״עיר המתים״: המוות בירושלים הוא לא סוף מוחלט

מלבני בטון מכוערים מקדמים את פניהם של העולים לירושלים. יש כאלה שלא מייחסים אליהם חשיבות, ויש כאלה שעבורם זהו הדהוד מלא חשיבות לתחנה האחרונה.

אדריכלי נוף כנראה לא חושבים הרבה על הבתים של המתים. חשבתי על זה בזמן שצפיתי בהשתאות ב״עיר המתים״, סרטה הדוקומנטרי החדש של קרן אלכסנדר (נבחרי דוקאביב, סינמטקים, כאן 11) העמוס אדמה, בטון, חפירות, ותחושה של קדיחה בעולם הזה כדי לעבור ולהיכנס בפתח העולם הבא.

צילומי הסרט המינימליסטי, שמאופיין בנחישות ריאליסטית, לא יכולים לחמוק מהמיסטיות הנושפת בעורפה של המצלמה בתנועות של אור וחושך, גבוה ונמוך. אלו חושפים סימטריות מובנת וסלעית, באופן שמייצר תחושת צפיפות גולמית ואיומה. אם יש חידלון כנראה שכך הוא נראה – דומם, עירום וכעור. הצילום המוקפד של עודד אשכנזי אמנם עושה עם הלוקיישן הזה חסד, אבל אי אפשר להתעלם מהאפרוריות העגומה בשיכוני הר המנוחות.

תיעוד חפירת המנהרות התת קרקעיות שנועדו להרחיב את המתחם מופיע כשברקע קולות את החפירה והדחפורים, תוך כדי תדרוך במקום באופן שהופך לכמעט קריינות, המצהירה על צפיפות האוכלוסין (רבע מיליון בני אדם קבורים במתחם ומנהרות הקבורה אמורות להוסיף עוד 23,000 קברים כשרים).

לא במקרה זהו אחד מאתרי הקבורה העתיקים והמבוקשים ביותר בעולם היהודי. הבחירה להיקבר בירושלים מבטאת תקווה להיות קרוב ככל האפשר לרגע התחייה, לרגע שבו המוות עצמו יאבד מתוקפו

שיחות שבשגרה עם החברה קדישא מעניקות תחושה של מפעל תעֿשייתי, ויחד עם זאת הביקוש הרב לקבורה במתחם ויראת כבוד המת – יוצרים תחושה כאילו מדובר בבטון אחר. המצלמה שנעה בין החיים למתים מצליחה לייצר אדוות אור מיוחדות. צפיפות האוכלוסין של המתים מדוברת הרבה והטיול בין המרואיינים השונים שקשורים למתחם מוסיפה תשובה לצד שאלה חדשה.

ירושלים תופסת מקום ייחודי בתודעה הדתית, התרבותית וההיסטורית, כעיר שבה הזמן אינו קווי אלא מצטבר – כלומר אחיד. ירושלים עטופה בשכבות עבר, כשאמונה וציפייה מתקיימות בה זו לצד זו, ובמרכזן עומד רעיון תחיית המתים – אחת האמונות המסתוריות ביותר במסורת היהודית.

תחיית המתים בירושלים היא לא רק אמונה תאולוגית, אלא דימוי רב־עוצמה המגדיר את היחסים בין מקום, מוות ועתיד; ומצביע על כך שהמוות הוא רק פרידה זמנית לעתיד להתגלות. לכן גם הר הזיתים הפך לסמל מוחשי של האמונה בתחיית המתים, שכן לפי המסורת משם תחל הגאולה, ומשם יקומו המתים לחיים.

לא במקרה זהו אחד מאתרי הקבורה העתיקים והמבוקשים ביותר בעולם היהודי. הבחירה להיקבר בירושלים, בהר הזיתים או בהר המנוחות, מבטאת תקווה להיות קרוב ככל האפשר לרגע התחייה, לרגע שבו המוות עצמו יאבד מתוקפו.

אבל עניין קבורת המתים בירושלים הוא לא רק עניין של אחרית הימים. המוות פועל גם ככוח מארגן בהווה. בתי הקברות, הקברים והמצבות אינם רק זיכרון של מה שהיה, אלא עדות חיה לציפייה מתמדת למה שעתיד לבוא. המוות בעיר הוא לא סוף מוחלט, אלא מצב זמני, השהייה. כך הופכת ירושלים למרחב שבו החיים מתקיימים בצל הבטחה מתמדת לשיבה, לתיקון ולהתחדשות.

אבן, אדמה וגוף

במרכז סרטה של אלכסנדר עומדת עיר המתים, ואתר הקבורה הופך לזירת מפגש בין עבר להווה, בין זיכרון קולקטיבי לפרט, ובין חיים שממשיכים להתנהל לצד נוכחות מתמדת של מוות. אלכסנדר נמנעת מהסברים או ממסגור חד־משמעי, ובוחרת בגישה קולנועית כמעט נטורליסטית: המצלמה שוהה על פרטים, על פעולות, על טקסטורות של אבן, אדמה וגוף.

הבחירה הזו דורשת תשומת לב לפרטים מצד הצופה, אבל מתגמלת אותו בחוויה חושית ומדיטטיבית. העריכה והקצב מייצרים תחושת זמן אחרת – זמן שלא כפוף לדרמה או לשיאים נרטיביים, אלא דומה יותר לזמן של זיכרון או של אבל.

אחת מחוזקותיו המרכזיות של הסרט היא האופן שבו הוא מטשטש גבולות: בין קדוש לטמא, בין מרחב ציבורי לפרטי ובין חיים למוות. האנשים החולפים בסרט – אם כדמויות מזדמנות ואם כנוכחות כמעט אנונימית – אינם גיבורים במובן המקובל, אלא חלק ממארג אנושי רחב, שבו כל פרט נטמע בנוף ובזמן.

כך נוצר דיוקן קולקטיבי, לא של אנשים מסוימים, אלא של מצב קיומי. עם זאת, הבחירה הזו מותירה שאלות פתוחות שלא בהכרח נענות, אל מול חומר גלם טעון הדורש מהצופה עבודה פרשנית פעילה.

״עיר המתים״ הופך במהלכו למטאפורה רבת־שכבות למרחב שבו הזמן מתקפל – העבר נוכח בהווה וההווה מתנהל בצל מה שכבר איננו. הקברים, השבילים, האבנים והגופים החיים החולפים ביניהם – כולם נטענים במשמעות פוליטית ורגשית, גם מבלי שהסרט ינקוב בה במפורש. זהו מהלך דוקומנטרי מודע, שמעדיף רמיזה על פני הצהרה, ואמון בכוחו של הדימוי הרוחני לשאת משמעות בכוחות עצמו, באמצעות תמונות של שגרת היומיום במתחם.

ברמה הרעיונית, הסרט עוסק גם בשאלות של אמונה וזיכרון קולקטיבי ושל שליטה בנרטיב המוות. מי זוכה להיקבר? היכן? ואיך המקום הזה מנוהל ומסומן? למרות שהסרט לא מציג דיון פוליטי ישיר, נוכחותם של גבולות, היררכיות וסדרים מרומזים – הופכת את המרחב לאתר טעון של כוח מאחד.

הבחירה שלא למסגר שאלות באופן דידקטי הופכת את הצפייה לאקט פעיל ומסקרן של שעה ורבע. הצופה נדרש להשלים פערים, לקרוא בין הדימויים, ולהיות שותף ליצירת המשמעות, תוך כדי מחשבה בלתי נמנעת על מותו שלו.

---

עיר המתים
בימוי: קרן אלכסנדר
75 דקות; ישראל, ספרד, 2025
4 כוכבים