״מוות ממכת ברק״: רצח הנשיא שלא שמעתם עליו

מבין לא מעט התנקשויות בנשיאי ארצות הברית מיום היווסדה, כמו בנשיא לינקולן או בקנדי, כנראה שלפחות בישראל פחות אנשים (כולל כותב שורות אלו) מכירים את הסיפור של הנשיא ה־20 של ארצות הברית, ג׳יימס גארפילד. התנקשות זו, והאירועים שהובילו אליה, הם שעומדים במרכזה של ״מוות ממכת ברק״, מיני־סדרה חדשה בנטפליקס, שיצר מייק מקובסקי. מלבד ההתנקשות, מצטלבים כאן סיפורים שונים על פוליטיקה מלוכלכת, צינית ואלימה, על נשיא אידיאליסט שלא רצה בתפקיד, ועל אדם אחד עם סיפור טראגי שהפך לרוצח.

מייקל שאנון מגלם את הנשיא גארפילד, שנבחר בשנת 1880 להיות מועמד לנשיא ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית – למרות שלא חיפש את המועמדות, ולבסוף הוצע לתפקיד כתוצאה ממתח פנימי ומאבקים פוליטיים בתוך המפלגה. הסדרה נפתחת בוועידה הרפובליקנית הסוערת ומלווה את התהליך שעבר גארפילד, את ההשפעה של המועמדות על סביבתו הקרובה – הן הפוליטית, הן המשפחתית – ובעיקר המון בלאגן, בגוון קומי.

במקביל לקו העלילה של גארפילד, ישנה התמקדות בחייו האומללים והטראגיים של מי שעתיד לרצוח אותו, צ׳רלס גויטו (מת׳יו מקפיידן). בסדרה הוא מוצג כאדם מעורער בנפשו, פושע המחפש בכל דרך שייכות או הכרה, ומוצא אותה בדמותו של גארפילד. לכן הוא נדחף באובססיביות למסע הבחירות שלו, מנסה לפגוש אותו בכל הזדמנות ולסדר לעצמו מינויים פוליטיים. הכול מתוך תפיסת מציאות שגויה, שהוא חלק מהגורל ההיסטורי של הנשיא.

בין לבין מתרחשת פוליטיקה מסואבת, בריונית ומוחצנת עד כדי סאטירה. הפוליטיקאים זוממים מזימות הכוללות איומים על חיים, סחיטה ואפילו אלימות פיזית. את הקו הזה מובילים שניים: סגן הנשיא צ׳סטר א. ארתור (ניק אופרמן), ופוליטיקאי ניו־יורקי בשם רוסקו קונקלינג (שיי וויגהם) – שניהם טיפוסים שמנהלים את וושינגטון כמו ארגון פשע.

התוצאה היא סדרה מפתיעה, שעוסקת בשאלות על אידיאליזם, כוח וגורל. מבחינה אמנותית, מדובר בהפקה מרשימה עם עיצוב תקופתי נהדר; תוצר בעל טון עכשווי, אנכרוניסטי וסאטירי, בכל הנוגע למשחק הפוליטי.

במקום ביוגרפיה יבשה ותבניתית, הסדרה מלווה בהומור שנון, שחור (בעיקר בסוף), ומשתמשת ברצח ההיסטורי כדי לשרטט תמונה אלגורית עם זיקה אקטואלית. מייק מקובסקי, שכתב את ״חינוך רע״, ממשיך כאן את עיסוקו בשחיתות מוסרית במסווה של שליחות ציבורית.

ארבעה פרקים מזוקקים שעוברים בלי לשים לב, כמעט ללא שומן עודף, ועם משחק נהדר מקיר לקיר: שאנון, מקפיידן, אופרמן, וויגהם, בטי גילפין כאשתו של הנשיא ובראדלי ויטפורד כמזכיר המדינה בליין – כולם מעולים. עבור מי שאוהב סיפורים היסטוריים יחסית נישתיים, זו עשויה להיות צ׳ופר של ממש. היא מצליחה להפיח חיים בסיפור נשכח, ולהעניק פרשנות בעלת ערך עכשווי על הפוליטיקה האמריקאית בצורתה הכוחנית והמסואבת ביותר.

הפוליטיקה הקרקסית, המודעת לעצמה והמוגזמת להחריד, כאילו מנסה לומר שהשחיתות, הבריונות והמניפולטיביות הן לא תקלות במערכת – הן השפה שלה. ואיכשהו, ככל שזה מוגזם יותר – זה נראה קרוב יותר

ולמרות שמדובר במספר צירים עלילתיים שונים מאוד מבחינת הטון, הם נשזרים זה בזה לאט ובאופן שמצליח להרחיב את היריעה ולתרום לאפיון הדמויות הצבעוניות, השערורייתיות והקריקטוריות שהיא מכילה.

נקודת עיוורון צורמת במיוחד היא היעדר דמויות נשיות, מלבד זו של אשת הנשיא, שאינה זוכה לפיתוח דמות סימטרי. חבל. בתקופה שבה נשים לא יכלו להצביע, אפשר היה לצפות שהסדרה תתייחס אליהן לפחות כהקשר היסטורי חשוב, ומתבקש גם כתגובה רפלקסיבית על היעדר הייצוג עצמו. זו החמצה שמונעת מהסדרה להגיד עוד משהו חשוב, נחוץ ומתבקש.

למרות זאת, מדובר בסדרה טובה, המציעה קריאה פוליסמית למדי. יש בה כמה אלגוריות מרתקות: קודם כל – הנשיא שלא רצה להיות נשיא ושילם על כך בחייו. הסדרה מציגה את האמונה שפוליטיקה מסוגלת לשרת רעיון ואנשים, מול אמריקה של ימינו, שבה עצם האמונה הזו נראית נאיבית במקרה הטוב.

אפשר לראות בכך סוג של מוות סימבולי, של טיפוס שכבר איננו. מותו של גארפילד הוא לא רק מותו של נשיא, אלא מותה של אמונה שהפוליטיקה יכולה לשמש כלי לתיקון (רחמנא ליצלן כלי חיובי לסיוע עבור הציבור). כן, זה רעיון שנשמע היום כמעט נוסטלגי. אולי אפילו מדע בדיוני. הציניות שם.

קריאה נוספת מיוצגת בדמותו של גויטו – נווד, גנב, נכלולי, דחוי, כושל, פתטי, מעורער. אדם שלא מפסיק לחלום, אך מרוב כישלונות מאבד את שפיות דעתו, והופך לרוצח של הדימוי האידיאלי שבו ראה השראה. זה משקף תסכול שהולך וגובר עד לגרוטסקה. והגרוטסקה הזו אינה מקרית – היא מזכירה סיפורים רבים על אנשים שהגיעו לסף תסכול ובחרו במעשה מתועב שכזה (אם להזכיר רק דוגמה אקטואלית טרייה אחת, הרצח של צ׳רלי קירק).

גויטו מוצג כסימפטום של תרבות רקובה, לא רק כיחיד חריג. איך אפשר לצפות שהאיש הקטן יהיה גדול יותר מהפוליטיקה והתרבות שבהן הוא חי? הוא המראה ההפוכה, הנגטיב של הנשיא – מין אנטי־אידיאליסט שמאמין באמת ובתמים שהוא חלק מהסיפור, אך עושה זאת מתוך אגואיזם, אולי אפילו נרקיסיזם.

וכמובן – הפוליטיקה הקרקסית, המודעת לעצמה והמוגזמת להחריד. כאילו מנסה לומר שהשחיתות, הבריונות והמניפולטיביות הן לא תקלות במערכת – הן השפה שלה. ואיכשהו, למרות ההפרזה, ככל שזה נראה מוגזם יותר – זה גם נראה קרוב יותר לבית. עצוב, אך נכון.

בסוף לא ברור מה הרג את גארפילד באמת – הכדור, המערכת, או אולי דווקא חוסר היכולת לטפל בפצע לאחר מכן. ההבדל, כנראה, סמנטי בלבד. ״מוות ממכת ברק״ גם לא באמת מנסה לענות על זה. היא פשוט מציגה מערכת שממשיכה להזין את עצמה בכוח, בצדקנות ובעוד קצת אלימות מנומקת היטב.

הרצח אולי היסטורי, אבל הוא גם צפוי – תוצר של פוליטיקה שאיבדה מזמן כל קשר למוסר, לאחריות או למצפון. מכת ברק היא דבר נדיר; נשיא כמו גארפילד – נדיר עוד יותר. כל השאר? צפוי מדי, מוכר מדי, אמיתי מדי.

---

מוות ממכת ברק (Death by Lightning)
יצר: מייק מקובסקי
ארבעה פרקים, נטפליקס, 2025
4 כוכבים