״המופקרים״: מחליפה אקדח בסמכות הורית

״המופקרים״ שואפת להיות מערבון נשי וחתרני, כזה שמאתגר את אחד המיתוסים הגבריים והאמריקאיים ביותר – המערב הפרוע. היא מציבה בחזית את לנה הידי (״משחקי הכס״) וג׳יליאן אנדרסון (״תיקים באפלה״, ״חינוך מיני״), שתי שחקניות עם היסטוריה של שבירת תקרות זכוכית, חובשת להן כובעי קאובויז ומבטיחה עימות נשי מסקרן על אדמת אורגון. אבל ההבטחה הזו מתמוססת במהרה: החתרנות מתחלפת בהפקרות נרטיבית, רעיונית וטלוויזיונית, כזו שמעוררת געגוע מפתיע דווקא לסדר, לדיוק ולבהירות של ג׳ון פורד והמערבון הקלאסי בשחור־לבן.

פיונה נולאן (לנה הידי), אישה אירית אדוקה, חיה עם ארבעת ילדיה המאומצים באזור כפרי בארצות הברית של תחילת המאה ה־19, המשמש כחוות בקר. שטח זה מעורר עניין אצל קונסטנס ואן נס (ג׳יליאן אנדרסון), בעלת אימפריית פחם ומשפחה אריסטוקרטית, השולטת בשטחים נרחבים באורגון ושואפת להרחיב את אחיזתה. כשהמאבק בין שתי המשפחות – ובראשן שתי הנשים – מסלים לעימות קיומי, מתברר שאין עוד קרקע בטוחה באמת.

המערבון הוא אחד הז׳אנרים הכי גבריים ומיתיים בתרבות האמריקאית. במשך שנים, דמות הקאובוי סימלה סדר, שליטה וצדק. גבר בודד על סוס, שמגיע לעשות סדר בעולם פרוע. עם הזמן הדימוי הזה התחיל להתנפץ. הקאובוי כבר לא היה גיבור מושלם אלא דמות אלימה, פצועה, כזו שפועלת מתוך אינטרס ולא תמיד בשם הצדק. המערבון הפך מז׳אנר שמפאר מיתוס לאומי לז׳אנר שמביט בו בחשד, ואפילו מתבייש בו.

על הרקע הזה מגיע קורט סאטר. יוצר ״המגן״ ו״ילדי האנרכיה״ דמיין מערבון שבו הגברים נעלמים מהתמונה, והנשים הן אלו שנשארות לנהל את השטחים, הכסף והכוח. הרעיון ברור: לקחת ז׳אנר שמזוהה עם גבריות ואלימות – ולייצר ממנו מורכבות נשית. נטפליקס, שכבר נגעה בעבר במערבון נשי עם ״חסרי אלוהים״, זיהתה פוטנציאל לסדרה שמאפשרת תיקון היסטורי, או לפחות קריאת תיגר על מיתוס ישן.

במצב כזה, גם נוכחותן של השחקניות הראשיות לא מצליחה להציל את הסדרה מעצמה. כל שורה, כל בחירת משחק וכל אינטראקציה נצבעת באותה קשיחות שמבקשת לערער מיתוס גברי, אבל בפועל משעתקת אותו

כאן מתחילה הבעיה, והיא כזו שלא נשארה רק על המסך. שלושה שבועות לפני סיום הצילומים, קורט סאטר עזב את הסדרה והותיר אותה בידיהם של המפיקים ושל נטפליקס. אף אחד מהצדדים לא סיפק הסבר רשמי, אבל שמועות עיקשות מדברות על חוסר הסכמה סביב החזון האמנותי. כך או כך, ״המופקרים״ נותרה בפועל בלי היוצר שלה – מצב שלא מבשר טובות, בטח כשמדובר בסדרה שנשענת עליו כבעל ניסיון וקהל.

אבל מה בעצם אומר ״חוסר הסכמה על חזון אמנותי״? זו הגדרה רחבה ועמומה, שיכולה לכלול הכל – מאורך הפרקים ועד סגנון הבימוי. ובכל זאת, אחרי הצפייה בסדרה, קשה שלא לתהות אם המחלוקת האמיתית לא נגעה דווקא לאופן שבו מוצגות הדמויות הנשיות. על הנייר, אלו נשים שאמורות לערער את מיתוס הקאובוי הגברי ולהעמיד במרכז את האם, את הילדים, את הבית. בפועל, נדמה שהן עסוקות בעיקר בלהוכיח שהן מספיק קשוחות בשביל התפקיד.

בעולם שסאטר מבקש לבנות, האימהות אינה מוצגת כחוויה רגשית או כקשר אינטימי, אלא כמנגנון כוח. הנשים מנהלות, שולטות ומפעילות אלימות לא מתוך אימהות, אלא דרך אימהות. במובן הזה, הן לא מציעות אלטרנטיבה לדמות הקאובוי הגברית – אלא גרסה נשית שלה, כזו שמחליפה אקדח בסמכות הורית.

אצל קונסטנס ואן נס, האימהות היא בראש ובראשונה שושלת. ילדיה מתפקדים כהמשך ישיר של כוחה ושל רצונה. הבן הבכור, אלים ואימפולסיבי, מיועד להיות הזרוע המבצעת; הבן הצעיר, שקול וצייתן יותר, מסומן כיורש; והבת היחידה, טרישה, נועדה לשמש קלף נישואין במסגרת עסקה עתידית. הרגש כמעט ואינו נוכח – רק תפקידים, היררכיה וציפיות ברורות.

אצל פיונה נולאן הדינמיקה שונה לכאורה, אבל לא מהותית. כל ילדיה מאומצים, כל אחד מהם הגיע אליה מסיבה אחרת, וכולם כפופים ליד ניהולית קשוחה. הם עובדים בחווה, מצייתים לחוקים ונדרשים לנאמנות מוחלטת. גם כשפיונה מדברת על בחירה חופשית או זכות הצבעה ברגעים מכריעים, בפועל היא דורשת ציות ללא ספק.

כך, במקום אימהות שמביאה איתה חמלה, תלות הדדית או רוך, מתקבלת אימהות כמעט משטרית – ניהול קר ופונקציונלי, שמצהיר על עצמו כאימהי אבל כמעט ולא מתרגם לרגש ממשי על המסך. הדמויות מדגישות שוב ושוב את היותן אימהות, אבל בעיקר כסימון רעיוני לצופה ולא כקשר חי ואותנטי.

במצב כזה, גם נוכחותן של השחקניות הראשיות לא מצליחה להציל את הסדרה מעצמה. כל שורה, כל בחירת משחק וכל אינטראקציה נצבעת באותה קשיחות שמבקשת לערער מיתוס גברי, אבל בפועל משעתקת אותו.

לנה הידי, שמזוהה עם דמויות חזקות ובלתי קונבנציונליות, נותרת כאן ללא מרחב למורכבות אמיתית, ויכולותיה הדרמטיות מרגישות מבוזבזות. ג׳יליאן אנדרסון, שהפגינה לאורך השנים טווח משחק רחב ומדויק, מצטמצמת לדמות של אריסטוקרטית קרה ורודנית, כזו שקשה לקרוא את מניעיה או להבין את ההיגיון הרגשי שמאחורי מהלכיה.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

מעבר לכל אלו, גם ברמה הנרטיבית ״המופקרים״ מתקשה להתרומם. מתוך שבעת פרקי העונה הראשונה, רק הפרק האחרון מצליח לייצר מורכבות או מתח שמעוררים תגובה ממשית אצל הצופה. עד אז, הסדרה שוקעת באקספוזיציה מתמשכת ועודפת גם אחרי שהעולם, החוקים והכוחות הפועלים בו כבר ברורים לחלוטין.

הבחירה לסיים את העונה בסימן שאלה של ״מי חי ומי מת״ – מהלך טלוויזיוני מוכר ושחוק – מגיעה בשלב שבו הנזק כבר נעשה. בהיעדר קשר רגשי לדמויות, גורלן כבר לא מסקרן. לא מדובר במתח אלא בדחייה טכנית של סיום, שמדגישה עד כמה הסדרה מתקשה לייצר מעורבות רגשית, עוד לפני שהיא מבקשת להשאיר אותנו לעונה הבאה.

״המופקרים״ היא סדרה שנשאה עמה פוטנציאל ממשי לחתרנות נשית ז׳אנרית, כזו שהיתה יכולה להתעמת עם ההיסטוריה האמריקאית – הן ברמה התרבותית והן ברמה הקולנועית. אלא שבפועל, הפוטנציאל הזה כמעט ואינו מתממש. במקום לפרק מיתוס גברי, הסדרה נלכדת בתוכו. על רקע הדרמות שמאחורי הקלעים והפער הברור בין כוונה לביצוע, עזיבתו של קורט סאטר את סט הצילומים לא מפתיעה, אלא נדמית כסימפטום נוסף של חזון שהתערער עוד לפני שהסדרה עצמה הספיקה להתגבש.

המופקרים
יוצר: קורט סאטר
נטפליקס, 7 פרקים; ארצות הברית, 2025
2.5 כוכבים