מוזיאון תל אביב 2026: טום וסלמן, נומה בר, הילה לולו לין ו־120 שנה לבצלאל

מוזיאון תל אביב חשף הבוקר את תכנית התערוכות המרכזיות ל־2026. התכנית מתמקדת בחיזוק זירת האמנות המקומית, לצד תערוכות בינלאומיות של אמנים ואמניות בולטות בשדה האמנות העולמי, והחזרת למעלה מ־150 מיצירות המופת של האוסף המודרני לתצוגת קבע, לראשונה מאז המלחמה.

בחודש מרץ תיפתח תערוכת יחיד של האמן האמריקאי טום וסלמן מתוך אוסף משפחת מוגרבי (אוצרת: שחר מולכו). וסלמן בלט כאחת הדמויות המרכזיות בפופ ארט האמריקאי של שנות ה־60, ויצר דימויים נועזים ומפתים כמו התרבות שהם משקפים. באמצעות ייצוגיו האייקוניים של עירום וטבע דומם – מקוטעים, שטוחים ומונומנטליים – וסלמן דמיין מחדש את מסורת הציור בעידן רווי בפרסום, צרכנות ומופעי מדיה. התערוכה תכלול כ־30 יצירות, בעיקר ציורי שמן, אך גם עבודות במדיה מעורבת בדגש על סדרות מרכזיות שיצר בשנות ה־60-70 של המאה ה־20.

בחודש יולי תיפתח תערוכת היחיד של נומה בר, מהמאיירים המצליחים בתקופתנו (אוצר: יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו). בר, יליד ישראל, עבר ללונדון בסוף שנת 2000, חצי שנה לאחר שסיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ומאז הוא חי ופועל בה. ב־25 השנים האחרונות עבודותיו כיכבו על שערי עיתונים ומגזינים בכל העולם, הופיעו על עטיפות רבי מכר, וכיכבו אצל מותגים בינלאומיים מובילים.

כל זאת בזכות הסגנון הייחודי שלו, שנולד בעקבות המאבק של מי שעוסק באותיות ובשפה, למצוא פרנסה בארץ זרה: מינימליסטי, סוריאליסטי, משחקי, נע בין פוזיטיב לנגטיב ובעל צבעוניות מובחנת. הכל ביחד יוצר תוצאה אייקונית שברגע שמבינים את ההיגיון מאחוריה, אי אפשר שלא להתפעל ממנה.

טניה כהן־עוזיאלי: בצל המצב המורכב בארץ, החרם התרבותי על ישראל בעולם והבידוד שחווה זירת האמנות המקומית בזירה הבינלאומית, ולמרות חוסר הוודאות הבטחוני, על רקע המלחמה המתמשכת והתיירות המצומצמת לישראל, סגרנו את שנת 2025 עם למעלה ממיליון מבקרים, נתון שממקם אותנו ברשימת המוזיאונים המובילים בעולם

בחודש ספטמבר תיפתח ״תערוכת בצלאל 1906-1929״ (אוצרת: איה מירון), התערוכה המקיפה הראשונה של פריטי בצלאל בתל אביב, מתוך הפרק הראשון להיווסדו בשנת 1906. התערוכה תציין 120 שנה לייסוד בצלאל בירושלים, באמצעות פריטים ממגוון טכניקות המהווים את הפרק המכונן והראשון באמנות הישראלית, מתוך אוסף פרטי המונה 750 פריטי בצלאל.

בחודש דצמבר תיפתח תערוכת יחיד להילה לולו לינ פרח כפר בירעים (אוצרת: מירה לפידות), האמנית שפרצה אל התודעה בשנות ה־90 עם עבודות נועזות ומאתגרות. היא היתה בין הראשונות לעבוד בריבוי מדיומים (פיסול, מיצב, וידיאו, צילום וכן עבודות טקסט בפונט אישי) ולעסוק בגוף ובמיניות, תוך בחינה של הגדרות מגדריות ופוליטיות. התערוכה תציג הצבות חדשות לצד עבודות מוקדמות, ותהווה תערוכה מאז׳ורית ראשונה שלה מזה שני עשורים, מתוך רצון לקבץ את מכלול יצירתה לטובת דור חדש שטרם נחשף לעבודותיה בהיקף רחב כל כך.

בנוסף לתערוכה של לולו לין, גם השנה יוצג במוזיאון מקבץ מסקרן במיוחד של תערוכות יחיד לאמניות: ליזט מודל (אוצרת: תמרה אברמוביץ׳), אחת הצלמות המכוננות והנועזות של המאה ה־20; להלי פרילינג (אוצר: טל ברויטמן), זוכת פרס רפפורט לאמנית מבטיחה, שגוף עבודתה מתמקד במפגש המורכב בין זוהר, תשוקה ומוות; מרים קהאן (אוצרת: ענת דנון סיון), שנמנית עם האמניות הפמיניסטיות הבולטות באמנות האירופית העכשווית; האמנית הישראלית־צרפתייה הצעירה נתנאל הרבלין (אוצר: עמית שמאע), שנודעת בציורים אישיים ואינטימיים העוסקים ברגעים קטנים מחיי היומיום; לי נבו (אוצרת: תמרה אברמוביץ׳), זוכת פרס פרסר לצלמת ישראלית צעירה, שעושה שימוש בצילום על מופעיו הרבים כמו זירוקס, ספר או דימוי רדי מייד, ככלי תיעודי ורעיוני לבניית סביבות סוחפות ורב־משמעויות; אילנה דותן (אוצרת: עמנואלה קלו), זוכת פרס שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית, שמתמקדת ברישום ריאליסטי בגרפיט ופחם של חומרים ומוצרים מתועשים מהסביבה הביתית.

בחודש פברואר תיפתח התערוכה ״עולמות זעירים: מיניאטורות באמנות עכשווית״ (אוצרת: גלית לנדאו אפשטיין), ששואבת את השראתה מ־17 חדרי המיניאטורות התקופתיים של הלנה רובינשטיין המוצגים דרך קבע במוזיאון החל מ־1968. בחודש אוקטובר יפתחו התערוכות ״חזון העצמות החדשות: דימיונות וחזיוניות יהודיים במחצית השניה של המאה ה־20״ (אוצר: אורי דרומר) שתיפתח בחודש אוקטובר תחקור כיצד אמנים הגיבו לשבר הקיומי שלאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות שפה חזיונית־פנטסטית; ו״מסילת ישרים: מסורת ומסירה באמנות הישראלית״ (אוצרת: דלית מתתיהו), תערוכה קבוצתית ומחקרית מקיפה, שמבקשת לבחון את הקשרים בין המסורת – או ״המסורתיים״ – כתופעה מרתקת המציעה חלופה למודרניות נטולת חולין, לבין הביטויים וההתגלמויות של המסורת באמנות הישראלית מאז ראשית דרכה. בחודש דצמבר תיפתח תערוכת יחיד רטרוספקטיבית לעבד עאבדי (אוצר: קובי בן־מאיר), מהאמנים הפלסטינים הוותיקים והבולטים הפועלים בארץ מאז קום המדינה.

תערוכות אלו מתווספות לתערוכות שנפתחו לאחרונה, ״סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה״ (אוצר: נעם גל) ו״שנת אפס: לציון 80 שנה למלחמת העולם השניה״ (אוצרת: נועה רוזנברג); לתערוכה ״יהושע נוישטיין: אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים״ שתיפתח בשבוע הבא; ולפרויקט ״מסך כניסה״ (אוצרת: טל לניר) שיציג החל מהחודש אמנות דיגיטלית במרחב הציבורי של ארבעה אמנים – רונן שהרבני, דימיטרי צ׳רניאק, מרב שחם ובן בן־חורין – על מסך גדול בכניסה לבניין המוזיאון החדש.

טניה כהן־עוזיאלי, מנכ״לית המוזיאון: ״בצל המצב המורכב בארץ, החרם התרבותי על ישראל בעולם והבידוד שחווה זירת האמנות המקומית בזירה הבינלאומית, ולמרות חוסר הוודאות הבטחוני, על רקע המלחמה המתמשכת והתיירות המצומצמת לישראל, סגרנו את שנת 2025 עם למעלה ממיליון מבקרים, נתון שממקם אותנו ברשימת המוזיאונים המובילים בעולם.

״המוזיאון נדרש בשנים האחרונות, להתנהל בתוך חוסר יציבות מתמשך, דבר שרק העצים את תחושת האחריות הציבורית שלנו כמוסד האמנות המוביל בארץ, להיות תמיד עם יד על הדופק התרבותי והחברתי במקום הזה, להיות קשוב ולהגיב בזמן אמת, לספק תמיכה לקהילה ולשים דגש על נגישות, ריפוי והכלה״.