מרדכי אברהם: ״צניעות היא גם אסתטיקה, לא רק הלכה״

״אני לא מעצב שמלות כלה. אני עושה שמלות לבנות שנשים מתחתנות איתן״, אומר מרדכי אברהם שחוגג בימים אלו 15 שנה למותג שלו. ״זה לא ניסוח מתחכם – זה מדויק. כשאומרים ׳שמלת כלה׳, עולה לראש דימוי גנרי. השמלות שלי לא כאלו. הכלות שמגיעות אליי לא צריכות להתחפש לכלה, הן צריכות לצאת עם שמלה שמייצגת אותן״.

גם היום, כשעולם שמלות הכלה רווי טרנדים מהירים ורשתות חברתיות, מרדכי אברהם מזוהה עם גישה אחרת – עיצוב כמעשה של זמן, סבלנות ודיוק. המורשת שלו נטועה בהבנה ששמלת כלה היא לא רק פריט אופנה, אלא אוביקט רגשי, טקסי וזיכרון שנשאר.

החיבור של אברהם לטקסטיל וינטג׳ הוא מרכיב מרכזי בעבודתו. לאורך השנים הוא מלקט ברחבי העולם בדים ישנים, תחרות, רקמות יד וטקסטילים איכותיים מתקופות שונות, שנוצרו בטכניקות מסורתיות שכמעט ולא קיימות עוד בייצור עכשווי.

כך גם הקולקציה החדשה, המשך ישיר לשפת העיצוב הייחודית שלו שמבוססת על עבודה עם מפות ובדי וינטג׳ שהוא מלקט במסעותיו בעולם. אלה נבחרים בזכות העבר שלהם, ולא כאלמנט דקורטיבי בלבד. כל בד עובר פירוק, חיזוק והתאמה לבובת הדיגום, כשהגזרה נבנית מתוך החומר הקיים ולא להפך.

ביחס לקולקציות קודמות, ניכר דגש חזק יותר על מבנה ודיוק: פחות שכבות, חיבורים גלויים ותפרים מודגשים. העבודה עם מפות הופכת כל שמלה ליחידה חד־פעמית ומחדדת את הגישה החומרית והמחקרית שמלווה את עשייתו של אברהם לאורך 15 שנות פעילות.

״המפות שאני מלקט הן בדרך כלל בנות 50 שנה ומעלה, כך שכן, זה וינטג׳. מהרגע הראשון עניין אותי לפרק אותן ולהרכיב מחדש. לא לקחת מפה ולהניח אותה כמו שהיא, אלא להבין את הראש של מי שרקם אותה, לפצח את הקוד, ואז לבנות משהו אחר לגמרי״.

הבחירה לעבוד עם טקסטיל וינטג׳ נובעת מהערכה לאיכות החומר ולעבודת היד, ולא משיקול נוסטלגי בלבד. בדים אלו מאופיינים בעמידות, בפרטים מורכבים ובגימור גבוה, ומאפשרים עבודה מדויקת ועמוקה יותר בתהליך העיצוב.

לכל טקסטיל יש מגבלות ויתרונות, והעיצוב נבנה מתוך הקשבה אליהם. כך נוצרת שמלה שמכבדת את החומר הקיים, אבל מותאמת במדויק לגוף העכשווי ולשפה עיצובית נקייה ומעודכנת

אחד העקרונות המהותיים בעבודתו הוא אופן העבודה עם טקסטיל קיים: הפריטים לא נשמרים כיחידה סגורה, אלא עוברים פירוק מלא. תחרות, רקמות, שרוולים, חלקי מחוך או שולי בד – מופרדים זה מזה והופכים לחומרי גלם עצמאיים.

העבודה מתחילה על בובת הדיגום, כשהוא מתאים את החלקים לבובה ולמבנה הגוף שהיא מייצגת. החומר מונח, נמתח, מקופל ומוזז עד שנוצר איזון נכון בין נפילה, קו ופרופורציה. רק לאחר מכן מתקבלות החלטות חיתוך ותפירה.

״הגישה הזו הופכת את תהליך העיצוב לתלת־ממדי ומעשי: הבד מוביל את ההחלטות שלי, ולא סקיצה מוקדמת. לכל טקסטיל יש מגבלות ויתרונות, והעיצוב נבנה מתוך הקשבה אליהם. כך נוצרת שמלה שמכבדת את החומר הקיים, אבל מותאמת במדויק לגוף העכשווי ולשפה עיצובית נקייה ומעודכנת״.

העבודה עם טקסטיל וינטג׳ משקפת גם גישה אחראית ומודעת לחומר – שימוש חוזר, בחירה בבדים איכותיים והעדפה של תהליך איטי ומדויק על פני ייצור מהיר. עבור אברהם, מדובר בדרך לשמר סטנדרט גבוה של עיצוב ותפירה, וליצור שמלות כלה שמחזיקות לאורך זמן מבחינה חומרית ואסתטית.

״אני לא עובד כמו מעצב שמלות כלה קלאסי. אני לא עובד עם תדמיתנות ולא עם גזרות קבועות. אני מדגם על בובה, מפרק ומרכיב. גם כשעבדתי עם תחרה ׳חדשה׳, תמיד הייתה שם עבודת יד: לגזור פרחים, להזיז, לחבר מחדש״.

מיהן הלקוחות שלך?

״נשים שלא מחפשות גנריות. בשנים האחרונות אחוז גבוה מהלקוחות שלי הן דתיות או מסורתיות, אבל לא בגלל אידיאולוגיה דתית. השמלות שלי סגורות יותר, עם שרוולים, עם הרבה בד, וזה פשוט מתאים להן. ׳צנוע׳ זו מילה רחבה. צניעות היא גם אסתטיקה, לא רק הלכה״.

אתה בעצמך אדם מאמין. זה נכנס לעבודה?

״אני אדם מאמין, אבל אני לא אוהב הגדרות. לא חילוני, לא דתי, לא מתחזק. יש לי מערכת יחסים עם אלוהים שהיא חלק מהשגרה שלי, כמו שגרת פסיכולוג, כמו חבר טוב, כמו חוג. אני מגיע פעם בשבוע לכותל – לא כי צריך, אלא כי זה חלק מהחיים שלי. זה לא עול, זו אהבה״.

ובכל זאת, אתה ביקורתי כלפי תעשיית האופנה.

״מאוד. היום המעצבים הגדולים הם קודם כל אנשי מכירות. פעם חיכו לתצוגות של גליאנו או מקווין כדי לראות מחקר, עומק, סיכון. היום מנהלי הקריאייטיב עסוקים בכמה חגורות, משקפיים ולוגואים יימכרו. היצירתיות נדחקה הצידה. אין הרבה גאונים כאלה היום״.

איך זה משפיע עליך כמעצב עצמאי?

״אני בחרתי מזמן להיות אמן, לא איש עסקים. אין לי תוכנית חומש. אותי מעניין להתפתח בתוך העולם שלי. עוד מפה, עוד שמלה, עוד ניסיון. אם זה נמכר – מעולה. אם לא – אני עדיין נהנה מהעשייה. פרנסה, מבחינתי, היא משהו שמגיע מלמעלה״.

העבודה שלך נתפסת היום כטרנד – שמלות כלה שעשויות ממפות.

״זה מצחיק אותי. אני עושה את זה כבר 15 שנה, ואני אעשה את זה גם עוד 15. ההבדל הוא בניסיון. כשאת שמה שמלה שלי ליד חיקוי טרנדי, רואים מיד את הפער. יש לי שפה, תביעת יד. זה על־זמני״.

אתה עסוק לא מעט בשנות ה־60 וה־70. למה דווקא בהן?

״אלה העשורים הכי יצירתיים שהיו כאן, הכי חופשיים, הכי מרגשים. בסיקסטיז קרו ההמצאות, בסבנטיז הסטייל. השילוב המושלם. אני תמיד אהיה שם, גם אם יגידו שבוהו לא באופנה. זו השפה שלי״.

איך נראה המודל הכלכלי שלך?

״רוב השמלות מושכרות, בטווח מחיר של כ־5,000 עד 13,000 ש״ח. מי שרוצה לקנות, מוסיפה כמה אלפים, תלוי במצב השמלה. פעם הייתי רכושני כלפי העבודות שלי, היום לא. לשמלה יש חיים, ואם היא ממשיכה הלאה ונמכרת – זה בסדר״.

ואיפה אתה רואה את עצמך בעתיד?

״אני רוצה להמשיך לעשות בדיוק את אותו הדבר. לעשות כמה שמלות, לנסוע, לאסוף, ליצור. בלי תוכניות גדולות ובלי הצהרות. פשוט לעבוד ולהיות נאמן למה שאני״.