״הנאשם״: סרט שמרגיש כמו לנהל שיחה עם צ׳אט gpt

עם עלייתן של המכונות ושל הבינות המלאכותיות, יצירה בפול גז של סרטים בנושא ״מכונות ובני אדם – יחסינו לאן״ הייתה צפויה. אבל כדאי לזכור שהעיסוק החוזר במערכת היחסים בין האדם למכונה ממש לא נולד אתמול – הוא תמיד היה קיים במדיום הקולנועי, כמעט בכל עשור. ב״2001: אודיסיאה בחלל״, סטנלי קובריק הכיר לנו את HAL. סטיבן ספילברג לקח את זה צעד קדימה והעמיק את הרעיון ב״בינה מלאכותית״, והפך את תוכנת המחשב לכזו שגם יודעת להרגיש ולגעת.

עכשיו מגיע הבמאי הקזחי־רוסי־יהודי טימור בקממבטוב ומגיש את השנקל שלו לנושא עם ״הנאשם״ (Mercy), מהתלה מד״בית מותחנית, שמנסה, כמו כל השאר – לחקור האם בני האדם יכולים באמת לסמוך על בינה מלאכותית, ויותר מזה – לשפוט אותם בבית דין.

עלילת ״הנאשם״ מתרחשת בעתיד הלא כל כך רחוק, בשנת 2029. במרכז הסיפור נמצא כריס רייבן (כריס פראט), קצין בילוש במשטרת לוס אנג׳לס. אחרי שורה ארוכה של מקרי פשע אלימים, רייבן יוזם את תוכנית Mercy, מערכת מהונדסת ומתקדמת סטייל בית משפט אינסטנט, שמופעלת על ידי בינה מלאכותית קרת רוח, ובה לכל נאשם יש 90 דקות בלבד להוכיח את חפותו – אחרת ימות על הכיסא.

אבל לרייבן יש בעיה – הוא בעצמו הופך לנאשם, ועומד לדין באשמת רצח אשתו. מולו ניצבת שופטת עשויה פיקסלים מכף רגל ועד ראש בשם מדוקס בגילומה של רבקה פרגוסון, שאימצה לטובת התפקיד הבעה ריקה וחסרת נשמה.

כריס פראט משחק בסדר ורבקה פרגוסון היא אישה מוכשרת הרבה יותר מדמות ממוחשבת שכזו. בהתאם לכך, הבימוי של בקממבטוב ממש לא יוצא מגדר הרגיל; ובדיוק כמו התסריט, אין תחושה שיש כאן יד מכוונת

״הנאשם״ הוא מותחן סביר, לא יותר ולא פחות, אבל בשורה התחתונה, הוא ממש לא מחייב יציאה ביום סגריר לצפייה על מסך מקיר לקיר. בגדול, מדובר בסרט צפוי למדי, שכל מה שקורה בו לא מחדש דבר לאף אחד – לא בז׳אנר המד״ב ולא בז׳אנר סרטי הבילוש. התסריט של מרקו ואן בל מתנהל בקו ישר מדי, ולפני שהוא מחליט לקחת פניות חדות בסיבובים – הוא מאותת שנתיים קודם לכן.

זה, בגדול, הנעלם המרכזי של ״הנאשם״ – אלמנט ההפתעה חסר לו ובענק. ואם הוא אכן היה נוכח, אפילו במנות קטנות, יש מצב שהסרט לא היה מקבל ציון של 20% מהמבקרים באתר רוטן טומטוז. מצד שני, הקהל פינק אותו ב־81%. בקיצור, מקרה קלאסי של ״צפה והבע דעה בעצמך״.

כריס פראט משחק בסדר ורבקה פרגוסון היא אישה מוכשרת הרבה יותר מדמות ממוחשבת שכזו. בהתאם לכך, הבימוי של בקממבטוב ממש לא יוצא מגדר הרגיל; ובדיוק כמו התסריט, אין תחושה שיש כאן יד מכוונת שמסוגלת לנווט את המותחן העתידני למחוז שכולו טוב.

לבסוף, נמצאת התמה המרכזית שהסרט צועק לשמיים: האם בינה מלאכותית יכולה לפתח תודעה משלה, רגש או אפילו חמלה? קצת רדוד, אבל בעיקר צפוי. מה שמביא את הסרט, שהיה עד לאותה נקודה די בסדר־ish, להתדרדר יותר לקראת סופו ולהיחתם באופן הכי דבילי שיש. שום ניסיון לטוויסט מפתיע לא מצליח לגרום לדביליות הזו להיעלם מעל פני המסך.

2026 רק התחילה, וקשה להאמין שמנקודת הזמן הזו ״הנאשם״ יהיה הסרט הכי גרוע שלה, אבל הוא בטוח יהיה בתחתית הרשימה, למרות חוסר ההסכמה בין הצופים לבין המבקרים. חוסר ההלימה לא מפתיע, כי יש לסרט הזה תכונות לא רעות בכלל ורגעים באמת מותחים. אבל תמיד יש תחושה חוזרת ששום דבר לא ממצה את עצמו עד הסוף, והסרט תקוע בחצי קלאץ׳. לא השחקנים, לא הדיאלוגים הדלוחים ולא סצנות האקשן הדלילות עוזרות לזה להתרומם.

בקממבטוב יצטרך כנראה לביים עוד כמה סרטים כדי ששמו ייכתב בשורה אחת עם במאי מד״ב בסדר גודל עולמי. זה כנראה לא השטח שלו (או בכלל), ובטח שלא העיסוק העמוק בשאלה ״האם למסור את גורלנו בידיה של בינה מלאכותית קרה – כן, לא או למה לא?״.

תכלס, ״הנאשם״ קצת דומה לשיחה עם צ׳אט gpt: שואלים אותו שאלה והוא עונה את כל הדברים שנוח כל כך לשמוע. בלי שום הפתעה, שום דרמה ושום ניסיון אמיתי לאתגר את המחשבה.

---

הנאשם
בימוי: טימור בקממבטוב
100 דקות; ארצות הברית, 2026
2.5 כוכבים