״מפלצות אמיתיות״: אגדה קולנועית פסיכולוגית, אפלה ומותחת

למרות שזה סרט הביכורים של בריאן פולר, ״מפלצות אמיתיות״ (Dust Bunny) אינו הדבר הראשון שיוצא ממוחו הקודח – יש שיגידו מוח גזור. ״חניבעל״ ו״אלים אמריקאים״ הם חלק מהדוגמאות ליצירות טלוויזיוניות מבית פולר, שגם כשיש בהן מגרעות, אי אפשר לטעון שהן אינן יצירתיות והזויות במודע. חמוש במאדס מיקלסן, שעובר כאן מדמות הנבל שגילם ב״חניבעל״ לתפקיד הגיבור, פולר נותן תצוגת תכלית של קולנוע שנהנה להשתעשע בגבולות הז׳אנר והטון – ועל פי רוב, גם הולך לו.

הרעיון שבבסיס הסרט חוזר אל הארכיטיפ הקמאי של ״המפלצת שמתחת למיטה״. הרגע ההוא שבו ההורים אומרים לילה טוב, דלת חדר השינה נטרקת, והמרחב הביתי משנה את פניו. בחסות החושך, נדמה שיש בו משהו אחר, מפחיד, מסוכן. הילדה הצעירה במרכז הסיפור, אורורה (סופי סלואן) חווה לילה שבו המפלצת הזו כביכול טרפה את הוריה ויוצאת לחפש עזרה.

היא מוצאת אותה בדמות השכן שלה – מתנקש שהיא משוכנעת שהוא ״צייד מפלצות״. היא אוספת כסף ומנסה לשכור את שירותיו להגנה, עזרה וקטילה. ומן המפגש הזה עולה השאלה, האם קיימת מפלצת בכלל?

השאלה לגבי קיומה הפיזי של המפלצת היא הצוהר לבחינת הגבול הדק שבין המפלצתי, החייתי והאנושי. פולר רוקח מסע גחמני, שבו העולם כולו רווי בדימויים סוריאליסטיים, מעיניים פוקחות ועד בובות המדמות חיות, שצומחים מתוך היומיום עצמו ומערערים אותו מבפנים.

מצד אחד הדמיון משתולל והעולם נדמה צבעוני, מטורלל ושאפתני; מצד שני, הכול נותר כלוא בבנאליות היומיומית של בניין ישן, על מסדרונותיו עמוסי הפלקטים והציורים. כך או כך, המרחב הסגור והיומיומי הופך לתיבת תהודה של אימה ודמיון.

אפשר להגדיר את היצירה כסרט אימה ״ידידותי״, אך יהיה מדויק יותר לראות בו פנטזיה פסיכולוגית, המפרקת ארכיטיפים של ילדות לכדי עיסוק בנפש פצועה. ואולי נכון אף יותר להגדיר אותו כאגדה קולנועית אפלה ומותחת, כזו שמלהטטת בין שפת ילדים לבין חרדות שלא התבגרו, ובין נקודת המבט של מבוגר אחראי לבין זו של ילד מפוחד.

הסרט פועל על קו התפר שבין ריאליזם להזיה, כשהבית כולו מתפקד כמרחב לימינלי, זירה של שונות, שבה המוכר והבטוח עובר טרנספורמציה לזר ומבעית. כל חפץ דומם, צורה מצוירת או אפילו חתיכה של אוכל,  נטענים בזרות השייכת לממד אחר

היצירה והמהלך שעומד במרכזה אינם חפים מבעיות. המערכה השלישית טרחנית, מסורבלת ומובילה לסיכום שעלול להשאיר את הצופים לא מסופקים. כמו כן הקצב בפתיחה נגרר, ולעיתים נדמה שהסרט אינו סומך מספיק על הצופה ומעדיף להסביר את עצמו. מנגד, יש בו שובבות והומור, משחקיות שמרככת את האפלוליות, צילום מרשים ועיצוב תפאורה עשיר ומוקפד, שמעניקים לעולם הקטן והסגור שלו עומק ועניין.

מעל לכל, מיקלסן מוכיח שוב מדוע הוא אחד השחקנים המעניינים והכריזמטיים בדורו. הוא מלהטט בין חספוס לרוך ולפגיעות, עם מידה טובה של שובבות. מערכת היחסים הנרקמת בינו לבין אורורה הופכת לעוגן הרגשי המרכזי של הסרט, והשילוב בין השניים מרכך את הלב ומספק רגעים קומיים קטנים ומדויקים, המאזנים את המתח והאימה המתמשכים.

גאג חוזר ומוצלח, הוא האופן שבו המבטא של מיקלסן מקשה עליו להגות את שמה של אורורה. ואם לא די במיקלסן, גם סיגורני וויבר נותנת תפקד משנה מוצלח, על תקן נקודת מבט סאחית משהו, שאינה מאמינה ברוחות, שדים ומפלצות מתחת למיטה.

באשר לתמות ולהקשרים הקולנועיים של ״מפלצות אמיתיות״, נדמה שהאבות הרוחניים שלו מצויים במסורת של אימה ביתית ופנטזיה חתרנית, כזו שבה הילדות והאימה שוכנות זו לצד זו, ומרחב המשמעות מתפקע מרעיונות פסיכואנליטיים טעונים ופוריים.

בהקשר הזה מעניין לחשוב עליו בהשוואה ליצירות של דל טורו, ובראשן ״המבוך של פאן״, בהן הפנטזיה משמשת כצינור אל טראומה, אלימות וזיכרון ילדי. אמנם פולר לא פוליטי כמו דל טורו, אבל שניהם אוהבים את העיסוק בנפש.

הסרט פועל על קו התפר שבין ריאליזם להזיה, כשהבית כולו מתפקד כמרחב לימינלי, זירה של שונות, שבה המוכר והבטוח עובר טרנספורמציה לזר ומבעית. כל חפץ דומם, צורה מצוירת או אפילו חתיכה של אוכל, נותרים לכאורה בתוך עולם החומר, אך נטענים בזרות השייכת לממד אחר.

זהו בדיוק המנגנון המזקק את חוויית ה״אל־ביתי״ (uncanny) של היצירה: אין מדובר באימה הפולשת מבחוץ. המפלצת –כישות מדומיינת או ממשית – אינה זרה לבית, היא בוקעת מבפנים. אפשר לקרוא אותה כתוצר בלתי נמנע של מה שהודחק וכעת צף ותובע לעצמו מקום.

במובן הזה, אפשר לראות בבית כמרחב רגשי טראומתי, שמסרב לאפשר הדחקה מלאה. ואם כך, גם לקרוא את העלילה כולה כמעין סשן טיפולי אלים ומעוות, בין ילדה שעברה דברים בחייה, השבים ונוכחים בהם שוב ושוב, לבין דמות בוגרת המתפקדת כפסיכולוג אלטרנטיבי. כזה שמתגייס להגן עליה ולעזור לה באמצעות חשיפה הדרגתית, אך בה בעת כופה עליה מבט ישיר ובלתי מתפשר אל תוך הפצע עצמו.

למעשה, ובניגוד לרושם שעשוי לעלות מתרגומו המפורש־מדי של שם הסרט (במקור השם מתייחס לתלתלי האבק שמתחת למיטה), פולר לא רק שואל אם מפלצות קיימות במובן הליטרלי. הוא שואל כיצד להתמודד איתן כישויות מופשטות, ואולי גם מדוע אנחנו זקוקים להן מלכתחילה. המפלצת היא בה בעת איום ומבנה רגשי כאוטי, נקודת מפגש בין פחד ראשוני לבין כשל בשפה ובייצוג.

למרות המעבר של הבמאי בין טלוויזיה לקולנוע, הסרט הזה הוא המשך ישיר ועקבי של גוף העבודה שלו כיוצר. פולר לא הצטיין בבניית עלילה סדורה, אך כן ביצירת דימויים מרתקים, מרובדים ועשירים רגשית. ב״חניבעל״ הטלוויזיוני, למשל, הסיפור של הנבל הקולנועי האלמותי שימש פחות כעלילה קלאסית ויותר כתירוץ למסע פסיכולוגי מסויט, שבו הפריים, הסצנה או הסיקוונס (אולי גם הפרק) הפכו לישויות עצמאיות, לעיתים מנותקות מהיגיון נרטיבי מסורתי.

במידה מסוימת, המעבר למדיום הקולנועי דווקא מחמיא לפולר, משום שהוא מכריח את עודפות הדימויים שלו להתכנס לכדי חוויה אחת מרוכזת, לטוב ולרע. אמנם לא כל הבחירות כאן חדות באותה מידה, ולא כל המהלכים מגיעים לכדי פתרון רגשי מלא. ובכל זאת, הזיקה הכללית כן מייצרת מארג תמטי קוהרנטי, שיש בו יותר היגיון פנימי מרוב הדברים שפולר יצר עבור המדיום הטלוויזיוני.

בסיכומו של דבר, ולמרות המגבלות והפגמים, ״מפלצות אמיתיות״ מצליח להיות סרט מותח, מעורר מחשבה, רגיש ומסוגנן, כזה שמזמין שהייה ממושכת עם הפחד עצמו, גם כשהוא לובש צורה מוכרת. הוא משלב את נקודת המבט של הילד ושל המבוגר, ומפגיש ביניהן ליצירה שאפשר לסכם בפשטות ככיף גדול, טרלול מגניב ומיקלסן אחד נהדר.

---

מפלצות אמיתיות (Dust Bunny)
בימוי: בריאן פולר
ארצות הברית, 2025, 106 דקות
3.5 כוכבים