פאטמה שנאן: הגבולות בין הגוף שלי והשכבות הגיאולוגיות לא ברורים

ענבל: הי פאטמה! עוד תערוכה מוצלחת ונוגעת ללב שלך, הפעם במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (עד 28.2). יצא לי לשמוע ממך לאורך כל הדרך מהרעיון ועד הביצוע אז אני מרגישה קצת משוחדת, אבל בואי נתחיל מההתחלה, ספרי על התערוכה

פאטמה: העבודה one shot היא ניסיון השתלבות, או היטמעות אפשר לומר, של האדם בטבע; ואיתה יש קריאה לחיבור עמוק יותר שלנו עם עצמנו כבני אדם. התערוכה מורכבת משלוש עבודות וידאו שצולמו במצפה רמון, בהן אני מחברת שאריות של קקטוס לנקודות שונות בגוף, כמעין הארכה לאיברים שלי. וכמו שהקקטוס נטמע בגופי, שנינו יחד נטמעים בנוף המדברי.

יש לי כל הזמן נטייה למתוח את הגבולות של הציור. מאז שהתחלתי לצייר, הציור שלי מתחיל מאיזשהו פרפורמנס שאני עושה עם הסביבה, כל היצירה שלי נעה במרחב הזה שבין ציור ופרפורמנס. מאוד חשוב לי להניע את הגוף שלי ולהפעיל אותו בחלל, במקום רק לצייר על קנבס. אני חושבת על פרספקטיבה וקומפוזיציה, ובוחרת את הסצנה המתאימה ביותר, כדי שהמתבונן יחוש קרבה, שירגיש שהוא כמעט חלק מהציור ולא רק צופה בו מהצד.

לרוב כשאנחנו עומדים במוזיאון או בגלריה יש מרחב שמפריד בינינו לבין היצירה שבה אנו מתבוננים. אני מבקשת לטשטש את החלל הזה ולייצר ציור שהוא כמעט אינטראקטיבי.

בתערוכה הזאת זה די נוכח – גם בגלל שמדובר בעבודות וידאו וגם בגלל שהגבולות בין הגוף שלי והשכבות הגיאולוגיות של מצפה רמון לא ברורים, הכול נראה כמו חלל אחד. יש בזה משהו הרמוני שחשוב לי להביא לציורים שלי ובמיוחד לווידאו – כמו בציורים של לוסיאן פרויד, שאין בהם הפרדה בין האישה והספה, שניהם מטופלים באותה המידה

ענבל: נתחיל ממצפה רמון – לצלם דווקא שם הייתה בחירה מכוונת או משהו שקרה במהלך חיפושי הלוקיישן?

פאטמה: בחירה מודעת לחלוטין, בגלל ההיסטוריה הימית של האזור והסלעים הרכים המאפיינים אותו. בשונה מהסלעים הרגילים שאנחנו מכירים שהם מאוד סוליד יש בסלעים במצפה רמון משהו עדין ופלואידי, שמייצר בעיני מכנה משותף עם בני האנוש. ולכן הבחירה שלי במקום

ענבל: ומה משמעות הקקטוס?

פאטמה: אלו שאריות של קקטוסים יבשים שאפשר למצוא בצידי כל כביש לאורכה ולרוחבה של ישראל. גדלתי בשכונה שנקראת ״אל סאבר״ (הקקטוס) בג׳וליס, ואת רוב ילדותי ביליתי בתוך מרחבים ענקיים של קקטוסים. יש לי זכרונות עמוקים מתקופת הילדות, והקקטוס הוא ממש חלק ממי שאני, כמו השטיח, שהיה מוטיב בעבודותיי תקופה ארוכה (ועדיין צץ בהן מידי פעם).

אני בוחנת את מערכת היחסים ההדדית בין הגוף שלי לטבע, את האופן שבו הגוף נטמע בנוף ומשתנה יחד איתו. מצפה רמון הוא מרחב של טרנספורמציה טבעית מתמשכת. הצמצום למקום אחד מאפשר לי להעמיק בשאלות של חיבור

הקקטוס הזה עובר תהליך ארוך שנים בתנאי אקלים ספציפיים, במהלכו נושרים ממנו הקוצים ונשארים בו מעין חורים שנראים כמו קני נשימה, נותנים תחושה שהקקטוס בעצמו נושם. כשאני מחברת אותו לגוף שלי זה מרגיש כאילו כל הגוף שלי נושם, ממש כמו במדיטציית מיינדפולנס שאני עושה עם עצמי כל יום, שם מנחים אותי לדמיין שאני נושמת מכל האיברים בגוף. נשימה שמחברת אותי לאדמה ולסביבה.

אפשר לגלות לקוראים שאני מדברת איתך ממקסיקו – אחד המקורות של הקקטוס ומהמקומות עם ריכוז הקקטוסים הגבוה בעולם. אני בעיצומו של מסע העמקה בעקבות הקקטוס, כדי להמשיך את הפרוייקט הזה ולקחת אותו לעוד מקומות מעניינים

ענבל: את עוסקת כבר שנים במערכת היחסים של הגוף עם הטבע והזמן, ומציבה את עצמך בלב העבודות. את מרגישה את השינוי לאורך השנים, לצד השינויים שחלים בך? איך זה בא לידי ביטוי ביצירה?

פאטמה: מערכת היחסים של האדם עם הטבע היא באמת נושא שמלווה אותי כבר המון שנים, עוד מהתערוכה שהצגתי במוזיאון תל אביב ב־2017, וגם בתערוכה leaves of grass מ־2021 (שכתבת עליה 🙂 שם הנחתי על עצמי פרחים וצמחים כסימבול לטבע, ודיברתי על הרחבת גבולות הגוף שלי. ניסיתי to stretch my body דרך הפרפורמנס, אבל זה מאוד קונספטואלי ונשאר בחוויה האישית שלי.

בתערוכה הנוכחית יש גם הבט ויזואלי למתיחת הגבולות הזו – הקקטוס הוא extension של הגוף, שיוצא לי מהיד או מהראש וממשיך את האיברים האלו. זה ביטוי שהוא חדש לי ומסקרן אותי מאוד

ענבל: מאיפה הגיעה ההשראה לעבודות החדשות האלו?

פאטמה: הפרויקט הזה בראש שלי כשבע שנים, והוא למעשה נגזרת של התערוכה שהצגתי בארטפורט לפני שנה (במרץ 2025) ואני מאוד שמחה שהוא יצא עכשיו לפועל

ענבל: ספרי קצת על התערוכה בארטפורט לטובת מי שלא ביקרה, ועל הקשר בינה לבין התערוכה הנוכחית

פאטמה: הקשר בין שתי התערוכות הוא קשר של רצף והעמקה. בשתיהן אני בוחנת את מערכת היחסים ההדדית בין הגוף שלי לטבע, את האופן שבו הגוף נטמע בנוף ומשתנה יחד איתו. בתערוכה בארטפורט החקירה נפרשה על פני מקומות שונים ומדיומים מגוונים – פרפורמנס, וידאו וציור – והתמקדה בטשטוש הגבולות בין גוף, חומר וזמן.

One Shot היא זיקוק ממוקד של אותו מהלך. שלוש עבודות הווידאו מתרחשות כולן במצפה רמון, שהוא כאמור מרחב של טרנספורמציה גיאולוגית טבעית מתמשכת. הצמצום למקום אחד ולפעולה רציפה מאפשר לי להעמיק בשאלות של חיבור דרך פעולה גופנית ישירה. הקקטוסים, שמופיעים בשתי התערוכות, משמשים עבורי חומר אורגני שדרכו אני מנסה להתאחד עם הטבע. יחד, שתי התערוכות יוצרות מהלך רציף, שבו אני לא מתבוננת בטבע מן החוץ, אלא פועלת בתוכו ונפעלת על ידו

ענבל: מי השותפים ליצירה?

פאטמה: אוצרת התערוכה רז סמירה, יאיר מיוחס שצילם את הסצנות במדבר והדס חי שערכה אותן. ג׳ודית לנגלרט הפיקה את הצילומים ואילנה אלדה מאטטוב עוזרת ההפקה, אילי לוי ושמעון שושן עשו את הארט ואורי זורינצר על הסאונד. וחשוב לי לציין גם את התמיכה שקיבלתי מארטפורט ומפעל הפיס

ענבל: ועל מה את עוד עובדת בימים אלה? למה אפשר לצפות בעתיד הקרוב?

פאטמה: מעבר לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אני מציגה כרגע בשתי תערוכות קבוצתיות: ״מפגש״ בגלריה הצד השני במכון לאמנויות תל־חי, ו״על דרך לא סלולה״ במרכז אמנויות וגלריה ע״ש אפטר־ברר. בקיץ אציג בתערוכה קבוצתית בסן גלן בשווייץ, לצד שני אמנים נוספים.

אני אמורה לחזור לתוכנית רזידנסי בשוויץ שבה שהיתי כבר פעמיים – הכוונה היא  לעשות ארבעה סבבי שהות, כדי לבחון את המקום בארבע עונות שונות. אני רוצה לחקור איך השהייה בו בעונות השנה השונות משפיעה עליי ועל היצירה שלי, כמי שנקודת המוצא שלה תמיד מתחילה בנוף שמסביב

ענבל: אני כבר סקרנית לראות. עוד משהו חשוב לפני שניפרד?

פאטמה: לצערי, אשתף במשהו מאוד חשוב – מאז יולי שעבר אני לא ממש מצליחה לעבוד בסטודיו. הטבח שהתרחש בסווידה בסוריה, שבו נטבחו כ־2,000 דרוזים ומאות נחטפו (מתוכם כ־300 שטרם חזרו למשפחותיהם) – שיתק אותי. ממש כמו אחרי השביעי באוקטובר. המחוז כולו עוד נמצא תחת סגר, עשרות אלפים עדיין מורחקים מבתיהם שנבזזו ונשרפו.

סבתא שלי מסווידה, ויש לי עוד משפחה שם, אז אני דואגת לשלומם ומתמקדת כרגע בהסברה גם אם בקנה מידה קטן – בעיקר משתפת חברים ואנשים חדשים שאני פוגשת על מנת להאיר לאנשים את העניינים למתרחש שם

ענבל: נאחל שישובו בשלום ושישוב השלום לאזור כולו

---

פאטמה שנאן | One Shot
אוצרת: רז סמירה
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב
נעילה: 28.2