החוט המקשר: מיכאל קובנר וגילה מילר מתרגמים ציור לשפת האריגה

שילוב מיוחד בין אמנות לקראפט, בין ציור לפרשנות, מוצג בתערוכה ״חוט השדה״, המוצגת בימים אלה בבית הראשונים בעמק חפר. התערוכה מציגה תוצאות תהליך עבודה משותף ומתמשך בין הצייר מיכאל קובנר לבין האמנית והאורגת גילה מילר לפידות, שהלך והתרחב לשיח קבוצתי, עם קבוצה של 15 אומניות אריגה, שפעלו יחד לאורך זמן כקבוצת עבודה.

נקודת המוצא לפרויקט הייתה הזמנה שקיבלה מילר לפידות מהאמן מיכאל קובנר, לתרגם ציור לשפת האריגה. ציוריו של קובנר שזורים בזיכרונות מקיבוץ עין החורש: המטעים, הרפת, קו האופק הים תיכוני, ומחזורי העונות שבולטים בציוריו, שימשו נקודות מוצא לאורגות והזמנה להיכנס אל הנופים ולהשתתף בפרשנות החומרית. הציורים בתערוכה מדגישים את הקשר בין הציור האורבני – הגגות, האור והמרחב, המזוהים עם עבודותיו של קובנר, לבין המרחבים הארוגים.

לעתים היצירה עושה זום־אין שמוביל להפשטה. במעבר מהמכחול אל החוט הוסט הדגש מן הדימוי הסגור אל תהליכי צבע, קצב, מחווה וטקסטורה. כל אחת מהיוצרות ניגשה אל הדימוי המקורי דרך נקודת מבטה, חומריה ורגישויותיה. האורגות ״מפרקות״ את השפה הציורית ומרכיבות אותה מחדש: פיגמנט הפך לסיב, מחווה הפכה למבנה, ומשטח הציור נפרש לשדה טקסטילי. צבע ומרקם הפכו מוחשיים והרחיבו את הדימוי למרחב רב־שכבתי של חומר, זיכרון ומשמעות.

אוצרות התערוכה, כרמית שיין ותמר למדן (Two Curators), מתמחות בשנים האחרונות בתערוכות שנעות על הסקאלה שבין קראפט, לעיצוב ולאמנות, ללא היררכיה בין התחומים. ״הגישה האוצרותית שלנו משלבת את שתי האהבות שלנו: אמנות וקראפט. היא מתמקדת בחקר ובהצגה של מלאכות יד מסורתיות ועכשוויות, ומדגישה את הקשר בין חומר, טכניקה ומקומיות״, אומרת למדן.

החיבור של קבוצת האורגות עם קובנר התחיל מההקשר הגיאוגרפי והביוגרפי: קובנר, בן עמק חפר, יוצר מתוך זיקה לנוף המקומי. ציוריו נתלים לעיתים בחוץ, חשופים לאור, לרוח ולשינויים סביבתיים. החשיפה של הציורים לתנאי חוץ, לשחיקה ולזמן, שימשה השראה לעבודות האריגה.

שלושה צירי תוכן מרכזיים חוזרים בעבודות: הים, הרפת והמרחב הפתוח – מתפקדים  כעוגנים חזותיים ורעיוניים, ומאפשרים בחינה של יחסי אדם־נוף וזיכרון.

אומרת גילה מילר לפידות, שהובילה את פרויקט קבוצת האריגה: ״זה היה מהלך הנעתי והובלתי לא כאוצרת ולא כמורה, אלא כתהליך קבוצתי, פתוח, שבו כל עבודה נולדת מתוך דיאלוג מתמשך. תהליך העבודה התבסס על מפגשים קבועים, שיח ביקורתי פתוח וניסיון מודע לצמצם היררכיות בין מורה לתלמידות, לטובת סדנה משותפת, שבה האחריות והיוזמה התחלקו בין כולנו״.

מילר לפידות, בוגרת שנקר, שבה לעשייה האמנותית לפני כ־15 שנה, לאחר קריירה מחוץ לעולם האמנות. היא מתגוררת בקדימה שבעמק חפר, ובשני סטודיואים נפרדים היא עוסקת בקרמיקה ובאריגה, ומשלבת יצירה והוראה. היא מדגישה תהליך, הקשבה לחומר ותנועה בין דיסציפלינות, מתוך תפיסה של יצירה כפעולה מתפתחת ולא כתוצאה מתוכננת מראש.

המלחמה הביאה אותה לעצירה מוחלטת: ״במשך כחצי שנה לא יצרתי כלל. החזרה לעשייה התרחשה דרך מבט מחודש בנוף היומיומי, ובאיסוף של חומרים טבעיים נטושים בשדות, וכאלה שנועדו להישרף או להיטמן. החומרים האלו הפכו לציר משמעותי בעבודה שלי ופתחו עבורי גם עיסוק בחומרי גלם הנושאים עמם הקשרים של זיכרון, כליה והתחדשות״.

תפיסה זו נוכחת גם בתערוכה, שבה משולבים חומרים טבעיים וממוחזרים לצד טכניקות מסורתיות ועכשוויות של אריגה וקרושה. העבודות בתערוכה פועלות בתווך שבין אמנות לקראפט ובין פיגורטיביות להפשטה. לצד עבודות בעלות זיקה ברורה לנוף ולדימוי, מופיעות עבודות מופשטות וכן שילובים בין טקסטיל, צילום, רדי־מייד וחומרים תעשייתיים. כל עבודה עומדת בפני עצמה, וביחד הן יוצרות גוף עבודות רציף, הנובע מתהליך משותף.

עבודתה של מילר לפידות ״בושוויק־מנהטן״ עשויה בטכניקה של אריגת טפסטרי. היא מתכתבת עם אחד מציוריו האיקוניים של קובנר – מתקופת עבודתו בסטודיו בבושוויק שבניו יורק.

היא בחרה שתי רצועות אורך מתוך המבנה השלם, וכך שינתה את הפרופורציות ממבנה רוחבי לאורכי, שמזכיר לה את מנהטן, והדגישה את החלונות והדלתות המסתירים מאחוריהם סודות מסקרנים. במהלך העבודה היא ערבבה חוטים מצבעים שונים ליצירת חוטי ערב מגוונים. השימוש בהם יוצר כתמי צבע מחוספסים למראה, כיאה למבנים שעברו חיים שלמים, שהשאירו אותות על קירותיהם.

גם עבודתה של טלי אטון ״זום אין לים אדום״ נעשתה באריגת טפסטרי, בשילוב רדי מייד. אטון זיהתה בתמונת הים האדום של קובנר את נופי הים שלה, רגע לאחר השקיעה. היא בחרה קטע קטן מאוד מתוך הציור, והמיקוד הפך את יצירתה למופשטת. את תנועות הים היא מדגישה דרך טקסטורות שונות של אריגה בגווני אדום.

אטון מעידה שאחרי ה־7.10 התקשתה להמשיך לארוג רק בצבע האדום, שקיבל משמעות אחרת. ולכן הוסיפה פסים צבעוניים, שיכניסו שמחה בתהליך היצירה, בתקופה לא פשוטה.

הזמן הוא היבט מרכזי נוסף בתערוכה. האריגה, כפעולה איטית וחזרתית, מחייבת שהות ונוכחות מתמשכת. הזמן נוכח בשכבות, בצפיפות, בתיקונים ובטעויות שנותרו גלויות. בניגוד לדימוי מיידי, כאן הזמן מצטבר ונרשם בתוך העבודה עצמה

עליזה ביליה מציגה את ״שדות 2״ – אריגה בחומרים מן הטבע. ביליה שאורגת מזה 40 שנה  עובדת בסדרות חומריות ללא תכנון או מתווה ראשוני. האריגה מבטאת את אהבתה לטבע ולאדמה. בטיוליה באזור מגוריה היא אוספת חומרים טבעיים ואיתם אורגת מתוך רגש פנימי שמנחה אותה. העבודה הנוכחית היא מתוך סדרה בהשראת ציורי השדות של מיכאל קובנר.

ענת ויינמן מציגה את ״כאב״ – אריגת טפסטרי וטקסטורות. מתוך המצב הפוליטי חברתי תרום המלחמה ויינמן הגיבה לציור של מיכאל קובנר של חלקת אדמה רחבת ידים שמעליה שמיים יפים וכחולים, ביניהם נטוע בית בודד, נטוש. היא התייחסה לאדמה כבסיס ופוטנציאל לחיים ולשמיים כאופק של תקווה.

המלחמה עוררה אצלה דיונים על משמעות אדמה, בית ותקווה במובן האישי והקולקטיבי. מתוכם בחרה ויינמן לסיים את העבודה עם מיעוט אדמה וללא שמיים. בפעולה זו הדגישה את התלישות, הבדידות וחוסר האופק והתקווה.

הזמן הוא היבט מרכזי נוסף בתערוכה. האריגה, כפעולה איטית וחזרתית, מחייבת שהות ונוכחות מתמשכת. הזמן אינו רק תנאי חיצוני לעבודה, אלא רכיב חומרי ממשי: בשכבות, בצפיפות, בתיקונים ובטעויות שנותרו גלויות. בניגוד לדימוי מיידי, כאן הזמן מצטבר ונרשם בתוך העבודה עצמה.

בית הראשונים בעמק חפר – מבנה ששימש בעבר כבית ספר – הוא מקום בעל עבר וסיפורים משלו, והעבודות מגיבות לארכיטקטורה, לקנה המידה האנושי ולהיסטוריה המקומית. חלקן נוצרו במיוחד למקום, וחלקן עברו התאמה מחודשת בעת ההצבה.

---

חוט השדה – דיאלוג בין ציור לאריגה
אוצרות: תמר למדן וכרמית שיין
גלריה בית הראשונים, עמק חפר. נעילה: 11.4

משתתפות.ים: מיכאל קובנר, טלי אטון, ריקי ביטון, עליזה בילה, ענת וינמן, דורית יותם, יהודית ליס, משה מילר, גילה מילר לפידות, לימור פשר, אמירה צבר, אמי קנקה ולדרסקי, חיה רוזנבליט, שירי רון יורגנסון, ורד שי, יעל שליטא, תמי תגר