״אווטאר: אש ואפר״: אין חדש תחת השמש של יקום החייזרים הכחולים

קלישאתי, משעמם, סיפור פוקהונטס, דידקטי, מטרחן. כל ה״מחמאות״ האלה מגיעות כנראה לסדרת סרטי אווטאר של מיסטר ג׳יימס קמרון. חוץ מהוויזואליה והאפקטים החזותיים, שהיו בגדר חידוש מדהים ב־2009, ונראים כך גם בשנת 2025.

לפני 16 שנים, קמרון, מיוצרי המדע הבדיוני הגדולים ביותר של המאה ה־20, הציג לעולם את כוכב הלכת פנדורה ואת בני הנאבי הכחולים. הוא עשה זאת תוך ניצול מקסימלי של כל פיקסל וגון של צבע שעמד לרשותו, יחד עם טכנולוגיית לכידת תנועה חדשנית ופנומנלית, שהגדירה מחדש מהו משחק, קולנוע וסרט כתוצר בידורי־אמנותי.

אממה, ככל שגרף ההשקעה היתרה במוצר החזותי עלה, כך רמת הסיפור והדרמה ירדה. אבל עם כל ההצלחה והכתרתו של ״אווטאר״ לסרט המרוויח בכל הזמנים – הוא עדיין נשאר בגדר כותר נשכח יחסית, שלא זכה להרחבה משמעותית מחוץ למסכים.

ב״אווטאר: דרכם של המים״ (2022), שהיה גם הוא שובר קופות גרנדיוזי, קמרון עשה בייסיקלי כמעט את אותו הדבר, רק שבמקרה הזה הוא לקח את גיבוריו לעולם המים, בסרט שהרגיש כמו דוקו תלת־ממדי קורע לב מבית היוצר של נשיונל ג׳יאוגרפיק. עכשיו, העולם עתיר הצבעים והמראות של פנדורה חוזר אל המסכים עם ״אווטאר: אש ואפר״ – הסרט, שעל פי דבריו של קמרון, הצלחתו או נפילתו יקבעו האם הוא ימשיך במסע המגלומני שלו עד לסרט השביעי, או שיסגור עליו את השאלטר.

קאסט השחקנים כוסה למכביר בחיישנים כדי לתת את התחושה שבני הנאבי הם יצורים בשר ודם, וזה עובד – אבל אי אפשר לומר שמדובר בתצוגת משחק יוצאת דופן, בטח לא על פי הבעות פנים דיגיטליות

בעלילת ״אווטאר: אש ואפר״, משפחת סאלי, מינוס הבן נטייאם שנהרג באירועי הסרט הקודם, הקימה בית בקרב שבט אנשי השונית של פנדורה. נייטירי (זואי סלדנה) מתכנסת לתוך עצמה ומתאבלת בדרכה על הבן הז״ל, ולואק הצעיר (בריטן דלטון) מתפוצץ מתחושת אשמה על מות אחיו, בזמן שהוא מנסה להוכיח לג׳ייק (סאם וורת׳ינגטון) שהוא ראוי לאהבתו.

משם הסרט מתפצל לשלוש עלילות נוספות: החזרתו של ספיידר, הילד האנושי שהפך לחלק מהמשפחה לחיקם של בני האדם; קירי (סיגורני וויבר), מנסה להבין את מקומה בפנדורה ולחזק את הקשר שלה עם איווה – האמא הגדולה; קולונל קווריץ׳ (סטיבן לאנג) ממשיך לצוד את ג׳ייק סאלי וכורת ברית נבלים עם שבט האפר בהנהגתה של וראנג (אונה צ׳אפלין). בקיצור, ג׳יימס קמרון המציא לא מעט אירועים ודמויות למלא איתם את שלוש השעות וחצי של ״אש ואפר״.

תוסף חינמי לסרט השני

הפעם כדאי להתחיל כבר מהשורה האמצעית־תחתונה: ״אווטאר: אש ואפר״ לא מביא מנה חדשה וספציאליטה לשולחן. קמרון, שהיה פעם מספר סיפורים מד״בי ברמה שמגרדת לאייזיק אסימוב וחבריו את העקב, לא מצליח (גם הפעם) להמציא את עצמו מחדש ביקום המתרחב של החייזרים הכחולים שברא. נוסף על כך, אין טעם לקרוא לסרט ״השלישי בסדרה״, מכיוון שמדובר בהרחבה או תוסף חינמי לסרט השני ברמת ה״אווטאר 2.5״. בכל זאת ועל אף הפגמים שעוד יפורטו בהמשך, אפשר בהחלט למצוא בו הנאה לא קטנה.

בברוטו, מדובר בסרט ארוך מדי וללא הצדקה עלילתית. בנטו (כלומר קיצוץ נרחב ולא מתנצל של לא מעט דקות מתות), הסרט הוא פאן אמיתי – הן ברמת האקשן ובמיוחד ברמת הוויזואליה, שכבר אין טעם להרחיב עליה בסופרלטיבים שחוקים. לחובבי העולם של קמרון ההיצע האמנותי־חזותי חוזר בגדול ועם מנות גדושות בכל טוב ניאוני שיספק אותם. סצנות הקרב מעוררות חושים, פליאה והשתאות, ומוכיחות דבר אחד חשוב שנשכח מתישהו בדרך לפנדורה – ג׳יימס קמרון זוכר היטב איך לכתוב ולביים אקשן.

ברמת המשחק, קשה לתת פידבק על יצירים תלת־ממדיים שהורכבו בקודי מחשב ותוכנות רינדור כבדות משקל. קאסט השחקנים כוסה למכביר בחיישנים כדי לתת את התחושה שבני הנאבי הם יצורים בשר ודם, וזה עובד – אבל אי אפשר לומר שמדובר בתצוגת משחק יוצאת דופן, בטח לא על פי הבעות פנים דיגיטליות. בסופו של דבר, תושביו של כוכב פנדורה הם לא יותר מדמויות מדובבות.

בכל זאת, ראוי לציין לטובה את ההגשה של וראנג על ידי אונה צ׳אפלין (הנכדה של) הכריזמטית להפליא שעושה עבודה נהדרת. היא התוספת שתופסת וזו שמוסיפה את הפן המרושע והמטורלל שחסר לגנרל קווריץ׳ הדלוח. וראנג מנהיגה את שבט בני האפר האכזריים, שמעשיהם המחרידים כלפי בני הנאבי מעוררי חלחלה ומזכירים מראות פחות סימפטיים מהמציאות המודרנית שמחוץ למסך.

ניצולם הקולוניאליסטי על ידי קווריץ׳ והכנסתם תחת חסותו, מזכירה בריתות אפלות שצבא ארצות הברית כרת (וכורת) עם ארגוני טרור דומים. אז הביקורת והחיצים של קמרון עדיין כאן, כולל על קולוניאליזם פושע או ציד לווייתנים עבור בצע כסף – אבל זה מרגיש יותר כמו מיחזור ולא כמו עדכון מהפכני של מוסר ההשכל.

משהו בתסריט מרגיש תקוע ולפעמים אפילו ילדותי. במקום פיצוח עלילתי מרשים או דרמה סוחפת שתכניס את הצופים עמוק יותר לעולם המסתורי של פנדורה – קמרון מפצל את הסרט ליותר מדי עלילות משנה, שאף אחת מהן לא מטופלת מספיק כדי להיקרא לכל הפחות ״מעניינת״.

כדי להפוך לשובר קופות היסטרי ולהחזיר את ההשקעה בו, ״אווטאר: אש ואפר״ חייב להרוויח מיליארד דולר לפחות. כי תכלס, תקציב אסטרונומי של 400 פאקינג מיליון יכול להיות קוץ כואב בתחת. באקט נבואי ששמור לשוטים בלבד – אפשר להמר שהסרט הזה לא ייכשל חרוצות, אבל גם לא ירוויח – מה שייאלץ את קמרון ללחוץ על כפתור ההשהייה ולעצור – לפרק זמן או מסויים או לנצח – את הפקת הסרטים הנוספים.

במבט על, הפרוייקט האווטארי־כחלחל של קמרון מצטייר לרוב כשיגעון גדלות של הבמאי הכל כך מוכשר הזה, שאיפשהו הלך קצת לאיבוד בדרך. אם אפשר להתנחם בדבר אחד בולט וחיובי ב״אווטאר: אש ואפר״, זו העובדה שעדיין מדובר באחד היוצרים שמבינים, חיים ונושמים אקשן.

---

אווטאר: אש ואפר
בימוי: ג׳יימס קמרון
197 דקות; ארצות הברית, 2025
3 כוכבים