Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״: אימהות היא עולם פרטי, דפוק ויפה בו זמנית
אמא. לאורך השנים נוצרו לא מעט סרטים שניסו לפצח את המהות של התפקיד הזה ולהבין את המורכבות הבלתי נגמרת שלו. וכמו מלון בפאפוס, הכל כלול בתפקיד הזה: אהבה, רגשות אשמה והקרבה עצמית חסרת גבולות או פשרות. רובם של הסרטים בחרו להראות בעיקר עד כמה האימהות יכולה להיות חרא, כפויה טובה ומתישה.
ב״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״, הבמאית מרי ברונשטיין לא עושה חסד גדול עם דמות האם, וגם לא מנסה להמציא את הגלגל העלילתי מחדש. הסוד שלה טמון דווקא בטכניקה ובאופן שבו היא בוחרת לספר את הסיפור. עד כתיבת שורות אלו, הסרט קוצר שבחים בעיקר בזכות הופעתה המדויקת של רוז בירן בתפקיד הראשי, שזיכתה אותה בפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון.
בעלילת ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״, רוז בירן מגלמת את לינדה, פסיכולוגית ואם במשרה מלאה לילדה הסובלת ממחלה מסתורית. בעלה (כריסטיאן סלייטר) משרת בצבא הרחק מהבית, והיא נאלצת לנווט לבדה בין שמירה על חיי בתה, עבודה שמאבדת כיוון, ותיקון החור העצום שנפער בתקרת הדירה שלה בעקבות דליפה.
בלית ברירה, השתיים עוברות למגורי ביניים במוטל קרוב, שם לינדה מנסה להתמודד עם הדרעק של חייה בדרכים המוכרות: עישון גראס, שתייה מופרזת וניסיון נואש לטיפול נפשי כושל אצל קולגה בקליניקה, בגילומו של קונאן אובריאן.
אימהות על פי ברונשטיין היא עבודה קשה, סיזיפית ולעיתים כואבת, עד כדי קריסת מערכות טוטאלית. היא לא מפחדת לשאול שאלות קשות – וגם לא לתת תשובות. כי למי בכלל יש כאלה?
להיות אמא זה הכל חוץ מכיף. הקריאה השטחית הזו אולי לא מספקת יותר מדי ערך מוסף, אבל נדמה שזה המסר המרכזי שעולה מהסרט הקטן והחמוד להפליא של מרי ברונשטיין. אבל במבט מעמיק יותר – לא רק.
ברונשטיין, בשורה של מהלכים טכניים חכמים במיוחד, פשוט מתארת את חיי האמהות דוך לתוך הפרצוף: תזזיתיים, מתישים, ורחוקים שנות אור מהפוסטים המפולטרים והיפים של אינסטגרם או סרטוני הטיקטוק. אימהות על פי ברונשטיין היא עבודה קשה, סיזיפית ולעיתים כואבת, עד כדי קריסת מערכות טוטאלית. היא לא מפחדת לשאול שאלות קשות – וגם לא לתת תשובות. כי למי בכלל יש כאלה?
כאמור, במקרה הנ״ל, זה פחות הסיפור – ויותר איך הוא מסופר – וכאן ברונשטיין עושה פלאים. רובו המוחלט של הסרט מצולם בקלוז־אפים חונקים על הפרצוף התשוש של לינדה. עם הבחירה הזו, ברונשטיין בונה באופן מתוחכם תחושה גדולה של לחץ, ניכור וקלסטרופוביה שמחלחלת לכל פריים.
מדי פעם היא פותחת את המסגרת, נותנת ללינדה רגע אחד או שניים של מרחב נשימה, אולי אפילו נוכחות של דמות נוספת. אבל היא לא מחכה הרבה ושוב סוגרת אותה. כי אין לה באמת סיכוי – היא לבד, והיא תישאר לבד. אפילו את בתה (נטולת השם) לא רואים – רק שומעים. החלטה סגנונית יפה שממחישה היטב את מצב הצבירה האימהי: לבד במערכה.
טכניקות בצד – ההופעה של רוז בירן היא לא פחות מפנומנלית. איזו דרך היא עשתה: מהקומדיות המופרעות סטייל ״מסיבת רווקות״ ו״שכנים״ ועד לרמת עומק רגשית של מועמדת פוטנציאלית לאוסקר. שיתוף הפעולה בין ברונשטיין לבירן חושף צד פחות מוכר של השחקנית, ומוכיח שהיא הרבה יותר מסמל סטטוס של קומדיות הוליוודיות וולגריות.
יש גם גברים בסרט הזה – אבל הם מתפקדים יותר כניצבים חסרי אונים מאשר כדמויות שמסוגלות באמת לעזור ללינדה. הם בעלי נוכחות ריקה ואימפוטנטית של כוח גברא אבוד. ברונשטיין לא לועגת להם ולא מנסה להיות איזו נוקמת מגדרית טרחנית. הקונטקסט הוא פשוט: אימהות היא עולם פרטי, דפוק ויפה בו זמנית, שרק נשים באמת יכולות להבין.
זה בולט במיוחד בדמות הקולגה של לינדה, מטפלת שאינה מסוגלת אפילו לטפל בעצמה. קונאן אובריאן, בליהוק מפתיע, מגלם גבר עם אימפוטנציה רגשית מובהקת. קצת דוש, לגמרי מנותק וחסר כל יכולת להושיט יד אמיתית לעזרה.
עם ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״, מרי ברונשטיין מצטרפת לשורת יוצרות שמפשיטות את האימהות מכל רומנטיזציה חברתית לעוסה, ומראות את מה שהרשתות החברתיות והסלפי בפורים מסתירים בצורה (כמעט) מושלמת. זה אולי לא דבר חדשני במדיום הקולנועי, אבל ברונשטיין מעבירה אותו בצורה מעוררת השראה, מלחיצה ולפעמים גם מטרידה.
ועדיין, גם היא נופלת במלכודת שהרבה יוצרים נופלים בו לאחרונה: חוסר היכולת לדעת מתי לצעוק את הקאט האחרון בהחלט. סופו של הסרט הוא לגמרי החלק החלש ביותר, ומעיק יותר משהוא תורם. ובכל זאת, גם בגרסה הזו – זה סרט קטן וחביב, ששווה צפייה – אפילו רק בשביל ההופעה הנהדרת של רוז בירן.
אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך
בימוי: מרי ברונשטיין
113 דקות; ארצות הברית, 2025
3.5 כוכבים
