״המאזינה״: סיפור ישראלי שעובר אמריקניזציה לא מנומקת

״המאזינה״, סרט הביכורים דובר האנגלית של המפיק והבמאי עמרי בצלאל, לשעבר לוחם שייטת 13, יוצא כעת לאקרנים בישראל. הסרט מושפע במידה רבה מסיפורו של גלעד שליט, שנחטף בהיותו חייל סדיר בכרם שלום ב־2006, והוחזק ברצועת עזה במשך למעלה מחמש שנים, עד לעסקת שחרורו ב־2011.

בצל המאבק האזרחי להשבת החטופים בשנתיים האחרונות ועד לשחרורם, הסרט עוסק בדילמה רלוונטית מתמיד. הקונפליקט המרכזי בו משקף את המחלוקת בין תומכי שחרור חטופים, שרואים אחריות ומחוייבות מוסרית וערכית לחילוץ חטופים ישראלים, לבין המתנגדים לשחרורם, שסבורים שהמחיר הכבד של שחרור מאות מחבלים עם דם על הידיים פוגע במשפחות השכולות ובביטחון המדינה.

בסרטו של בצלאל, דארה נבו (בגילומה של עדן אפשטיין) היא קצינת מודיעין בכירה ביחידת 8200, שנאלצת להתמודד עם החלטה הרת גורל בעקבות חטיפתו של החייל הישראלי עמיאל קליין במהלך פעילות מבצעית של צה״ל.

עבור שחרורו מבקש החמאס כופר של 1,000 אסירי טרור, וביניהם סהיב אלשפה – מבצע הפיגוע שגבה את חיי אביה של דארה, שהיה מפקד חיל המודיעין. קודם לחטיפה הצטברו ביחידה ידיעות מודיעין שהציבו את המהלך בידי מקבלי ההחלטות כדילמה של חיים מול חיים.

העלילה מנסה להציג את המורכבות ושוטחת את הכאב של כל הצדדים – שמאל וימין – בלי להיגרר לאג׳נדה פוליטית חד משמעית, שזה כשלעצמו נדיר. היא מביאה את הטראומה של השכול ופעולת הנקמה שחווים רבים ממשרתי צה״ל

מפקד היחידה וממלא מקומו של אביה הוא מילוא (בגילומו של השחקן האמריקאי אנתוני דה סנדו), שמנסה להניא את דארה מלנהל את כוח המשימה בגלל מעורבותה הרגשית, אבל בסוף נכנע לנחישות שלה, שכפי שמסתבר בהמשך – נובעת בין השאר מאדוות פוסט טראומה שלה ושל אמה, בצל ההתנקשות באביה.

הסרט מציג את שגרת צה״ל וכן את המחלוקות האידאולוגיות המלוות את מקבלי ההחלטות. בתחילת הסרט, לדוגמה, עולה דילמה האם להפציץ את הגוש הדרומי בעזה במטרה להציל את חייל החי״ר, או להימנע מלהפציץ כדי להציל ילדים פלסטיניים ממוות בטוח. גיא אלבז, מי שמשרת לצדה של דארה ונמצא איתה במערכת יחסים זוגית, מביע התנגדות לפגיעה בילדים חפים מפשע ומבקר את פעילות צה״ל מבפנים – מה שגורם להתרחקות בין השניים.

העלילה מנסה להציג את המורכבות ושוטחת את הכאב של כל הצדדים – שמאל וימין – בלי להיגרר לאג׳נדה פוליטית חד משמעית, שזה כשלעצמו נדיר. היא מביאה את הטראומה של השכול ופעולת הנקמה שחווים רבים ממשרתי צה״ל (או כמו שאומרת דארה: ״אם לא ניתן לכל מי שאי פעם איבד מישהו להיות אחראי על משהו – לא יהיה צבא״).

אבל יש משהו בקונספט הקולנועי שבחר בצלאל שמחמיץ את הפוטנציאל הדרמטי. מצד אחד הוא מספר סיפור ישראלי במהותו, ומצד שני בוחר להפיק אותו כסרט דובר אנגלית־אמריקאית, מה שמציב את הצופה הישראלי מחוץ לסיפור שלו. זה מרגיש כמו להסתכל במראה, לראות את ההשתקפות המוכרת – אבל לא לזהות את עצמך.

האסתטיקה האמריקאית, שמתלבשת באמצעות השפה והסגנון האמנותי על השחקנים לובשי המדים שמגלמים ישראלים, הופכת אותם לאקסטטיים, מחפה על פגמיהם וחספוסם (גם החיצוניים), וכתוצאה מכך משטחת את התוצר המוגמר.

הסרט נשען על אפקט הז׳אנר (מותחן) ומצליח ליצר עניין אינטלקטואלי בנושא, אבל באותה נשימה מתפספס המנעד האותנטי של הסיפור. כי בסופו של דבר גם אנחנו, הצופים הישראלים, מאזינים לצליל ולשפה (זה בלתי נמנע), ועל אף עבודת הצילום המיומנת – לא גובשה שפה חזותית יוצאת דופן שתפצה על הבחירה.

הצבתה של דארה כגיבורה בחזית הסיפור היא בחירה מעניינת, כי יש בה מהחלוציות הפמיניסטית. היא מוכיחה שגם אם כל תפקידך הוא להאזין למשפחות המחבלים – את יכולה להשפיע ולהניע מהלכים לשמוע את מה שלא נאמר, לנוע בין השורות ולהפעיל את הדרגים הבכירים שמעליך. זה אומר שהאחריות על כתפייך רבה – מהדריכות הנדרשת לביצוע המשימה ועד להפעלת התודעה והכתבת הנרטיב התקשורתי.

״המאזינה״ הוא סרט שאפתני ומרשים כסרט ראשון, ויש בו רגעים שובי לב. אבל יחד עם זאת, למרות היותו נאמן לז׳אנר המותחן והחשיבות הנושאית שבו, ולמרות קאדר השחקנים המיומן שמתלבש לדמויות מהימנות במאפייניהן (ביניהם לוק סאלטרי, שמגלם את תומר, אחד ממשרתי היחידה באופן כובש) – העלילה חסרה את העומק התרבותי המקומי.

הסיפור הישראלי, שלא נאמר הכאב הישראלי והדמויות הישראליות, עוברים אמריקניזציה לא מנומקת. ייתכן שהיא תסייע להסביר את הקונפליקט הישראלי בנושא לקהלים רחבים ותעשה זאת בהצלחה רבה; ואולי זו הייתה המטרה מלכתחילה (הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ״לייטהאוס״ בניו ג׳רזי) – כי יש בה הזדמנות להציג את הדילמה, תוך פירוק הקונפליקט של דארה ברגישות דרמטית שעשויה לעורר הזדהות.

עם זאת, ואחרי הכל, הביקורת הזו נכתבת בישראל ובעברית. והתחושה היא ש״המאזינה״ מציב את הצופה הישראלי בהזרה עצמית, ומותיר בו טעם מלאכותי.

---

המאזינה
בימוי: עמרי בצלאל
90 דקות; ארצות הברית, 2025
3 כוכבים