אורית אדר בכר במוסררה: בין ״האבודים״ של בקט לפנתרים השחורים

חגית: הי אורית, מה שלומך? איפה אני תופסת אותך בבוקר קר וסוער זה?

אורית: אני בבית, סערה קטנה בחוץ, נחמד. אבל ממילא אני לא יודעת לנוח, כך שאני כל הזמן עובדת.

חגית: התכנסנו כדי לדבר על העבודה המורכבת שאת מציגה בגלריה של האקדמיה מוסררה, בעקבות חממת האמנים למצוינות, על שם בני משפחת מנדל.

מחר (יום ד’) מתקיים במוסררה יום עיון במסגרת התערוכה ״ארבעה נכנסו לשכונה״. בעבודתך יצרת פרפרזה על המחזה ״האבודים״ מאת סמואל בקט, בשילוב התייחסות לתנועת הפנתרים השחורים, שיצאה מהשכונה

אורית: ״האבודים״ – The Lost Ones במקור (בתרגום לעברית תמצאו אותו בקובץ ״ארבע יצירות״ של בקט, הוצאת כרמל) – זהו טקסט קשה, ואני לא מתכוונת רק לתוכן. מדובר באלגוריה שמתארת חברה אנושית שמתנהלת איכשהו בחלל קטן מדי, ובעיקר שוררת שם אי ידיעה. אי ידיעה מה קורה מחוץ לעולמם, אי ידיעה מי מנהל את העולם הקטן שלהם, מה המשמעות של הימצאותם שם. כאמור – אלגוריה לעולם שלנו.

אבל זה טקסט קשה, כי בקט כמו בקט, מתאר עולם עמוס באינפורמציה (תיאור החלל, מצב הטמפרטורה, התאורה, החוקים השונים שהיצורים האנושיים האלו חוקקו וכו׳) אבל הוא גם לא מהסס לסתור את האינפורמציה האת, וכך הקריאה בטקסט הופכת למפרכת

חגית: ואת פירקת את הטקסט ושמת אותו בפיהן של שש דמויות, שמייצגות נקודות מבט שונות

אורית: אני התחלתי לגעת בטקסט של בקט בזהירות רבה. בחודשים הראשונים של הכתיבה לא הזזתי אף מילה או אות מהטקסט המקורי. כל מה שעשיתי היה לקחת את הסיפור הארוך – שנאמר כביכול מפי מספר יודע כל – וחילקתי את המשפטים לדמויות שהמצאתי. לאט לאט נוצר ״מחזה״.

מספר הדמויות התקבע בסוף על שבע – יש שש דמויות ועוד אחת שהיא מעין מנחה או מספר הסיפור. בהמשך, הבנתי שהתרגום לעברית שיש בידי לא מותאם לעברית מדוברת עכשווית והתחלתי לעבוד על התרגום מחדש ובמקביל העזתי למחוק חלק מהמשפטים שלא התאימו לי. אבל הרגע שבו העבודה ממש התגבשה למה שהיא עכשיו, קרה עם המפגש שלי עם הפנתרים השחורים. ובעצם יותר נכון עם הטקסטים שלהם

חגית: וזה קשור למקום הפיזי שבו היית, בחממה של מוסררה? זה מה שיצר מבחינתך את האסוציאציה – החיבור המפתיע בין עולמו של בקט לעולמם של הפנתרים השחורים? העובדה שחלקם באו ממוסררה, וצ׳רלי ביטון הוא הדמות הבולטת, כמובן

צ׳רלי ביטון היה חבר כנסת מסור, רהוט, בקיא בחומר, סוציאליסט. קראתי על הפרפורמנס הפוליטי שלו. הוא פתח שק מלא עכברים במשרדו של שר הסעד דאז. הוא גנב בקבוקי חלב מרחביה לטובת ילדים במצוקה. אבל לא גנב בסתר אלא בגלוי, כאקט פוליטי

אורית: המהות של החממה של קרן מנדל במוסררה היא עבודת אמנות שמחוברת בדרך כלשהי לקהילה. אין ספק שלולא החממה לא היה עולה בדעתי עניין ״הפנתרים השחורים״. במוסררה נפגשנו עם ״זקני השבט״ של הפנתרים (רובם מספרי ספורים נפלאים) ומרגע שהתחלתי לקרוא את המניפסטים שלהם, ואת הראיונות שהם נתנו קצת יותר מאוחר – הייתי המומה מהחדות שלהם, מההבנה שלהם את מבני הכוח הפוליטיים.

צפיתי בתיעודי וידאו של צ׳רלי ביטון כחבר כנסת – מסור, רהוט, בקיא בחומר, סוציאליסט. קראתי על הפרפורמנס הפוליטי שלו. הוא פתח שק מלא עכברים במשרדו של שר הסעד דאז. הוא גנב בקבוקי חלב מרחביה לטובת ילדים במצוקה. אבל לא גנב בסתר אלא בגלוי, כאקט פוליטי. וזה נעשה בתקופה שהאמנית אפרת נתן שפכה חלב על מדרגות בית האמנים בירושלים(!)

לא רק ביטון, גם סעדיה מרציאנו, ראובן אברג׳יל – כולם רהוטים וחדים והטקסטים שלהם! הטקסטים התאימו להפליא לחזון הקודר של בקט. התחלתי לשים בפי הדמויות שלי טקסטים שעשויים ממילים של בקט ושל הפנתרים

חגית: מיהם הדוברים (השחקנים) שבחרת? ומה רואה הצופה בגלריה? שיח רב משתתפים או שבעה מונולוגים? הם מתערבבים זה בזה?

אורית: הווידאו מציג שישה חללים זהים, בכל אחד מהם דמות מדברת. דמות המספר מגיחה והדיבור שלו נועד לסכם ולתאר את מה שקורה. טכנית – השחקנים צולמו לחוד. כל אחד מהם ידע את כל הטקסט, כך שאם הם אומרים משהו בדיאלוג הם יודעים מה אמורה דמות אחרת לענות להם. אבל זה לא אנסמבל. אין דינמיקה משחקית. רציתי להשיג את הפערים הללו שמצד אחד יש תחושה של רב־שיח ומצד שני, כיוון שצולמו לחוד, לכל אחד יש אינטונציה אחרת וזה נראה כמו שיח של חרשים.

השחקנים עבדו בהדרכתו של יותם ויצמן, שהוא במאי צעיר ומבריק. השחקנים הם דליה שימקו, גד קינר קיסינגר, יובל דן, עמית לסרי והגר זנדר. וחוץ מהמקצוענים יש גם שני חובבים – קוקו דרעי, שהוא ״פנתר אותנטי״ ואני. העובדה שאני בתוך העבודה לא הייתה מתוכננת כלל

חגית: איך זה קרה? ואיך הרגשת בקונטקסט החדש כשחקנית?

אורית: ראובן אברג׳יל (מהפתנתרים השחורים) היה אמור לעשות את התפקיד הזה. אני והבמאי נסענו לירושלים ועשינו חזרה עם ראובן ועם קוקו דרעי. ואז יום לפני הצילומים נפטרה אחותו של ראובן, וחיפשנו מוצא. אפילו חיפשנו פעיל/ה חברתי/ת שיסכימו להגיע להצטלם, אבל הזמן לא היה לטובתנו. המחשבה שאני אעשה את זה הייתה כמעט טבעית, כי הכרתי את הטקסט. ואני גם מאוד מזדהה עם מה שהדמות שלי אומרת, ולדעתי רואים את זה. זה עזר לי לעשות את התפקיד

חגית: קרה לך משהו בגילוי הטקסטים שהביא להגברת ההזדהות האישית עם הפנתרים?

אורית: מה שמדהים הוא הרלוונטיות של האמירות שלהם. ושל בקט כמובן. אנשים צופים בעבודה ואומרים את זה – המצב הדיסטופי הוא כבר כאן, ההבנות שנופלות בקצב מסחרר – שאנחנו לא מוגנים. בסוף, כמה מדהים, היציאה לרחוב עוד ועוד היא שתכריע. זה מה שהפנתרים הבינו

אנשים צופים בעבודה ואומרים את זה – המצב הדיסטופי הוא כבר כאן, ההבנות שנופלות בקצב מסחרר – שאנחנו לא מוגנים. בסוף, כמה מדהים, היציאה לרחוב עוד ועוד היא שתכריע. זה מה שהפנתרים הבינו

חגית: איך העבודה הזו מתקשרת לגוף העבודות הכללי שלך?

אורית: הרבה שנים אני עסוקה ביצירת עבודות שנעות בין מימדים של גדול־קטן. ״גייטווייס״ ו״הימלווג״ (הדרך לגן עדן״) הן עבודות וידאו שצולמו בחלקן בתו סט צילומים מיניאטורי שבניתי במיוחד (והרסתי, כחלק מהנרטיב של העבודה).

״רמיד״ הייתה עבודת וידאו שצילמתי בחלל גדול, וערבבתי דימויים ריאליסטיים מהמקום עם חלקים מבויימים. הגדול והקטן, הריאליסטי והפנטסטי, מתערבבים (גם עבודה זו מושפעת מטקסטים של בקט) . אני חושבת ש״האבודים״ היא עבודה מאוד שאפתנית. היא בנויה על אלפי שעות עבודה. אבל אגיד עוד משהו עליה – היא מזכירה את פסלי החלל המיניאטוריים שאני עובדת עליהם מדי כמה שנים. יש לי עבודות שממש נראות כמו החלל של הוידאו. לא תכננתי את זה. ראיתי את זה לראשונה בחדר העריכה

חגית: איפה היית רוצה לראות אותה?

אורית: אני בעיקר הייתי רוצה לראות את ״האבודים״ ביחד עם עוד עבודות שלי. אני חושבת שאני פועלת באזורי תוכן מסויימים, עם אסתטיקה מאד מסויימת. עדיין לא הראיתי את העבודות שלי כמו שהייתי רוצה. את הדמיון בין עבודות הווידאו השונות, ואת הקשר בין המדיומים שבהם אני פועלת – וידאו, פיסול, ציור וצילום. ועכשיו גם כתיבה

חגית: ובקרוב – הדפס, במסגרת שהות אמנים בסדנה של מוזיאון פתח תקוה. את אוהבת להיות במסגרות? זה מאפשר משהו אחר בעבודה שלך? כיווני חקירה חדשים?

אורית: כן. לשמחתי התקבלתי לשהות אמן במוזיאון פתח תקווה ואני מאוד מצפה לזה. ובקשר למסגרות – יש לי עבר לא־משהו בקשר ליכולת שלי להיות במסגרות, אבל כנראה שהתבגרתי! וזה אומר שאני מצליחה ומעוניינת ואוהבת להיות באינטראקציה עם אנשי אמנות אחרים, בלי להרגיש מאויימת. להיפך, אני ממש נתרמת מזה. אני חושבת שזה מאזן את החלק בי שהוא קיצוני. זה שדוחף אותי להמון שעות של עבודה לבד בסטודיו.

ב״האבודים״ התעסקתי רבות בשאלה מי הן הדמויות הללו? בקט מתלבט האם היצורים שלו בכלל אנושיים. כביכול קיבלתי ממנו לגיטימציה לשחק עם הנראות של הדמויות. היו כמה מקורות ויזואליים שהשפיעו עלי, הבמאי רוי אנדרסן הוא אחד מהם, וגם עניין אותי איך הוליווד מאפרת ומלבישה ״זומבים״ בסרטי מדע בדיוני. ומצד שני הושפעתי מתיאטרון יפני.

פיתחתי יכולת לחיות בשני העולמות, הדתי (משפחה, שכנים) והחילוני (זה שבו המשכתי לקיים קשרים חברתיים עם אמנים, עם משפחתי החילונית, לעשות אמנות ולהישאר נאמנה לדעותיי הפוליטיות).

מעניין אותי קו התפר בין הדמות האנושית לבין היותה פיקטיבית. כבר עבדתי על דמויות מתוך ציור, בווידאו ״מאטיסה״ או ״האנולפינים״ שבו זוגות שיחקו את הזוג המפורסם של ואן אייק. אבל גם דמויות שהאנושיות שלהן בספק, כמו זומבי או איזו ״בובה ממוכנת״ כמאמר המשוררת

חגית: יפה. לקראת סיום, ספרי קצת על הרקע שלך, איך הגעת לאמנות ומה המקום שלה בחייך היום?

אורית: התחלתי להתעניין באמנות מגיל 15-16. הייתי בכמה וכמה בתי ספר לאמנות – הייתי בתלמה ילין בתיכון ובבית ספר הגבוה לציור, מקום אקדמי שמאוד אהבתי ואינו קיים יותר. והייתי בבצלאל במחלקה לאמנות שנה, עד שזרקו אותי… וסיימתי במדרשה, ואז התקבלתי ללימודים ב־School of Visual Arts בניו יורק. נסעתי. עשיתי שם מאסטר. אהבתי כל רגע.

חזרתי לארץ לאחר כמעט שלוש שנים ומיד התחלתי להציג. היה לי קשר עם האוצרות אריאלה אזולאי ועידית פורת ואחרי כן עם מוניקה לביא ובהמשך יונה פישר הזמין אותי להציג תערוכת יחיד בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב. הייתה בגיל 40 בערך, עם שני ילדים קטנים, ובאותה עת הבן זוג שלי התחיל תהליך של חזרה בתשובה. הלכתי אחריו, מסוקרנת, רעבה בעצמי לתהליכים רוחניים, אבל המהלך כולו הפך עם הזמן ליותר מדי בשבילי.

פיתחתי יכולת לחיות בשני העולמות, הדתי (משפחה, שכנים) והחילוני (זה שבו המשכתי לקיים קשרים חברתיים עם אמנים, עם משפחתי החילונית, לעשות אמנות ולהישאר נאמנה לדעותיי הפוליטיות). בשלב מאוחר יותר עזבתי את העולם הדתי, עזבתי את נישואיי. שלושת בני נשארו בעולם הדתי, וזה קשה, אבל זה מכריח אותי יום יום לחשוב באופן מורכב, וכמו בעבודות שלי, אני מיומנת במעברים בין עולמות

חגית: אתגר היומיום. ועל מה את עובדת עכשיו?

אורית: בימים אלו, אני עובדת על עבודת וידאו חדשה שמבוססת גם היא על טקסט, ואמורה לעבוד היטב עם ״האבודים״, גם ויזואלית וגם תמטית

חגית: בהצלחה

---

אורית אדר בכר | האבודים
במסגרת התערוכה ״ארבעה נכנסו לשכונה״, תערוכת חממת האמנים.יות הרביעית למצוינות ע״ש ג׳ק, ג׳וזף ומורטון מנדל. האקדמיה מוסררה, רחוב הע״ח, ירושלים
מלווי התוכנית והאוצרים: אבי סבג שרביט ואיילת השחר כהן
אמני/ות החממה אורית אדר בכר, יעל סונינו-לוי, נעה גור, מעיין מוזס, תמר שליט-אבני, ציקי אייזנברג, רוסטם באירמוב ושי זילברמן