חבצלת הדרום: שיפוץ ועיצוב גן ילדים בניר יצחק

הפרויקט

שיפוץ ועיצוב גן חבצלת בקיבוץ ניר יצחק, שנפגע קשה באירועי ה־7 באוקטובר. השיפוץ נעשה כחלק ממאמצי השיקום, על מנת ליצור מציאות חדשה ומרפאת לילדים ולמשפחות באמצעות מרחבים מעוצבים, נעימים ורגועים שיכניסו אופטימיות, שמחה והתחדשות.

החזון שעמד בבסיס הפרויקט היה מצד אחד לספק לילדים ולצוות מסגרת חינוכית מיטיבה המגשימה את החזון הפדגוגי הקיבוצי; ומצד שני ליצור מרחב רגשי שמעניק תחושת ביטחון, רוגע ושמחה – מרכיבים חיוניים במיוחד עבור ילדים שחוזרים לחיות בקהילה אחרי תקופה ממושכת של חוסר ודאות, ניתוק ושינוי.

התכנון

כשיעל אנגלהרט, מנהלת השיקום של קיבוץ ניר יצחק, פנתה אל המעצבת יעל פרידלנדר וביקשה את עזרתה המקצועית בפרויקט (שנסמך על תרומות ובתקציב מוגבל) – ידעה פרידלנדר מיד שפרויקט כה רגיש, עמוק ומלא אחריות – היא רוצה לעשות עם שותפה. זאת גם הייתה הזדמנות עבורה לחבור למעצבת דניאל קדם, שאצלה זיהתה ערכי עיצוב דומים, והציעה לה להצטרף ולהוביל אותו יחד. השאר היסטוריה: השתיים הפכו שותפות וממשיכות מאז לשלב כוחות.

קיבוץ ניר יצחק נמצא בעוטף עזה ונפגע קשות במתקפה. על מנת לתת מענה לקהילה העתידה לחזור אליו, ומתוך רצון לשקם וגם לרפא, הנהלת הקיבוץ החליטה לשפץ בו מספר מבנים. השאיפה הייתה להתחיל בחדר האוכל, אבל בגלל שהוא המשיך להיות פעיל במהלך המלחמה – גן הילדים קיבל תעדוף. בהמשך הוחלט להקים מרכז לטיפול באמנות – פרויקט שהושלם לא מזמן, גם הוא על ידי פרידלנדר וקדם.

גן הילדים היה אחד מהמבנים שבהם רוכזו והסתתרו חברי הקהילה עד שפונו לאילת בליל ה־7 באוקטובר. מדובר בגן גדול (כ־200 מ״ר) ולא סטנדרטי, שמעבר לצרכים הפונקציונליים שנדרשו בשיפוצו, הייתה לו גם מטרה נוספת ומשמעותית – לייצר מרחב המשרה ביטחון, רוגע ושמחה; כזה שמעניק תחושת שייכות לילדים החוזרים לאחר תקופה ארוכה מחוץ לבתיהם.

על מנת להתחיל בתכנון, המעצבות ביקשו ללמוד ולהבין מה זה חינוך קיבוצי, מהם הצרכים שלו, במה הוא שונה מגישות חינוך אחרות, ומתוך תהליך הלימוד הזה – לקבל השראה לעיצוב. כדי לעשות זאת, הן חברו לצוות החינוכי ועבדו בצמוד לעפרה בכר, אשת חינוך ותיקה, שליוותה את הפרויקט ושיתפה מניסיונה הרב. הן למדו לעומק את הערכים הקהילתיים ואת החזון החינוכי.

ברשימת הצרכים עלה הנושא של יצירת קשר עין רציף בין צוות הגננות לילדים. הוחלט שלא לבנות קירות פנימיים כמעט בכלל, ולתכנן חלל פתוח ורציף שבו התנועה טבעית והזרימה בין האזורים מתרחשת ללא חסמים

ברשימת הצרכים עלה הנושא של יצירת קשר עין רציף בין צוות הגננות לילדים. הגן משתרע על פני כ־200 מ״ר ומיועד לכ־20 ילדים בלבד — נתון המאפשר תכנון נדיב, נושם, שאינו שכיח בגני ילדים בישראל. על כן, הוחלט שלא לבנות בו קירות פנימיים כמעט בכלל, ולתכנן חלל פתוח ורציף שבו התנועה טבעית והזרימה בין האזורים מתרחשת ללא חסמים.

יחד עם זאת, על מנת לייצר אינטימיות בתוך החלל הפתוח, תוכנן אלמנט נגרות מרכזי בצורת קוביית עץ המהווה את הלב הפועם של הגן. דפנות הקובייה משמשות כקירות פונקציונליים לאחסון, לחציצה עדינה בין פעילויות ולהתמצאות בגן. הקובייה כוללת גם מעבר אל חדרי השינה של הילדים, ובכך מתקיים קשר בין אזורי פעילות שונים מבלי ליצור הפרדה נוקשה.

הקובייה מגלמת את עקרון התכנון של חלל שמגדיר מרחבים אבל לא מגביל, שמספק שקט וביטחון ללא ניתוק ומאפשר לצוות להיות נוכח ומשמעותי. בזכות הקובייה מתאפשרת בחלל תנועה חופשית, משחק, ומפגש – יסודות חשובים בעקרונות החינוך הקיבוצי וכן בהתפתחות ילדים צעירים בכלל.

דבר נוסף שעלה במפגשים עם הצוות הפדגוגי היה החיבור החזק לטבע ולסביבה. סדר היום כולל טיולים בטבע ושימוש באמנות ככלי למידה מרכזי, ואלה קיבלו מענה הן ברמה הפונקציונלית והן ברמה הוויזואלית עם חומרים וצבעוניות, השואבת השראה מהנוף המקומי שבו שוכן הקיבוץ.

במקור, כשנבנה, שימש הגן כבית ילדים וכלל פתחים גדולים אל החוץ הירוק ולסימני ההיכר הקיבוציים. עם השנים, בעקבות הצורך במיגון, נוספו לו קירות בטון ושכבות מיגון שהקטינו את הפתחים – דבר שצמצם את כניסת האור הטבעי פנימה. השינויים הללו גרמו לאובדן הקשר המתבקש כל כך בין הפנים לחוץ.

אחד האתגרים הגדולים היה ליצור תחושה חמימה עם אור שנעים לשהות בו, למרות שהמבנה לא שופע באור טבעי. אתגר נוסף היה לשלב בין החמימות והתחושה הביתית שרצו להכניס בו, למקום שיהיה קל לתחזק לאורך זמן – כי בסופו של דבר מדובר במבנה מוסדי שצריך להיות פרקטי.

בנוגע לאור לדוגמה, פוזרו עשרות גופי תאורה בעלי גוון אור טבעי עם מספר הדלקות, כך שבכל שעות היום יוכלו הגננות להתאים את גוון התאורה לפעילות ולתחושות בגן. הנגרויות בגן מנצלות את גובה החלל ותוכננו מהרצפה ועד התקרה, על מנת ליצור תחושה שהתקרה גבוהה יותר.

העיצוב

השפה העיצובית של הגן נשענת על רוח נוסטלגית במטרה להחזיר עטרה ליושנה, אבל עם טוויסט עכשווי. העיצוב המחודש שואב השראה מעקרונות התכנון הקיבוצי, המזוהה עם פשטות וצניעות לצד פונקציונליות גבוהה; כמו גם מהנוף המקומי שבו שוכן הקיבוץ – הנגב המערבי, עם פלטת צבעים המבוססת על גווני אדמה מדבריים.

הגוונים הרכים שביניהם חול, חום ונגיעות אדמדמות, מחברים את הילדים לשפה ויזואלית מזמינה וניטרלית, שמעניקה מצע טוב לחיים עצמם ולצבע שהם מביאים איתם באופן טבעי. כך גם עם החומרים שנבחרו – טבעיים ופשוטים באופן שמכבד את ההיסטוריה המקומית, ומייצר שפה עיצובית חדשנית ונטולת יומרות.

החומרים נאמנים גם הם לבניה הקיבוצית המקורית וכוללים טראצו אמיתי, אריחי קרמיקה בגודל 15X15 ס״מ כמו פעם, כיור חרס, ציפוי פורמייקה לרהיטים ועץ גבון – חומר פשוט שבעבר שימש כגב לארונות וכעת הוצב בגאווה בחזית הנגרות. הבחירה להעלות את החומר הפשוט למרכז מגלמת גישה הרואה יופי ואותנטיות בחומרים לא יומרניים, ויוצרת קשר ישיר בין הסביבה הבנויה לבין ההיסטוריה המקומית.

המעצבות מספרות שכדי להתאים את הפונקציות השונות לגיל ולממדי הילדים, הן שינו את נקודת המבט שלהן והסתכלו על כל פרט שתכננו מגובה עיני הילדים. בארון הכניסה, לדוגמה, נלקחו בחשבון פעולות שנעשות על ידי הילדים לעומת פעולות שנעשות על ידי הגננות, בגובה המתאים לכל משתמש.

ארון הכניסה שואב השראה מחדר הדואר הקיבוצי ומכיל בתוכו מספר פונקציות: ארון חשמל ותקשורת, ציוד לתפעול השוטף בדלתות העליונות וחשוב מכל – את האחסון האישי של כל ילד. כל ילד מקבל תא לציוד האישי, שממוקם בגובה נגיש ועם תגית של שמו.

תאי הנעליים בתחתית הארון תוכננו עם מדפים מחורצים נשלפים, לטובת ניקיון קל של כל החול שהילדים מביאים איתם ממשחק בחצר הגרוטאות – זירת פעילות חשובה ומשמעותית שנשמרה לאורך שנים. הילד מקבל עולם ומלואו בגובה שלו – עיצוב המבוסס על עצמאות, סקרנות, נגישות, נראות, חופש תנועה והתנסות. כך נוצר תכנון המתחשב ברגשות הילדים, בצורכי הצוות ובשיקום הקהילה, ומתרגם זאת לחלל שמרפא ומזמין.

כל הפונקציות בגן קיבלו מימוש דרך הנגרות שבוצעה על ידי נגריית אלגרו מקיבוץ רביבים, גם היא מהנגב המערבי. ההתנהלות בגן מתקיימת לפי ריתמוס קבוע של פעילויות שלפיהן תוכננו הנגרויות. הארון מימין לכניסה, לדוגמה, משמש לתצוגה ולאחסון אוצרות מהטבע וצמחים שאותם מלקטים הילדים במהלך פעילות בחוץ, ובהתאם לעונות השנה משנים את התצוגה ואת האחסון.

יצירה ואמנות הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום בגן הילדים הקיבוצי. הילדים מציירים ומפסלים מדי יום והיה צורך בהנגשה, סדר ותצוגה של היצירות וכלי העבודה. שידת היצירה מכילה דפים צבעוניים בגדלים שונים, כלי כתיבה, מקום ייעודי למגשי ייבוש של ציורים ומשטח עליון לייבוש ותצוגה של פסלי חימר.

החומרים והצורניות מזכירים רהיטים משנות ה־50 ומוסיפים לתחושת החמימות והמוכרות. כיור היצירה תוכנן כמו הכיורים של פעם, ומשלב כיור חרס על מעמד מברזל שנצבע אדום ונותן גם קריצה צבעונית. בחלק מהארונות שולבו לוחות שעם על מנת לתלות חלק מהיצירות.

המטבח הוא מקום מרכזי ליצירת תחושה של בית. הכנסת האי למטבח מאפשרת לגננת להיות בקשר עין עם הגן וספציפית עם דלת הכניסה תוך כדי עבודה במטבח, וגם לפגוש את עיני הילדים שנכנסים בדלת. מעל האי נתלה גוף תאורה שמרפרר למנורות רפת, שכמו כל התאורה בפרויקט – הוא של פלנלייט.

האחסון במטבח גם הוא לוקח בחשבון את התפעול הנוח והפונקציונליות, כך לדוגמה הארונות בחזית האי משמשים את אזור השולחנות ומאפשרים עצמאות לילדים. הרהיטים הנוספים במרחב, כמו השולחנות והכיסאות, מטבח הילדים והשרפרפים באזור המפגש, תוכננו בשיתוף ״העץ של יאשה״.

בגלל שהמעצבות רצו לשמור על השפה של פעם ולא להכניס עץ לבנה במראה סקנדינבי, כל הרהיטים מצופים פורמייקה משני הכיוונים, מה שהופך אותם גם לפרקטיים במיוחד.

למעצבות היה חשוב להכניס אמנות ישראלית לגן, ספציפית עבודת קרמיקה שמזוהה עם ישראל של פעם. בעיצוב מבני ציבור קיבוציים היה מקובל לשלב אמנות מקומית, לרבות עבודות קרמיקה ותבליטים. הן יצאו למחקר על אמנות במבני ציבור ושילובה בעיצוב הקיבוצי, ובהשראתו החליטו לשחזר את הרעיון ולשלב באזור המפגש עבודת אריחים עם פונט ייחודי לאותיות הא׳־ב׳, שיצר אבי בן שושן.

הגן המחודש הוא לא רק מרחב פיזי, כי אם חוויה של חזרה הביתה. הבחירות התכנוניות והעיצוביות שואפות לרכך, לחבק ולשדר המשכיות לצד התחדשות. בעולם שבו עיצוב פנים במבני חינוך לעיתים נמדד לפי תקציב או תקן – הפרויקט הזה מציג אמירה אחרת, שלפיה עיצוב פנים רגיש וקשוב יכול לרפא, לאחות ולשקם. זהו פרויקט בקנה מידה קטן אבל משמעותי, המדגים איך עיצוב פנים יכול להפוך לכלי מרכזי בבניית חוסן אישי וקהילתי.