סיכום 2025 / לנגווישינג איז אה ביץ׳

שנתיים. שנתיים שהשאלה ״איך אתה?״ הפכה לשדה מוקשים. התשובה שרובנו נותנים היא וריאציה כלשהי של ״הכל בסדר, בהתחשב במצב״. אבל התשובה הזאת היא לא באמת תשובה ובטח לא מתארת רגש חד וברור. ההנחה היא שכולם יודעים במה מדובר. וכולם אכן יודעים, אבל מה בדיוק אנחנו מרגישים? מצב נפשי נפוץ להפליא, שיש לו שם, גם אם רובנו עדיין לא משתמשים בו: Languishing.

אין תרגום עברי אחד מדויק ל־Languishing, וזה בדיוק העניין איתו. הוא מתאר מצב ביניים שקשה ללכוד במילה אחת, וגם כל אחד יכול להרגיש אותו אחרת. הדבר הכי קרוב שהצלחנו למצוא זה ״נֶמֶק״; או יותר נכון נמק רגשי. 

המושג Languishing קיבל תשומת לב רחבה בזכות אדם גרנט, אחד הפסיכולוגים הפופולריים בעולם, שכתב עליו מאמר מפורסם בתקופת הקורונה (שהפך אחר כך גם להרצאת TED). הוא לא המציא את המושג (הקרדיט מגיע לסוציולוג קורי קיז), אבל הוא הביא אותו לתודעה הציבורית כמילה שמתארת את רוח התקופה.

אז מה זה בעצם? המקור של המונח Languishing הוא בכלל בפועל הלטיני Languere שפירושו ״להראות חלש או חסר הכרה״, שהתגלגל עם השנים לשפה האנגלית. קיז לקח את המונח המקורי ונתן לו משמעות חדשה כמצב שהוא ההפך מ־Flourishing (פריחה).

לנגווישינג הוא מצב נפשי שנמצא בין דיכאון לפריחה. זהו מצב של קיפאון שקט, של חיים דרך ערפל, שבו אין ייאוש עמוק אבל גם אין שמחה, משמעות או תחושת כיוון. מדובר על אותם מצבים שבהם החיים הם פשוט… meh

כך, לנגווישינג הוא מצב נפשי שנמצא בין דיכאון לפריחה. זהו מצב של קיפאון שקט, של חיים דרך ערפל, שבו אין ייאוש עמוק אבל גם אין שמחה, משמעות או תחושת כיוון. מדובר על אותם מצבים שבהם החיים הם פשוט… meh 🤷 לנגווישינג הוא איזשהו מצב ביניים של חוסר מעורבות רגשית. אין שם ציפייה אמיתית למשהו טוב באופק והחיים נסחבים להם מאחור. במקום לחיות אותם אנחנו פשוט נותנים להם לעבור. 

כשחושבים על זה, אפשר לדמיין ספקטרום: בקצה אחד יש דיכאון – חושך, כבדות, חוסר יכולת לתפקד. בקצה השני יש פלואו – פריחה, יצירה, תחושה שהכל זורם והחיים מדהימים. לנגווישינג יושב שם באמצע. לא נורא, אבל גם לא טוב. פשוט… שם. בלנגווישינג חסר בדיוק את מה שמאפיין פלואו, במקום תחושה של מעורבות מלאה אנחנו נמצאים אנחנו במצב של חוסר כיוון. החיים פשוט קורים לך במקום שתקרה להם.

שום רגע של ״ניצחון״

הפיס המקורי של אדם גרנט נכתב בשיא הקורונה – תקופה שהרגישה קשוחה לכל העולם. אבל פה אצלנו המצב רק נהיה יותר ויותר משוגע. הפיכה משפטית, 7 באוקטובר, מלחמה, טילים, איראן וכל השיט הרגיל של החיים שבינתיים לא פוסק. אבל לפחות אחרי הקורונה הייתה תחושת ניצחון על החיים. בין הסגרים ובעיקר אחרי כולנו צעקנו YOLO. תחושה של ״שרדנו את זה!״. הייתה אופטימיות, תחושה שהחברה לא נחרבה.

אבל עכשיו חסר לנו הקתרזיס. אין פה שום רגע של ״ניצחון״, זה כרגע מרגיש יותר כמו פריקת עול מאשר ניצחון על משהו. חתמנו על הפסקת אש וכמעט כל מי שהיה צריך לחזור חזר, אין לנו איזשהי נקודת סיום. המלחמה ממשיכה להדהד, אנשים ממשיכים בסבבי מילואים, המצב המדיני רק מסתבך. אי אפשר לסגור פרק ולהתקדם.

השנתיים האחרונות היו כל כך כאוטיות עד כדי כך שהיה קשה לשים דברים על הקלנדר; להתעסק באירועים, בפרויקטים, בדברים שדורשים תכנון קדימה – זה לא מרגיש נוח. אבל היינו במצב נמק כל כך הרבה זמן, איך בכלל מתחילים לזוז

המציאות הישראלית יצרה סוג של פיצול מוזר. יש אנשים שהמלחמה דחפה אותם לשינוי דרסטי. כולנו כנראה מכירים חברים שירדו מהארץ, החליפו מקום מגורים או שינו לחלוטין את העיסוק המקצועי שלהם, אבל התנועה אצל אותם א.נשים היתה הכרח, לא ממש בחירה. אבל יש גם את הצד השני – א.נשים שהשיט שואו של השנתיים פלוס האחרונות גרם להם לקפאין מוחלט. להישאר במקום עבודה שכבר לא מתאים או בזוגיות שלא עושה להם טוב. למי יש פנאי לחפש מקום עבודה חדש כשאתה עסוק בלרדת למקלט עם הילדים?

אבל עכשיו כשמצב החירום קצת נעלם, אנשים מתפנים לרגע של נשימה. להרים את הראש, לקחת נשימה עמוקה, ולהבין שאפשר להתחיל לחשוב על לזוז. השנתיים האחרונות היו כל כך כאוטיות עד כדי כך שהיה קשה לשים דברים על הקלנדר; להתעסק באירועים, בפרויקטים, בדברים שדורשים תכנון קדימה – זה לא מרגיש נוח. אבל היינו במצב נמק כל כך הרבה זמן, איך בכלל מתחילים לזוז.

משהו שאפשר לצפות לו

לכאורה היינו יכולים לסיים פה. אבל לא רצינו שהטור הזה ישאיר אותנו ״תקועים״ באותו מצב, אז חשבנו לתת גם כמה הצעות איך לייצר איזשהו שינוי בחיים.

תקווה קטנה – משהו לחכות לו: לשים משהו באופק – ריוורד, יעד, אירוע. משהו שאפשר לצפות לו. זו יכולה להיות חופשה בחו״ל או כרטיסים למופע מחול, זה לא באמת משנה. כשאתה במצב בלתי נסבל, לשים משהו באופק מקבע אותך. זה נותן תקווה, מונע ממך לשקוע בייאוש, ועוזר לראות קדימה גם כשהכל מסביב כאוטי. נכון, קשה מאוד לשים דברים באופק כשהמצב כל כך בלתי צפוי, אבל אבל דווקא בגלל זה, זה אפילו יותר חשוב. 

דדליין לעצמך – להתמסר למצב באופן מבוקר: במקום להילחם במצב כל הזמן, לתת לעצמך רשות להיות בו – אבל עם תאריך תפוגה. ״אני מתמסר למצב עד הראשון בינואר, ואז אני עושה משהו אחר.״ למי שעבר תהליך גמילה מעישון, אז זה מאוד דומה. אי אפשר מהיום למחר להחליט להשתנות. בעינינו זה נותן לגיטימציה להרגיש מה שאתה מרגיש, בלי אשמה, אבל עם תאריך יעד ברור. 

התחייבות קטנה – שבועיים של שינוי: להתחייב לשינוי קטן למשך שבועיים. לא שנה, לא חודש – שבועיים. זה מספיק קרוב כדי להרגיש אפשרי, ומספיק ארוך כדי לראות תוצאות. זה לא כמו החלטות ראש השנה שמתפוגגות בפברואר. כשעושים משהו מבחוץ, משהו משתנה גם מבפנים – קצת יותר דופמין, קצת יותר סרוטונין. לייצר תקוות קטנות משבוע לשבוע. אימון של 10 דקות כל יום – ורק 10 דקות. לסגור 5 טאבים כל יום במשך רבע שעה. כל שינוי קטן שמרגיש אפשרי וברור.

מדף מדף – פירוק משימה גדולה לקטנות: יש משימות שמשתקות אותנו רק מלהסתכל עליהן. להחליף ארון קיץ־חורף, לשנות משהו גדול בחיים – ואתה עומד מול זה ולא יודע מאיפה להתחיל. לא יודע מאיזה חוט להתחיל לפרק את הפלונטר. 

הפתרון הוא לפרק למשימות קטנות מאוד. או כמו שנטע אומרת: ״בוא נתחיל לסדר מדף מדף, כל יום מדף אחד״. לסדר את כל הארון נשמע כמו משימה עצומה ובלתי אפשרית, אבל לסדר מדף אחד זה כבר סיפור אחר לגמרי. תחושת הצלחה בכל שלב קטן מונעת שיתוק מפני הגודל של הפרויקט הגדול.

הימנעות ממלכודת ההצלחה/כישלון: אחד הדברים שהימצאות במצב של לנגווישינג עלולה לעשות לנו לאורך זמן, זה לנוון. במצב כזה מאד קשה לייצר תנועה, ולאט לאט השיח הופך לקוטבי יותר ויותר: ״גם ככה זה לא ישנה שום דבר. אז למה?״;  ״גם ככה האימפקט של זה יהיה מזערי, אז מה הטעם?״.

כשהופכים כל דבר למשחק סכום אפס, מאד קשה לצאת מהשיח האבסולוטי של הצלחה וכשלון. אם יש שני קצוות בלבד לחיות בהם ואין אמצע, זה קשה מאד לזוז. מה שאפשר לעשות במצב כזה, זה להבין שהעשייה עצמה לפעמים יותר חשובה מהתוצאה. לפעמים עצם זה שזזתם היום, הוא פי אלף יותר חשוב אם זה היה מוצלח. 

תמיד נחמד לדעת שאנחנו לא לבד

רגע לפני שנפרד מ־2025, נסיים עם זה. אחד הצעדים החשובים בהתמודדות עם כמעט כל דבר בחיים, הוא פשוט לתת שם למה שאנחנו מרגישים. חוץ מזה, גם תמיד נחמד לדעת שאנחנו לא לבד; להבין שאתה לא מוזר, שזו תגובה אנושית נורמלית למציאות לא נורמלית.

ברגע שיש שם לדבר, אפשר גם להתחיל לחפש פתרונות. לרוב צריך לצאת מהבית ולראות אשת מקצוע בשביל שתגיד לנו ״מה לא בסדר אצלנו״ ובשאיפה גם תתן לנו מרשם כזה או אחר. אבל לפעמים מספיק לנו לקרוא טור רנדומלי במגזין אינטרנטי על איזשהו מושג שתופס בצורה הכי מדויקת את התחושה הזאת שלא ידענו להסביר.

עבורנו, הדבר המשחרר בלנגווישינג (או כל מצב נפשי אחר לצורך העניין) הוא לדעת שהוא לא מצב קבוע והוא גם לא חלק מהזהות שלנו. זה לא מי שאנחנו, אלא פשוט איפה שאנחנו נמצאים עכשיו. ברגע שיש לך מילה לתאר את מה שאתה מרגיש, פתאום אפשר להגיד ״אני קצת לנגווישינג״ – ומישהו יבין.

בסופו של יום, זה כל מה שכולנו רוצים.

---

שחף רודברג הוא ניוזלטראי ואוֹצֵר אינטרנטי שנהנה ליצור דברים בין המרחב הפיזי לוירטואלי.
נטע שליו קורי היא יועצת ארגונית אסטרטגית למנהלים והנהלות, ומומחית לתהליכי שינוי.