״במשמרת שלהן״ מבקשת לגעת באמת, אבל נרתעת מללכת עד הסוף

קשה להאמין שהמדינה שהביאה לעולם את איקאה – הסמל לסדר, ניקיון וכדורי בשר – הייתה פעם מקום שבו נשים נאלצו להיאבק על הזכות ללבוש מדים. הסדרה ״במשמרת שלהן״ מחזירה אותנו לשנות ה־50, לעידן שבו גיוס שוטרות נחשב ניסוי נועז, ומגלה כיצד אין דבר שמפחיד יותר את הפטריארכיה מאישה שנראית בדיוק כמו הסמכות שמולה היא נדרשת לציית.

שלוש נשים צעירות – סיב (אניס רייס), קארין (יוזפין אספלונד) ואינגריד (מאלין פרסון) -מתקבלות לניסוי ראשון מסוגו לגיוס שוטרות. בתוך מערכת משטרתית גברית ונוקשה הן נאלצות להוכיח את עצמן מחדש בכל יום, ולהיאבק לא רק בעבריינים – אלא גם בדמות שהן נדרשות לגלם כדי שייקחו אותן ברצינות.

שוודיה אולי נראית לנו היום כמעצמה ליברלית ומתקדמת, אבל אז הייתה חברה שמרנית, הומוגנית ומלאת פחד מזרים. הנשים חזרו ממלחמת העולם השנייה למטבח ולילדים, והמערכת הציבורית – כמו המשטרה – נותרה נחלתם הבלעדית של גברים. באותה תקופה נשים נמדדו לפי היכולת שלהן לגלם את תפקיד ״האישה הנכונה״: שקטה, יעילה, לא מאיימת.

בתוך המציאות הזאת, הרעיון של אישה במדים היה כמעט פרובוקטיבי. זה לא רק עניין של מקצוע – זה היה ערעור על הסדר החברתי כולו, על השאלה מי רשאי להיראות חזק, סמכותי, נוכח. וכאן נכנסת לתמונה התיאוריה של ג׳ודית באטלר, שטענה שמגדר הוא לא תכונה מולדת אלא תפקיד שכולנו מבצעים. כשנשים לובשות מדים, הן ״משחקות״ תפקיד שנכתב לגברים – וכשהן עושות את זה היטב, ההצגה כולה מתחילה להיסדק.

וזה הלב של הסדרה כולה – יצירה שמבקשת לגעת באמת, אבל נרתעת מלהיחשף לגמרי. גם היא, כמו גיבורותיה, שומרת על איפוק כמעט קפדני. הקצב האיטי והשליטה הרגשית שלה עלולים להתיש, במיוחד את מי שיחפשו דרמה מיידית

הבחירה הוויזואלית בסדרה אינה מקרית – והיא גם נאמנה למציאות. בשוודיה של שנות ה־50, המדים של השוטרות נראו כמעט זהים לאלו של הגברים, למעט שני הבדלים מהותיים: חצאית במקום מכנסיים, ונעלי עקב נמוך במקום נעליים שטוחות. הפרטים הקטנים הללו, שנועדו לשמר ״מראה נשי וייצוגי״, הפכו לסמל של הסתירה שבין מגדר למוסד. הגוף הנשי נדרש להיראות ״נשי״ גם כשהוא נכנס לתפקיד גברי.

כך הפכו המדים – סמל המשמעת והסמכות – לכלי שמחזיק את הגבולות במקומם: מאפשרים לנשים להיכנס, אך רק בתנאי שיישארו מסומנות. גם כאן, כמו על במה, הבגדים מספרים למי מותר לשחק את הכוח, ולמי רק לדמות אותו.

כל זה אולי נשמע רעיוני או מופשט, אבל ״במשמרת שלהן״ מזכירה שהמאבק על זהות לא מתנהל רק בשפה ובסמלים – אלא בגוף חי, כזה שנושא עליו את המשמעות של המדים. וכשהגוף הזה יוצא אל הרחוב, התנועה שלו הופכת לחתרנית – נוכחות שלא אמורה להיות שם, ודווקא לכן משנה את כללי המשחק.

כשהן יוצאות מהמשרד אל השטח, ההצגה מתחילה להתפרק: העקבים לא מתאימים לריצה, החצאית מפריעה להחזיק נשק, וברגעי סכנה האזרחים כבר לא רואים שוטרת או שוטר, אלא רק מי שמגיעה לעזור. המדים מאבדים את המגדר שלהם, והכוח מתערבב מחדש.

אלא שהחופש הזה קיים רק מחוץ למערכת. ברגע שהן חוזרות פנימה – אל תחנות המשטרה, אל המשרד, אל המבט הגברי שמפקח – הסדר הישן חוזר לשלוט. לכל אחת מהשוטרות מוצמד חונך שמפקח, בוחן ומכתיב את גבולות ההתנהגות. סיב נענשת על כל יוזמה, קארין נשללת מסמלה, ואינגריד נאלצת להילחם על הנראות שלה מול שוטר שמתעקש להתעלם ממנה. המדים אולי זהים, אבל היחס – רחוק מכך.

ואצל אינגריד, המאבק הזה כבר נוגע בזהות. מעבר להיותה אישה במערכת גברית, היא נושאת סוד נוסף – את יהדותה, שריד לפחד שעדיין מרחף מעל אירופה שאחרי המלחמה. אלא שגם כאן הסדרה בוחרת להישאר זהירה: היא מזכירה את זה, אבל לא מעזה לפתוח את הפצע, כי מי רוצה להתעסק גם עם אנטישמים וגם עם מיזוגנים? וכך, הזהות הכפולה שלה – נשית ויהודית – הופכת לסמל למאבק הרחב יותר שהסדרה מציגה: להשתייך מבלי לשלם את המחיר.

וזה הלב של הסדרה כולה – יצירה שמבקשת לגעת באמת, אבל נרתעת מלהיחשף לגמרי. גם היא, כמו גיבורותיה, שומרת על איפוק כמעט קפדני. הקצב האיטי והשליטה הרגשית שלה עלולים להתיש, במיוחד את מי שיחפשו דרמה מיידית; לעיתים נדמה שהיא בוחנת את הצופים לא פחות משהיא בוחנת את הדמויות שלה. פסקול המוזיקה המודרנית, שמנסה להתקומם מול אותה שמרנות של שנות ה־50, מרגיש לא פעם תלוש ודידקטי – ניסיון מודע ״להכניס אנרגיה בועטת״ לעולם מרובע.

בסופו של דבר ״במשמרת שלהן״ לא שוברת מוסכמות – היא חושפת אותן מבפנים, מראה כמה קשה לשחק לפי כללים שלא נכתבו בשבילך, וכמה שתיקה ומאמץ דרושים רק כדי לעמוד זקוף בתוך מערכת שלא נועדה להכיל אותך. אבל זו בדיוק הבעיה שלה: סדרה על נשים שמנסות לפרוץ גבולות – שנשארת בתוך הקווים ששרטטו לה.

---

במשמרת שלהן
יצרו: פטריק ארנסט ורוז׳דה שקרסז
נטפליקס; 6 פרקים, שוודיה, 2025
3.5 כוכבים