להיט בראש // אני והחבר׳ה

הידיעה על הירצחו של הבמאי האדיר רוב ריינר תפסה אותי בבוקר, קורא את הפוש החדשותי ולא מאמין למה שקראתי. רוב ריינר? נרצח?? האיש בעל אלף הטכניקות, שנגע בכל כך הרבה ז׳אנרים וליטרלי עיצב את הילדות שלי ושל כל בני דורי – כבר לא חי?

אמנם לא הוכרז יום אבל לאומי, אבל לרגע אחד עולם התרבות כולו עצר מלכת והתייחד עם זכרו של הבמאי. ברחבי הרשתות החברתיות עלו מאות אלפי פוסטים מחבקים, כואבים, עצובים, שאזכרו את האיש, פועלו ואת הסרטים שביים. ואני רק חשבתי על סרט אחד שנכנס לי עמוק ללב כשהייתי ילד, והחלטתי שאין זמן ראוי מזה להראות אותו גם לילדים שלי.

״אני והחבר׳ה״ (Stand By Me), סרט ההתבגרות האולטימטיבי של ילדי האייטיז (ולא רק), הרגיש לי נקודת התחלה מצוינת עבור הדור הצעיר שמתגורר איתי, כדי להכיר מקרוב את רוב ריינר. זה לא סתם עוד סיפור – זה מסע שריינר מעביר את הצופים שלו יד ביד עם הדמויות שלו. מסע קשה, גורלי ומשנה חיים, אבל גם כזה שמלמד מהו ערכה האמיתי של החברות, ומוכיח ששום כוח בעולם לא יוכל לשבור אותה.

עלילת ״אני והחבר׳ה״ מבוססת על הסיפור The Body של סטיבן קינג – סופר שריינר אימץ את כתביו וביים על פיהם גם את ״מיזרי״ המעולה. הוא גם קרא לחברת ההפקות שלו Castle Rock על שמה של העיירה הדמיונית שקינג ברא בסיפוריו.

ריינר הבין שהשקעה יצירתית בילדים האלה תניב לו רווח אמיתי, וסרט לא סתם טוב – אלא מעולה. הוא הקפיד לגבש אותם ולחבר ביניהם באופן טבעי, כך שמה שנראה על המסך הוא לא סתם משחק, אלא חברות אמיתית ואותנטית

בשנות ה־50, בעיירה קטנה באורגון, ארבעה חברים טובים: גורדי (וויל ויטון), כריס (ריבר פיניקס), טדי (קורי פלדמן) וורן (כריס אוקונ׳ל), יוצאים למסע למציאת גופת נער צעיר שיצא לטיול קצר ולא חזר. הסיפור הפך לשיחת היום, וארבעת החברים מאמינים שאם ימצאו את גופת הנער הם יהפכו לגיבורי העיירה. אבל המסע האמיתי שלהם מתרחש בתוך הנפש פנימה, כשכל אחד מהם סוחב איתו מטען אישי ושק עמוס בדרעק שהביא מהבית.

גורדי, הסטורי־טלר של החבורה, שגם מספר את העלילה בוויס־אובר (בקולו ובנוכחותו המועטה של ריצ׳רד דרייפוס), הוא הלב, המסמר והדבק המחבר, אבל גם זה שסוחב איתו את החרא האמיתי. אחיו (ג׳ון קיוזאק) נהרג בתאונת דרכים, וההורים שלו לא הצליחו להתגבר על הכאב והצער העמוק. גורדי הופך לשקוף, מקבל את כל השיט, המילים הדוקרות והעיניים השופטות.

״אני והחבר׳ה״ הוא סרט התבגרות, אבל מאוד לא קלאסי. יש בו המון תמימות, אבל גם טונות של בגרות אמיתית. הוא כמעט נטול הומור, ומשתמש במוטיבים דרמטיים חזקים כדי להעביר סוגיות קיומיות אמיתיות שמלוות ילדים בגיל הזה, בניגוד לסרטי התבגרות אחרים מאותה תקופה – שהשתמשו במוטיבים פנטסטיים וקומיים להחריד. ריינר פשוט לקח את הילדים שלו למסע כומתה קשוח ביותר, שממנו הם חזרו אחרים לגמרי.

הממזר ידע איך לחבר אותנו לדבר הזה באינפוזיה ישירות לווריד: הוא לקח את הטראומה הכבירה הזו וידע היטב איך להנדס אותה לדרמה עדינה, נזהר בגאונות לא להפוך אותה למלודרמה מוגזמת. רק לקראת הסוף, לרגע אחד, גורדי נשבר סוף־סוף, כשהוא בוכה על כתפו של כריס, וכולנו בכינו יחד איתו. זו סצנה אדירה ומלאת כאב שתיחקק לנצח בזיכרון.

אבל גורדי ממש לא לבד. טדי, שבשגרה חוטף מכות מאביו הלום הקרב שסובל מפוסט־טראומה, מגן עליו בחירוף נפש; כריס מואשם בגניבה על לא עוול בכפו, אבל מבין שאין מה לעשות – הוא נצר למשפחה פאק׳ד־אפ, וזו הסטיגמה שהוא צריך לחיות איתה לנצח; ואחרון חביב, וורן – ילד שמן שחי בחרדה חברתית תמידית, קורבן נצחי של חוסר ביטחון ואכילה רגשית. היופי הוא שבכל אחד מהם אנחנו יכולים למצוא את עצמנו.

יוצר חסר שבלונה

ברמה התמטית, ״אני והחבר׳ה״ נתפס על הערכים הסטנדרטיים של חברות ואובדן, ונשען על זיכרון ונוסטלגיה. אבל הגדולה שלו מתגלה כשהוא לא מרשה לעצמו ליפול לקלישאות ז׳אנריות שהיו יכולות לקבור אותו עמוק בארון סרטי ההתבגרות הגנריים. לפה נכנסת היד המכוונת של רוב ריינר, שתמיד ידע להפוך חומר גלם לזהב טהור.

גם אם הוא לא כוס התה שלי, ״כשהארי פגש את סאלי״ נחשב לקומדיה רומנטית מושלמת. ״הנסיכה הקסומה״ הוא פרודיה מוצלחת על סרטי פנטזיה, אבירים ונסיכות, ו״מיזרי״ הוא מותחן מצוין על מחסום יצירתי שנפתר בצורה מעט בעייתית. זה בדיוק הסיפור של ״אני והחבר׳ה״. לא סרט רגיל, אלא תוצר מיוחד של איש מיוחד, שמעולם לא קיבע את עצמו לסגנון ספציפי או ז׳אנר בלעדי. קצת כמו שפילברג, אבל בלי חותמת האוטר הרשמית.

זה גם סוד הקסם של ״אני והחבר׳ה״. בגלל שריינר לא הכניס את עצמו לשטנץ או שבלונה צפויה, גם הסרט בבימויו מתנהג בדיוק באותה הצורה. הוא דרמה חזקה ונוגעת, אבל גם מותחן לא רע בכלל.

אבל הקסם הזה לא קרה מעצמו. הוא היה תלוי במידה רבה בשחקנים הראשיים. ריינר הבין שהשקעה יצירתית בילדים האלה תניב לו רווח אמיתי, וסרט לא סתם טוב – אלא מעולה. הוא הקפיד לגבש אותם ולחבר ביניהם באופן טבעי, כך שמה שנראה על המסך הוא לא סתם משחק, אלא חברות אמיתית ואותנטית.

״אני והחבר׳ה״ מסתיים בידיעה שכריס, אותו חבר שגורדי מצא בו נחמה ברגע הכי נמוך שלו, נרצח בדקירות סכין כשניסה להפריד קטטה. הפרט הזה הפך למטריד במיוחד עם הידיעה שריינר ואשתו נרצחו בעצמם בדקירות סכין על ידי בנם. איזו דרך נוראה לסיים חיים מלאי פעילות, עשייה ודרך שהמון במאים ויוצרי קולנוע היו רוצים ללכת בה.

אז זהו אמנם טור נוסטלגי על ״אני והחבר׳ה״, אך במידה רבה הוא גם מכתב פרידה מאיש יקר ומוכשר, עם רזומה עשיר ומגוון ברמות קשות. רוב ריינר לא רק ביים סרטים, הוא לקח אותנו בכל סרט למסע אחר: קסום יותר, גדול יותר ומפואר יותר. ריינר היה הגורדי שלנו, מספר הסיפורים הכי טוב שיכולנו לבקש.

והילדים שלי? הם ישבו כמו גדולים וצפו בסרט מההתחלה ועד הסוף. מרותקים, קשובים, מתפעלים. בדיוק כמו שאני הייתי לפני יותר מ־30 שנה.

---

אני והחבר׳ה
בימוי: רוב ריינר
90 דקות; ארצות הברית, 1986