אלבום צפון: ההיסטוריה נכתבת בידי המתעדים

חגית: הי דנה, מה שלומך? איך את מרגישה בשש אחרי המלחמה? האמנם אנחנו אחרי?

דנה: השעה ארבע… או במילים אחרות, אני עוד לא מרגישה שום סיום

חגית: כן כן. לפני קצת יותר משנה דיברנו כאן על ״אלבום דרום״ – פרויקט הצילום הרחב שהחל אחרי שנפתחה הרעה. וזה היה ממש בשלבים שעוד היה אפשר לחשוב שתיכף תיכף יגמר הסיוט. ואז עוד שנה, ואנחנו כאן מול ״אלבום צפון״ – שגם הוא נעשה במצב חירום ומלחמה

דנה: כן. משך המלחמה הזו הוא חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. המצב הפוליטי בישראל הוא חסר תקדים. מה שקשה מאוד זו ההבנה שהדברים מהונדסים בציניות. בפועל הוכרזה הפסקת אש, אבל אני מרגישה שהדברים רחוקים כל כך מסיום. זה בוודאי קשור במלחמה הפנימית, לא פחות מזו החיצונית.

חגית: נכון. ובכל זאת – שני האלבומים שערכת מזכירים לי את המושג ״אלבומי מלחמה״ שהיו בשנות ה־60 וה־70 בכל בית. מעין סיכומי האירועים, ציון דרך. זה היה מקור ההשראה?

דנה: עשרות אלבומי נצחון ראו אור לאחר 1967. יש לי אוסף שלם, שאני כבר שנים מתכננת לעשות איתו משהו (בעולם האמנות) ….. את שואלת לגבי השראה, אז התשובה היא כן ולא: כן, מכיוון שגדלתי בתקופה הזו, נהגתי להתבונן בהם כילדה בת ארבע או חמש….. כלומר יש געגוע לתקופה ההיא. אלא שאז עוד לא הבנתי במלחמות… ולא, כיוון שבמלחמות אין מנצחים. אלבומי נצחון הם לכל היותר ניסיון להנדסת תודעה. אני כותבת בהקדמה לספר שאלבום צפון הוא לא אלבום נצחון…..

חגית: היו גם אלבומים למבצע סיני (עם הקדמה של בן גוריון!) ולמלחמת השחרור, אבל באמת האופוריה ותחושת הניצחון של מלחמת ששת הימים היא כנראה החטא הקדמון. וזו בעצם המלחמה הכי ארוכה ובעלת ההשפעה הכי עמוקה על המצב הקיומי של ישראל

דנה: נכון. אחת התחושות החזקות שמלוות אותי היא שנאמר כבר הכל…. וכל כך הרבה נאמר על האופוריה שבעקבות 1967. ואילו הפעם, בפועל, זה מרגיש כאילו שנגמרו לנו המילים. קשה מאוד לתאר את המצב הזה. אחד השערים בספר נקרא במעגלי הטראומה, זה קשור גם בכמות האנשים שמעורבים הפעם ובעיקר בחזרתיות…. אנחנו כבר מעל שנתיים במעגל טראומה אימה ואלימות שרודף מעגל, והיות שאין לנו יכולת של ממש לעבד את המתרחש, התחושה היא של טביעה, שמיטה, או שקיעה…. כך שלמרות שלכאורה הדברים הגיעו לכדי סיום, קשה מאוד להעלות את הראש מעל המים.

אופטימי, נכון?

חגית: ממש. טוב, בואי נרים ראש ונסתכל על מה שטוב: יש תערוכה והשקה של האלבום במסגרת פסטיבל הצילום שייפתח מחר

דנה: לא יכולתי לדמיין אכסנייה טובה יותר מפסטיבל הצילום הבינלאומי. גם לא יכולתי לדמיין מיקום טוב יותר: אנחנו מציינים שלושים לרצח רבין, והנה, בקו אווירי של מטרים מהמקום שבו התרחש הרצח מוצגת התערוכה…. אבל אמרנו אופטימי

אז כפי שהזכרת, ״אלבום דרום״ הושק בקיץ שעבר. וכשסיימתי את העבודה עליו הייתי מותשת! הדר סייפן – צלמת מוכשרת במיוחד שמתגוררת בקיבוץ דפנה בצפון, והייתה באותה תקופה מפונה עם כל הקהילה – פנתה אליי ושאלה ״מה עם אלבום צפון״, והתלבטתי איך לסרב בנימוס… אבל לאט לאט ההתנגדות ירדה. בעיקר בזכות העובדה שצלמים נוספים התחילו לשלוח אליי תיקי יצירה מופלאים, וכך באוגוסט התחלתי להעלות לפייסבוק שלי בכל יום צלם או צלמת אחרת, עם סדרת תצלומים שעוסקים בצפון

חגית: יש באלבום 86 משתתפות ומשתתפים – איך ליקטת את החומרים? לפי איזה מפתח?

דנה: האלבום רץ על כמה צירים במקביל…… הראשון כרונולוגי – צילום היסטורי, שהמוקדם שבהם נעשה על ידי ליאו קאהן בשנת 1912 במטולה; ובהמשך תיעוד היישובים שעולים על הקרקע, בסמוך להקמת המדינה. במילים אחרות ״צילום מתגייס״, שנעשה כחלק אינטגרלי מתהליכי בינוי האומה.

אלא שלצד הצילום ההיסטורי ישנו גם תיעוד של מלחמות לבנון הראשונה, השנייה וזו האחרונה. כלומר היה לי חשוב מאוד להביא מבטים שונים על הצפון, שמתארים תהליכים היסטוריים שהתרחשו בו.

הציר השני נוגע לטיפוסי צילום שונים באורח מהותי זה מזה: יש כאן צלמות וצלמים שעובדים עם התקשורת, ולצידם יש צלמים שמתעדים מתוך גישה קונספטואלית. יש לא מעט צלמים אמנותיים, ובתוך כך צלמים שעוסקים בצילום מבויים.

הציר השלישי הוא של צלמים ידועים ומוכרים, שכבר הציגו בכל מיני זירות תצוגה, ולצידם, צלמים בני המקום – הצפון – שזוהי להם התערוכה הראשונה, או הקטלוג הראשון

חגית: את מדברת על עליית היישובים על הקרקע ומורשת תל חי, ועוברת בראשי איזו מחשבה – שמאז ומתמיד היו כאן תקופות חירום וסכנה קשוחות. אבל משהו בקושי של השנתיים האלה בכל זאת נחווה כחריג. אולי זו הטיה של התפיסה הסובייקטיבית שלי/שלנו, בגלל שאנחנו עכשיו בתוך זה. אבל נדמה לי שיותר מזה: זה משהו שכבר ״לא הולם״ את אורח החיים של ימינו. מלחמה זה כל כך אנכרוניסטי… אנחנו היינו בעיצומו של מרוץ השגשוג… זה עולה מהצילומים?

דנה: אני מוכרחה להודות, כמי שעוסקת בהיסטוריה במחקר, שמאוד עניינו אותי תצלומים שהנכיחו את ״מה שהיה הוא שיהיה״. אתן לדוגמה תצלום של נתי הרניק משנת 1983, שמתעד חייל ששוחרר מהשבי – קוראים לחייל הזה דן עזריאל גלבוע, ובתצלום רואים אותו מחובק עם הוריו, אחרי 15 חודשים בשבי אש״ף.

אולי בגלל שמלחמת לבנון הראשונה הייתה המלחמה של ״הדור שלי״, התבוננתי בו כל כך הרבה פעמים. לא זכרתי את הסיפור הזה, והכל בתצלום הזה מעיד על ישראל אחרת… כל כך שונה מהדרך שבה קיבלנו את החטופים שלנו הפעם. זה משדר איזו נאיביות

חגית: וגם מהמאבק האזרחי שנדרש להשיב אותם. נדמה לי שאז זה היה מובן מאליו… אני רוצה להזכיר שגם אז היה ניסיון לניקוי המצפון והתודעה – ולמלחמה קראו ״מבצע שלום הגליל״. קצת כמו ״מלחמת התקומה״

דנה: תחושת החזרתיות גם כשאני מסתכלת בתצלומים של עליזה אורבך, שמתעדים את הפיגוע באוטובוס ליד אביבים – נרצחו בפיגוע הזה 12 אנשים, מתוכם שמונה ילדים. אני כותבת עליו בהרחבה באפילוג של הספר, כיוון שלגמרי במקרה כשצילמתי באביבים, בחורף השנה פגשתי את רפי ביטון, ששניים מאחיו נרצחו בפיגוע הזה

עוד אין פרספקטיבה היסטורית. אני משערת שברגעים אלו מתהוות הרבה מאוד יצירות על המלחמה הזו, שאנחנו עוד נראה לאורך העשורים הבאים. ההיגיון אמר לי ללכת על הצפון שלפני, במהלך וגם אחרי השבעה באוקטובר

חגית: יש לך כל כך הרבה חומרים עכשוויים, אקטואליים, אמנותיים, מה שתרצי – איך נבחרו ולמה נכנסו חומרי הארכיון? זה לא עומס יתר?

דנה: אהבתי…. כאשר כתבתי את ״יוצרים בעומס יתר״ [שעסק ברצח רבין] התייחסתי אל העובדה שאירוע רודף אירוע. זו הייתה החלטה מודעת, לא ללכת רק על האקטואלי, מכמה טעמים: קודם כל עוד אין פרספקטיבה היסטורית. אני משערת שברגעים אלו מתהוות הרבה מאוד יצירות על המלחמה הזו, שאנחנו עוד נראה לאורך העשורים הבאים. ומכאן נולד ההיגיון שאמר לי ללכת על הצפון שלפני, במהלך וגם אחרי השבעה באוקטובר – להציג את מעגלי הטראומה.

״אלבום צפון״ היא לא תערוכת צילום שעוסקת רק באקטואליה. את זה עושים נפלא ב״עדות מקומית״. אני חתרתי למשהו אחר. ואגב לגבי קביעתך שיש חומרים אמנותיים – הניסיון שלי במחקר של תגובות אמנותיות לטראומה מלמד אותי שזה לוקח המון המון זמן להגיב על טראומות. לכן בעולם האמנות רק מתחילים כעת להגיב. וזה מן הסתם עוד ייקח הרבה מאוד שנים.

אני בדעה שכרגע אנחנו חשופים בעיקר ליצירות צילום. זה קשור באופי של המדיום הזה – צלמים מחוייבים לצאת אל השטח באופן מיידי, אמנים ומעצבים עושים זאת בקצב אחר

חגית: מסכימה איתך, וגם את בעצמך יצאת לשטח, אחרי שהתחלת באיסוף החומרים הרגשת צורך להיות שם?

דנה: יש לי פרויקט רחב היקף שנקרא הפנטום הציוני. בתוך הפרויקט הזה יש סדרה שמוקדשת כולה לרמת הגולן. יצא לי להיות שם בלי סוף מאז 2020 ועסקתי, כפי שאני עושה בדרך כלל בתיעוד שרידי מלחמה. מקומות כמו תל סאקי, ואינספור בונקרים שפזורים שם ברחבי השטח. כך שהמקום מוכר לי היטב.

בעקבות השבעה באוקטובר, והדיווחים על המתרחש במנרה, מטולה, אביבים, משגב עם, קריית שמונה – הרגשתי צורך עז לצאת ולראות את הדברים בעצמי. אני מוכרחה להודות שזה קשה מאוד לתעד מציאות מלחמתית בזמן אמת. עד לפני שנים ספורות לא הייתי מעלה על דעתי שאחרוג מאירועים היסטוריים אל ההווה… אבל זה קרה אחרי השבעה באוקטובר

 

חגית: זה עולה מהחומרים שצילמת?

דנה: זכור לי היטב הביקור במנרה. הקיבוץ הרוס לגמרי, וישנם אזורים נרחבים שספגנו פגיעות קשות. זה מה שהוביל אותי לכתוב את ״התקפה מלבן״. זה התחדד לי מאוד כאשר עמדתי מול מכונית משחק, שהייתה מוטלת על הרצפה בחדר ילדים שנשרף לגמרי במנרה

חגית: תסבירי את הכותרת ״התקפה מלבן״

דנה: לבן = צפון (בצה״לית). הכוונה היא התקפה מצפון. כך נקראת הסדרה בפנטום הציוני

חגית: ״התקפה מלבן״ הוא למעשה הפרק שלך באלבום, במקום אפילוג – יומן מסע מצולם ומלווה בטקסטים קצרים, זכרונות והרהורים. פה את חורגת במובהק מעמדת ההיסטוריונית, וכותבת מדם ליבך, אפשר לומר

דנה: אני מודה לך על ההבחנה הכל כך מדוייקת הזו, ״דם ליבך״. התקפה מלבן היא מסה מצולמת. בשנים האחרונות יצא לי לכתוב לא מעט מסות מצולמות. הדברים נכתבו בסמיכות לימי צילום מאוד מאוד מורכבים. אותה התופעה התרחשה גם כאשר צילמתי בדרום. הייתי בניר עוז בנובמבר 2023 כאשר האזור היה שטח צבאי סגור ונצור, ומה שראיתי שם, ובמנרה, שנה וחצי לאחר מכן, לא יימחק כנראה לעולם.

אני חושבת שזה מה שדירבן אותי לכתוב ולא רק לצלם. אבל זה היה לי ברור שהכתיבה היא בגוף ראשון יחידה (צלמת)… ולא בגוף שלישי רבים (היסטוריונית). יש משהו מאוד משחרר בכתיבה שהיא אסוציאטיבית לגמרי. זה לקח אותי חזרה למלחמת לבנון הראשונה בכמה וכמה רגעים. תראי כאן למשל. הצילום של המקלחות חיילים שנותרו מיותמות בקריית שמונה. והטקסט שמוצג לצד התצלום הוא על דבי רוזנטל ששירתה אתי… ואני מחפשת אותה מאז

היה לי ברור שהכתיבה היא בגוף ראשון יחידה (צלמת)… ולא בגוף שלישי רבים (היסטוריונית). יש משהו מאוד משחרר בכתיבה שהיא אסוציאטיבית לגמרי

חגית: אני חושבת שהחריגה אל המרחב הפרטי שלך והזכרונות, נותנת מקום לרגשות גם אצל הצופים/ קוראים

דנה: אני מעריכה את זה שאת אומרת לי את זה. לא החלטה מובנת מאליה … בעיקר כאשר מגיעים מעולם ההיסטוריה. אצלנו מקובל לחכות חמישים שנה לפני שמתבטאים….

חגית: ועכשיו – האלבום הודפס, ומה נראה ממנו בפסטיבל הצילום? איך זה מוצג בתערוכה?

דנה: האלבום הודפס במהדורה מוגבלת, ונשיק אותו בערב פצ׳ה קוצ׳ה של צלמים ב־27.11 בשעה 19.
בתערוכה בפסטיבל הצילום כל אחד מן המשתתפים באלבום מציג יצירה אחת לפחות, ובסך הכול ישנם בתערוכה 160 תצלומים. בעזרתם האדיבה של המעצב ניל ננר והצוות הנפלא של פסטיבל הצילום הוקמה קונסטרוקציה ענקית, שקצת מדמה בונקר. בבריף ששלחתי לניל היה תצלום של בונקר בחושנייא, והוא הבין אותי מייד (אולי כי הוא שירת שם). גם עיצוב האלבום הוא עבודה מופלאה של אביב ליכטר. הוא עשה מהלך מדליק לדעתי, ולכל צלם יש גם ציון גיאוגרפי בנקודה על המפה

חגית: את יודעת, אני חושבת על העניין הזה של ההיסטוריה שנכתבת כעת. אומרים שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ואני מאוד מאמינה במה שאמרת בתחילת השיחה – שבמלחמה אין מנצחים. כל הצדדים מפסידים.

אבל אולי יש פה עניין שההיסטוריה נכתבת על ידי המתעדים. בעידן של כל כך הרבה דימויים מפוברקים ומידע בדוי (אמת אלטרנטיבית…) – אולי צריך ללוות אלבום כזה בהצהרה: כל מה שתראו כאן צולם באמת, בזמן אמת

דנה: כן, איזה מזל שיש לנו כוח יצירתי מטורף כזה, ואכן הכול צולם בזמן אמת. אחרי פסטיבל הצילום התערוכה ״אלבום צפון״ נודדת צפונה ותוצג במוזיאון השומר במשך כמה חודשים.

יש משהו מחשמל בהבנה שזה הולך להיות תלוי במוזיאון שהיה סגור במשך כל כך הרבה זמן. אלבום צפון יוצג בחוץ, ובפנים – בתוך המוזיאון – יוצג אלבום דרום, כך שבעצם יתרחש שם מפגש של שני האלבומים

חגית: יפה. בהצלחה!

---

אלבום צפון
אוצרת: דנה אריאלי
פסטיבל הצילום הבינלאומי
19-29.11, מרכז עינב, תל אביב