ולנטיין״ ועד ״מקום בתוך היער״. אלו יצירות שהתמקדו במשפחות מתפוררות, במקרים קשים ובקשרים אנושיים הרוסים או הרסניים. על הרקע הזה, גנב על הגג חושף צד אחר שלו: קליל, מתוק ואפילו רומנטי. עם זאת, אפשר לזהות את טביעת האצבע המוכרת – עיסוק בדמויות פגומות, באחריות ובחירות גורליות. סיאנפרנס מוכיח שהכישרון שלו לא מוגבל לטרגדיות בלבד: הוא יודע להעניק נפח רגשי לקומדיה, ובו בזמן להמשיך לשאת שאלות מוסריות וקיומיות על החיים.

בסופו של דבר מדובר בממתק קולנועי של ממש, שלרגעים ממיס את הלב. לא חף ממגרעות – בעיקר האורך המיותר – אבל כזה שמצליח לשלב קומדיה רומנטית, סרט פשע ומחווה שובבה ומרירה־מתוקה לאמונה באהבה. מה עוד אפשר לבקש מסרט שמבוסס על סיפור אמיתי?

---

״גנב על הגג״ (Roofman)
בימוי: דרק סיאנפרנס
ארצות הברית, 2025, 126 דקות
4 כוכבים