״שיר מריר מתוק״: לא מתמסר - לא למריר ולא למתוק

להקות מחווה הן דבר מוזר. למה לשלם על חיקוי אם הדבר האמיתי (בתקווה שהוא עדיין בחיים) נמצא בהשג יד? ובכל זאת, תרבות ההומאז׳ הבימתית והחיקויים המוזיקליים, שהחלה אי שם אחרי מותו של אלביס פרסלי, היא עניין מסקרן; ואולי גם דרך יפה ותמימה שבה אמנים מהשורה השנייה או סתם חובבים יכולים להביע את אהבתם הכנה לאותם זמרים או להקות.

בתוך התת־ז׳אנר הזה כיכבה להקת Lightning & Thunder, שהוקמה במטרה להרים לניל דיימונד, כוכב על שאין צורך להפריז בחשיבותו. הרעם והברק היו שמות החיבה של הזוג מייק וקלייר סרדינה, מייסדי ומובילי הלהקה. אבל דווקא מה שהתרחש מחוץ לאור הזרקורים – הוא הסיפור האמיתי והכואב. הסרט החדש ״שיר מריר מתוק״ (על שם שירו של דיימונד), מבוסס על סרט תעודה באותו השם, ומביא את הסיפור הטראגי (אבל מלא ההשראה) של בני הזוג אל המסך הגדול.

בעלילת ״שיר מריר מתוק״ אנחנו פוגשים את מייק סרדינה (יו ג׳קמן  בפאה מגוחכת), מוסכניק בימים וחקיין של הזמר דון הו בלילות. למייק נמאס, והוא רוצה להביא את עצמו אל הבמה במקום את האלטר־אגו המדומיין. הוא מתפטר מהמופע, אבל לא לפני שהוא פוגש את קלייר (קייט הדסון), חקיינית של הזמרת פטסי קליין. השיחה הקצרצרה ביניהם משנה כיוון מחשבתי אצל מייק, שבעצתה של קלייר נמשך אל השירים של ניל דיימונד.

מפה לשם, השניים מתאהבים, מתחתנים ומקימים את Lightning & Thunder – להקת מחווה לדיימונד ולשיריו. הם מעלים מופע מצליח, מחממים אפילו את פרל ג׳אם, אבל לחיים יש תכניות אחרות בשבילם: קלייר מאבדת את רגלה בתאונה מחרידה, מייק מסתיר בעיות לבביות קשות והכל מתחרבש להם דווקא ברגעי השיא.

״שיר מריר מתוק״ הוא פיצ׳ר חמוד והומאז׳ ללהקה שעשתה מחווה בעצמה, ועדיין קשה להתנער מהתחושה שמשחקנים כמו יו ג׳קמן וקייט הדסון היה אפשר להוציא הרבה יותר

״שיר מריר מתוק״ מתנהל בדיוק על אותו הקונספט והקונטקסט של שם השיר שמככב בטייטל שלו. זה סרט שהוא קצת מתוק וקצת (יותר) מריר, אבל יש לו גם בעיה: הוא לעולם לא מתמסר לאף אחת מהתכונות האלה. המסקנה המתבקשת היא שהרגש, או חסרונו, הוא הבעיה העיקרית שלו.

לא כי הוא לא קיים בכלל, אלא בגלל שהוא מטופטף במנות קטנות מדי. יש בו רגעים דרמתיים יפים וכואבים, אבל לא מספיק כדי לבצע חדירת חזה אינטנסיבית אל הלב. מנגד יש גם רגעים משפחתיים מתוקים, אבל גם הם לא מצליחים להגביה את סקאלת האמפתיה.

בלב הטרגדיה מככבים יו ג׳קמן וקייט הדסון. הם טובים ועובדים יפה יחד, אבל גם הם לא מצליחים להתמסר לתפקידים שלהם אול־אין. יש כאן היסוס לא ברור – מה שעשוי להניף אצבע מאשימה כלפי בימוי סביר ותו לא של הבמאי קרייג ברואר. אין מאחורי ברואר איזו הצלחה כבירה בטריטוריית הסרטים העלילתיים (ע״ע ״פוטלוס״ גרסת 2011) ושמו לא נישא למרחקים כמי שיודע לנווט ביופיקים בסגנון הנ״ל.

בעיקרון, זה סיפור כל כך אמריקאי־שמאלצי, עד כדי שקשה להבין מה יש לקהל הישראלי לחפש בו. הימור טיפשי וממש לא מושכל: אין לו. באופן יחסי לטרגדיות אמריקאיות מקומיות כאלו, הסיפור של בני הזוג סרדינה, כואב ככל שיהיה, הוא קטן ואינטימי, ומדבר לקהל ספציפי שחובב את שיריו של דיימונד, מעריצי הלהקה (אם יש כאלה) או צופים שאוהבים מלודרמות. שוב, אם היה כאן עומס רגשי – לכאן או לכאן – הוא היה יכול לעבוד נפלא בזכות עצמו, ללא תלות בסיפור האמיתי בלבד.

״שיר מריר מתוק״ הוא פיצ׳ר חמוד והומאז׳ ללהקה שעשתה מחווה בעצמה. לא הסרט הראשון שקונים בשבילו כרטיס, אבל גם לא האחרון. ועדיין קשה להתנער מהתחושה שמשחקנים כמו יו ג׳קמן וקייט הדסון היה אפשר להוציא הרבה יותר.

המחשבה העיקרית שעולה בזמן הצפייה בו היא ״נטפליקסית״, כלומר – סרט קטן יחסית, שבינוניותו הייתה נסלחת אם היה עולה באחת מרשתות הסטרימינג. והשד יודע כמה סרטים כאלה עלו השנה על המסכים. בסיכום קליל ומהיר – הוא מהפחות נוראיים של 2025. וגם זה משהו.

---

שיר מריר מתוק
בימוי: קרייג ברואר
132 דקות; ארצות הברית, 2025
3 כוכבים