שנקר X בלנסיאגה 2025: סטודנטיות ישראליות מציגות בספרד

התערוכה Transmissions, שנפתחה בחודש אוקטובר במוזיאון קריסטובל בלנסיאגה בגטאריה שבספרד, היא רגע של בולטות ישראלית בזירה הבינלאומית. לא דרך הצהרה פוליטית או מחווה רעשנית – אלא דרך עשייה, תרבות, רגישות ועבודה מחקרית עמוקה. זהו רגע שבו מורשת בלנסיאגה פוגשת יצירה ישראלית חדשה שלא מבקשת לייצר פרובוקציה או לייצג אידיאולוגיה, אלא מציגה יכולות באמצעות חומר, דרך מבנה.

שש נציגות מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר משתתפות בתערוכה, שהיא חלק מהכנס הבינלאומי השני למורשת, חינוך וחדשנות בעיצוב אופנה. לכנס מוזמנים סטודנטים מכל העולם כדי להתעמק במורשתו של בלנסיאגה – המאסטר הספרדי ששינה את מושג הצללית ואת איכויות החייטות באופנה. מטרת הפרויקט היא לא לחקות את בלנסיאגה, אלא להבין את שיטת החשיבה שלו.

״בתוך מרחב שמתבונן בהיסטוריה דרך העתיד, העבודות של הסטודנטיות שמוצגות בתערוכה הן לא רק תוצאה של מצוינות אישית, אלא הצהרה שקטה על כוחו של עיצוב כתרבות״, אומרת מאיה ארזי, מרצה במחלקה ומי שמעבירה יחד עם ג׳קלין סופר את קורס מחוייטים – שבו לקחו חלק הסטודנטיות.

״בשונה מתכנית העשרה או פרויקט סטודנטיאלי חד־פעמי, Transmissions הוא חלק מתוכנית הלימודים הרשמית ונלמד לאורך שנתיים מלאות. נקודת הפתיחה לתהליך היא סיור לימודי במוזיאון שבעיירת הולדתו של בלנסיאגה, שמאפשר גישה ישירה לפריטים מהארכיון.

״בהמשך, מפתחים הסטודנטים פרויקט אישי המחבר בין החזון היצירתי שלהם לבין נקודת המבט החדשה שגיבשו במחקרם. לבסוף, עבודות של חלק מהם מוצגות במוזיאון. כך מתקיים מעגל שלם: מהארכיון ליצירה החדשה, ומהיצירה החדשה לאוסף המוזיאון העתידי״.

למה בלנסיאגה? מה מיוחד בו?

״לבלנסיאגה הייתה יכולת להעביר את האיורים שלו מהנייר למציאות בעזרת השליטה והמיומנות הגבוהה שלו בחייטות מתקדמת. הוא נחשב לאחד ממעצבי האופנה המעטים בתולדות ההוט קוטור שידע לעצב, לגזור, להרכיב ולתפור שמלה מההתחלה ועד הסוף.

״בשונה מהקולגות המקצועיים שלו, הוא בחר לפרוש בשיא כדי לא להיכנע לטרנד האופנה המוכנה. הוא פרש מבלי להשאיר אחריו יורש. בית האופנה המחודש נפתח רק שנים לאחר מותו ושינה סגנון לחלוטין. כיום פועל המותג תחת קבוצה הממוקמת בפריז שבבעלותה גם מותגי היוקרה גוצ׳י, איב סן לורן, אלכסנדר מקווין, בוטגה ונטה ועוד. מטרת פרוייקט שכזה היא שימור המורשת שלו״.

מאיה ארזי: ״הפריטים שנבחרו לתערוכה הם לא בהכרח דגמים יפים. אלה דגמים שמציגים תהליך של מחקר ארכיוני, התנסות בחומרים, פתרונות מבניים והרכבת זהות אישית עם זיקה לשפה הבלנסיאגית״

מאז שנוסד הפרויקט בשנת 2018, הוא הפך לכלי מרכזי בהעברת הידע המקצועי, הערכים והחדשנות של בלנסיאגה לבתי ספר מובילים ברחבי העולם. בשנת 2021 הוצגו בו עיצובים של חמישה סטודנטים וסטודנטיות מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר: רן גרבר, רועי ברדס ,יולי טולדנו, גל יוסף ויול מעודד.

כעת מציג המוזיאון תערוכה שמבוססת על פרויקט Transmissions מהשנים 2023-2025, בתערוכה שתימשך עד ה־11.1. לצד שנקר השתתפו במהדורה הזו 14 אקדמיות מובילות מהעולם, ביניהן סנט מרטינס מלונדון, פרסונס מניו יורק והרויאל דניש אקדמי מדנמרק.

התערוכה מאורגנת בשלושה פרקים מרכזיים: טכניקה, חומר וסילואט – שלושה יסודות המזוהים יותר מכל עם עבודתו של בלנסיאגה. המבקרים יכולים לראות פרשנויות חדשות לטכניקות חייטות מתקדמות, ניסויים בחומרים המסורתיים, טקסטיל חדשני ובר־קיימא וסילואטים החורגים מגבולות הגוף – בדיוק כפי שעשה בלנסיאגה עצמו באמצע המאה ה־20.

הסטודנטיות שלקחו חלק בפרוייקט הן תלמידות מהשנה ג׳ ו־ד׳, והן לקחו חלק בתהליך לימודי שכלל מחקר ארכיוני, פיתוח טכניקות מבוססות מבנה, חקירת חומר ועיצוב צללית כתהליך רעיוני. ששת הפרויקטים שנבחרו מביאים לידי ביטוי תפיסות חדשות של מורשת בלנסיאגה כשפה של צורה, לא כזיכרון נוסטלגי.

הידע כמחקר והמחקר כשפה

כל אחת מהסטודנטיות הישראליות פגשה את בלנסיאגה בנקודה שונה: בהיסטוריה, בתנועה, בטבע, בכוח נשי, באדריכלות או בכובענות; וכל אחת הפכה את הידע למחקר ואת המחקר לשפה. שנהב בר מציגה את Sculpted Millinery, פרויקט של כובענות שהפכה לבגד. היא עושה שימוש בטכניקה תרמו־פלסטית – פלסטיק שהופך רך וגמיש בחימום ומתמצק שוב בקירור, לצד ליבוד מרינו־משי על תבנית גבס. באמצעותם היא יצרה מבנה לביש ללא תפרים – בגד שהפך לפסל החובק את הגוף.

ירדן שיקלי מציגה את Kinetic Overlapping, דגם שמדמה צורה שנעה. שכבות של בד מגיבות לתנועת הגוף ונפתחות, נסגרות ומתכווננות, וכך הבגד הופך למנגנון. שיקלי מנסחת אופנה שאינה מוצר מוגמר, אלא מערכת פעולה. הצללית מתעצבת מחדש בכל רגע, כך שהלבישה עצמה היא תהליך העיצוב.

שירה רזניקוב מציגה את Silhouette of Courtship – שמלה כטקס. בהשראת מעגל החיים של ציפורים, לשמלה שתי צורות: ״ביצה״ סגורה ושובל בלון פתוח. רזניקוב יוצרת שינוי מבני דרך רשת קורסט ומגנט נסתר. היא חוקרת את המתח בין פגיעות לכוח, הסתרה מול התפרצות. במקום שהאישה תתאים את עצמה לבגד – המבנה מאפשר לה להפעיל אותו. כך נוצרת מטמורפוזה שמתרחשת על הגוף ולא סביבו.

לירון טרקה מציגה את Lineage of Power – כוח על הגוף. היא יצרה חיבור בין האישה התופרת שהייתה אמו של בלנסיאגה לבין נשים שחורות בפיסול של האמנית סימון לי. צמר שחור, חוטי מחוך ונפחים קוניים מייצרים גוף־מונומנט. טרקה מבקשת לבחון מי בונה את עולם האופנה, מי נראית ומי נדחפת מאחורי הקלעים. העבודה מדגישה את הבלתי־נראה – את הידיים, את הגוף הפועל, את המעמד. היא הופכת את הבגד לעדות תרבותית.

שי לוסט מציגה את MA: The Space Between – חלל ללבישה. בהשראת מושג ה־Ma היפני, הבגד הופך למרחב שהגוף שוהה בתוכו. שכבת טקסטיל כבדה בקובלט יוצרת ארכיטקטורה מינימליסטית. לוסט בוחנת את מושג החירות בלבוש: הבגד אינו מחמיא לגוף, אינו מגביל אותו ואינו מבקש רושם – אלא פשוט מאפשר מקום. זוהי אופנה כמרחב קיומי.

שלי לזרוביץ מציגה את Tailored Bloom – פרח מחויט. השראה מגיעה מפרח ה־Madonna Lily שמצטלבת עם רנטגן של מבנה בלנסיאגה. עלי כותרת נבנים מרשת חתוכה בלייזר ורקמת זמש על צמר מחויט. היא חושפת את המורכבות המסתתרת ביופי הנתפס כעדין. מה שנתפס בטבע כמלא חן, מתגלה כאן כהנדסת מבנה. היופי הוא לא בפני השטח – הוא בתוכם.

התערוכה, מוסיפה ארזי, מוכיחה שמורשת אינה נוסטלגיה, אלא מערכת חשיבה שיכולה להמשיך ליצור. העבודות שמוצגות בתערוכה מציגות את בלנסיאגה מחדש: כשפה של צורה, חומר וגוף. לא מחווה לעבר, אלא הצעה לעתיד.

המוזיאון עצמו מחזיק אוסף של למעלה מ־5,000 פריטים, כולל דגמים שנוצרו עבור לקוחותיו האיקוניות של בלנסיאגה – מונה פון ביסמרק, גרייס קלי, ברברה האטון ובאני מלטון. האוסף ממשיך לגדול, בין היתר בזכות פרויקטים כמו Transmissions, שמבקשים להוכיח שעבודתו של בלנסיאגה אינה נחלת העבר, אלא שפה חיה המתפתחת עם הדור הבא.

״בלנסיאגה הוא לא השראה, הוא אתגר. הוא מחייב להבין את מה שלא נראה, את המנגנון״, אומרת ארזי. ״הפריטים שנבחרו לתערוכה הם לא בהכרח דגמים יפים. אלה דגמים שמציגים תהליך של מחקר ארכיוני, התנסות בחומרים, פתרונות מבניים והרכבת זהות אישית עם זיקה לשפה הבלנסיאגית.

״אנחנו גאים בסטודנטיות שלנו שלא מחקות את המאסטר, אלא משתמשות בו כדי לפתח שפה אישית; לא להמשיך מסורת, אלא לפרק אותה ולהמציא אותה מחדש. ובדיוק קיבלנו מהם עכשיו הזמנה להשתתף שוב בפרויקט הבא, לשלוש שנים שיסתיימו בתערוכה נוספת במוזיאון ב־2028. זה ממש מרגש ולא מובן מאליו״.