״מרדף עד הקצה״: המערב הפרוע של אמריקה האפורה

״מרדף עד הקצה״ (She Rides Shotgun), סרטו של הבמאי ניק רולנד, מבוסס על ספר של ג’ורדן הרפר (שמו בתרגום לעברית ״פולי ונייט״), הוא מותחן פשע היושב על קו התפר בין ניאו נואר לניאו מערבון, בדומה לסרטים כמו ״ארץ קשוחה״ או ״באש ובמים״. מדובר ביצירה אפלה, מהורהרת ואינטימית, שהיא גם מותחת, מסעירה ומטלטלת. אף שהיא לוקה לפרקים בכתיבה תסריטאית מרושלת ובסיום שאינו עומד ברמה של השאר – יש בה עוצמה מצטברת וממגנטת.

זה מתחיל בילדה שממתינה שאמה תאסוף אותה מבית הספר, ואחרי שעות של המתנה מגיע מישהו אחר. זהו נייתן: חיוור, מקועקע, מחוספס ומפחיד, טעון במשהו שלא נאמר בקול – דמות רדופה. לא בדיוק סוג האדם שהיית רוצה לראות אוסף ילדה קטנה. בהמשך מתברר למה: מדובר בפושע משוחרר, שלא היה בקשר עם פולי, בתו, זה זמן רב. כעת הוא חוזר משום שפולי בסכנת חיים.

מנהיג קבוצה גזענית קיצונית התיר את דמה של הילדה, בנקמה על מעשה עבר, ולכן נייתן – נטול משאבים, כלים או תמיכה – נאלץ להימלט איתה. זו בריחה אבל גם מסע חרטה: גבר שמנסה לתקן את מה שהתעקם בגללו, וילדה שמנסה להבין מי זה האבא שצץ פתאום בחייה.

בתוך עלטה של אי ודאות, פחד מצללים ותחושת בהילות, נרקם סיפור בריחה רב רבדים. אט־אט מתבררים פרטים נוספים, והמרדף מסתעף. ראש הארגון – המכונה בפי חסידיו ״אלוהים״ – אחראי לצו החיסול. הם בורחים לא רק מפושעים, אלא גם מהמשטרה, הכלולה אף היא ברשת ההשפעה של אותו ״אלוהים״. הבחירה בשם הזה אינה מקרית: הסרט מצביע על קיצוניות חילונית כמו־דתית, ועל כוח הממלא ואקום כלכלי, שלטוני ורוחני.

רולנד מתגלה כבמאי חכם, סבלני המשלב עוינות ורגישות. הוא מעמיד במרכז את הקשר הנבנה בין פולי לאביה, ויוצר רגעים שמצליחים לחמוק ממלכודת הסנטימנטליות שמאפיינת לעיתים קרובות סיפורים עם (ועל) ילדים. הבימוי שלו מאופק ומהורהר, והקצב האיטי מעניק מקום לשתיקות. דווקא המינוריות הזו מעצימה את היצירה ואת ליבת הקשר שבמרכזה.

וזה לא היה עובד ללא תצוגת המשחק המרשימה של טארון אגרטון ושל אנה סופיה הגר, הילדה שמגלמת את פולי. שניהם מצליחים להפוך כל דיאלוג, כל המתנה ברכב, כל התלבטות – למשקע רגשי מצטבר המאיים לפרוץ החוצה. אינטימיות רכה, חדה, מבוהלת – כאילו כל רגע של קִרבה עלול להתמוסס חזרה לאלימות.

הדמות השלישית בחשיבותה ב״מרדף עד הקצה״ היא אמריקה עצמה. הכבישים, המדבר, המוטלים. אורות הדמדומים ופנסי הרחוב, אזורי התעשייה והדיינרים. מקום שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד. הנוף עצמו הופך לראי של תודעה אבודה ומיואשת

מעל הכול מרחפת תחושה עכורה ומאיימת. לא האקדחים הם המפחידים, ולא האנשים שרוצים לצוד אותם. זו תחושת אי־הידיעה, הערפול, והאויב הבלתי נראה בשטח הפקר.

הדמות השלישית בחשיבותה ב״מרדף על הקצה״ היא אמריקה עצמה. הכבישים, המדבר, המוטלים. אורות הדמדומים ופנסי הרחוב, אזורי התעשייה והדיינרים. חדרים צפופים ומכוניות מזדמנות. זו אמריקה שמאופיינת כמעין מערב פרוע מודרני – לא מפוקח, אלים, מחומש. מקום שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד והמוסר אפור. נוטה לשחור. הנוף עצמו הופך לראי של תודעה אבודה ומיואשת. ובתוך אמריקה הזו – הנטושה, המאיימת, הנאו־מערבונית – מנסים פולי ואביה לשרוד.

משהו באווירת הסרט מזכיר את ״באש ובמים״ – סרט מופתי שעסק בשני אחים המבצעים שורת מעשי שוד כדי להציל את החווה המשפחתית. בשני הסרטים יש תחושה כאילו הגורל האנושי מוכתב יותר בידי גיאוגרפיה מאשר בידי בחירה, ושאכזריות היא לא סטייה – אלא דרך חיים מתבקשת. וחשוב מכך, שהקשר האנושי, המשפחתי, הוא קו ההגנה האחרון. אבל גם הוא דק, פצוע, שברירי.

עוד תחושה המשותפת לשני הסרטים היא התחושה של נטישה. הממסד התאדה, ואדם לאדם זאב. ייצוג נרטיבי לכך אפשר למצוא כשנייתן נפצע – ואין לו לאן לפנות. למשטרה? הימור מסוכן. חברים? אין דבר כזה באמת. כמו שהוא מציין ממש בהתחלה: מצחיק כמה חברים יש לך עד שאתה זקוק להם.

כל פסיק, נקודה וסימן שאלה במארג הפואטי של הסרט משרתים את תחושת המתח, ההרהור והפקפוק בעקביות. הצילום של וויאט גרפילד מקפיד ללכוד את הפרדוקס שבמרחבים הפתוחים בין חירות מדומה למחנק ממשי. דווקא המדבר הצחיח, כיפת השמיים המשתנה, יוצרים תחושה קלסטרופובית של חוסר מוצא.

ואף שבמרחב כביכול פתוח לא משנה כמה נוסעים ולאן, התחושה היא של מסע שאין לו סוף ולא התחלה, גם לא נקודת אור. הסכנה שוכנת בכל מקום כפוטנציאל מתמיד. הצילום יפיפה וייחודי, שזור בתמות ובאתגרים שעליהם הסרט נשען. הוא מספר את סיפורם של אב ובת הנבלעים במרחב גדול מהם, ובהדרגה מוצאים בו גם כוח שקט.

אל המרכיבים החזותיים מתלווה מוזיקה אלקטרונית ניסיונית ואטמוספרית. הפסקול של בלאנק מס מעצים את רגעי המתח (למשל במרדף קצר אך מותח להחריד) ומעמיק את הממד הרגשי, הדחוס והמהורהר של הסרט, בתנועה מתמדת בין רגישות לאגרסיביות, בין קור למגע אנושי, בין מתכתיות מרוחקת לפעימות חמות יותר.

דווקא בזכות אותה עוצמה שקטה ושפה פואטית הולמת, ולמרות ש״מרדף״ הוא יותר מונח קיומי מאשר תיאור מכני – מדובר באחד הסרטים המותחים של השנה. זהו סרט מיוחד, שיודע מתי להשתמש בטריקים ז׳אנריים, מתי למתוח את הגבולות, ומתי להרשות לעצמו לא לציית למוסכמות.

לצד התשבחות – יש גם על מה להטיח ביקורת, ואפילו מידה של כעס. זו יצירה שלרגעים מרגישה עצומה וחדה. רגעי מופת צצים בה שוב ושוב. מצד שני, היא מלאה בבעיות צורמות ואלמנטים מחלישים: הדיאלוגים לעיתים קלישאתיים. יש גם יותר מדי דאוס־אקס־מאכינה ממה שאפשר להשעות עבורו את הספק. הסיום בטוח מדי, תבניתי, ומתמסר לפתרון שלא הרוויח את מקומו. וגם (זהירות ספוילר) אותו ״אלוהים״ – האיום הנורא שמרחף מעל הסרט – כשהוא סוף סוף מופיע, לא עומד בציפיות.

ובכל זאת, בכל פעם שהסרט עומד לאבד את עצמו בתוך הבעיות, הוא שולף רגע אנושי שמחזיר אותו לקרקע. ״מרדף על הקצה״ אולי אינו חף ממגרעות – אבל הוא שומר בעקשנות על הלב הפועם שלו: קשר שנוצר מכורח הנסיבות ונבנה בתוך עולם אלים, מפורר ומדכא.

כוחו טמון לא במרדפים ולא באיומים – רק בשני אנשים שמנסים להחזיק זה בזו, כשהכול מסביבם מתפרק. וברגעים האלה, כשהם מצליחים רק בקושי, הסרט נותן תצוגת תכלית של קולנוע קודר, מותח וגולמי, ששווה לעבור איתו את המסע.

---

״מרדף עד הקצה״ (She Rides Shotgun)
בימוי: ניק רולנד
ארצות הברית, 2025, 120 דקות
4 כוכבים