עמית טריינין: ואהבת לתנינך כמוך

חגית: בוקר טוב עמית. אתה חובק ספר ביכורים – תתחדש! רגע – נחדד ונגיד שכבר יצאו לאור לא מעט ספרים שעליהם אתה חתום כמאייר, אבל זו פעם ראשונה שאתה גם הכותב. איך ההרגשה?

עמית: בוקר טוב (וגשום). הרגשה מאד משמחת. קצת כמו להחזיק תינוק ביד וללוות אותו בהתרגשות מעורבת בשמחה ודאגה, כשהוא מתחיל לפתח עצמאות. איירתי לדעתי כ־15 ספרים במהלך הקריירה שלי, אבל זו אכן הפעם הראשונה שגם חבשתי את כובע הכותב

חגית: אחריות כבדה 😊 איך זה קרה? הספר ״תנין ברכבת״ הוא ספר ילדים, שיצא לאור לאחרונה בספריית הפועלים / הקיבוץ המאוחד, והוא מאוד שמח ונונסנסי – הפתעה, ועוד בתקופה קודרת למדי

עמית: תמיד כתבתי למגירה, במיוחד בשנים שבהן גרתי בניו יורק ומאד התגעגעתי לארץ, זה חיזק אצלי את הצורך לכתוב. בעצם הסיפור הזה הוא חלק מטקסט שכתבתי ב־2001 בניו יורק והוא בילה 24 שנים במגירה

חגית: ולמה דווקא עכשיו?

עמית: העיתוי מקרי לגמרי. הספר נכתב במסגרת החממה ״עת לכתוב״ של ספריית פיג׳מה (תוכנית לעידוד קריאה ופיתוח ספרות ילדים עברית). התבקשנו למצוא פסוק להשראה ואני בחרתי את הפסוק: ״יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהייה נח לכעוס״ (פרקי אבות ב,יג). זה עזר לי לאפיין את שתי הדמויות הראשיות – ויקטור התנין ופיץ האפרוח – ולבנות את הנרטיב הכללי

עמית: התחלתי לכתוב אותו לפני השבעה באוקטובר, ובגלל שלקח לי לא מעט זמן לסיימו הוא יצא עכשיו. מעניין שקיבלתי תגובות של קוראים וקוראות, שרואים קשר בין הספר לתקופה ולמלחמה. תגובות שמייחסות לתנין את המקום של האיום והפחד – משהו שנתפס אגרסיבי שמשתלט ומשנה את המציאות. היו הורים שסיפרו לי שהשתמשו בסיפור כדי לתווך לילדים את המציאות, וזה הפתיע ושימח אותי. כי בספר יש סוף טוב. מקווה ממש שזה יקרה בחיים האמיתיים, אבל אני סקפטי…

חגית: אהבתי את הנימה הקלילה והלא דידקטית של הספר, למרות שאולי יש בו איזה מוסר השכל של ״להתיידד עם הפחד״, בכל הקשור לרתיעה ושנאת זרים. אני מקטלגת אותו בראשי בין ״המפוזר מכפר אזר״ (לאה גולדברג) ״מיץ פטל״ (חיה שנהב) שעליהם אנחנו גדלנו, ואולי ״התנין מצרים״ של שולמית לפיד, שהקראתי לילדיי כשהיו קטנים. כל הרפרנסים הללו נמצאים איפשהו במערכת האסוציאטיבית שלך?

עמית: קודם כל זה מאד מחמיא להיות בשורה אחת עם הספרים האלו. כילד מאוד אהבתי לקרוא ספרים ושמקריאים לי ספרים, ו״מיץ פטל״ הוא אחד הספרים שאני הכי אוהב (וכנראה בין המעטים שחושבים שהאיורים של תמרה ריקמן נהדרים). אני מאמין שההשפעה של ספרי התקופה ההיא השפיעו עליי בלי ששמתי לב לכך, במיוחד על הרצון לחרוז.

אהבתי שבספרי ילדים יש התייחסות למקומות אמיתיים, כמו ״איה פלוטו״ (מקיבוץ מגידו), ״נוריקו סן הילדה מיפן״ – וזה נתן להם אחיזה בעולם אמיתי וחיזק את הפנטזיה שיש כלב כזה וילדה כזו במציאות. וזה משהו השפיע עליי בכתיבה, לצד החיבה שלי לאייר מקומות ונופים

חגית: הפעם נדרשת לטקסט ולכתיבה כחלק מהמשימה. זאת הייתה התמודדות קשה או שצללת פנימה בקלות?

עמית: התמודדות לא קלה בכלל. כל השנים נמנעתי מלכתוב לילדים, כי ידעתי איזו עבודה רצינית וקפדנית זה דורש. וצדקתי. ידעתי שצריך להשתמש בהומור, שהטקסט יהיה יחסית קצר, כדי שלא ירצו להעביר כבר את הדף וחייב להיות (כמו בכל סיפור טוב) שבירה של קטרזיס (מתח/ שיא) כדי שהסיפור יחזיק את ההקשבה עד הסוף.

היו מקומות שהכתיבה זרמה לי די בקלות (כמו בחלק שהחיות מנדבות אחת את השנייה ללכת לבקש מהתנין שיזוז) ובמקומות אחרים היה לי קשה. במיוחד התקשיתי לכתוב ללא הוראות בימוי והקראה כמו: התנין אמר: ״בוקר טוב״! אלא לצייר אותו אומר ״בוקר טוב״.

פחדתי שההקראה פחות עובדת ככה, אבל לשמחתי היו לצידי שתי עורכות מעולות: תמי הראל בתחילת הדרך ונרי אלומה העורכת של הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, שליוותה ודייקה אותי לאורך כל הדרך, ואני חייב לה תודה גדולה על כך שהיא לא מפספסת שום חיריק ופסיק

את החיות האחרות המצאתי תוך כדי הציור. המצאתי לי בראש את הביוגרפיה של כל אחת, וכך בעדינות אני מכניס ייצוגים של כל מיני סוגים של משפחות ויחסים: הסוריקטות למשל הם זוג בנים; השקנאי הוא האבא המאמץ של הדג. זה יוצא לי תמיד כשאני מאייר, בלי שאני אפילו מודע לכך

חגית: איך נולד הסיפור? מאיפה הגיעו הדמויות? עצמת עיניים וחשבת על אנשים שאתה מכיר ואיזה טיפוס הוא דב או ארנב או קנגרו?

עמית: אז כאמור, הסיפור בכלל נולד מסיפור שכתבתי ב־2001 בניו יורק שסיפר על רכבת שנוסעת מתל אביב לחיפה וכל הזמן חיות עולות ויורדות ממנה. העורכת, תמי הראל זיהתה את הפוטנציאל שקיים ביחסים בין התנין והאפרוח, ויעצה לי לפתח את הסיפור הזה.

בהתחלה רציתי שלאפרוח יהיה צד שמאד יזדהה עם מצוקתו של התנין שכולם בורחים ממנו והעובדה שהוא נוסע לבד. ואני חושב שביססתי את זה על כמה אנשים וילדים שאני מכיר סביבי, אבל לאורך הכתיבה הבנתי שזה גורם מעכב בסיפור ולא מקדם, ואז שיניתי את אופיו.

התנין הוא קצת שילוב בין הספר ״אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים״ של ד״ר סוס ובין שוקי הכלב שלי, שהוא ממש קטן ופחדן, עד שזה מגיע לכלבים גדולים. כשהוא רואה אותם הוא מתחיל לנבוח כמו איזה ערס קטן, והם מאד מתבלבלים מזה. המבט בעיניים של התנין ומשהו בתנוחות הגוף שלו נשען עליו יותר מאשר על תנין רגיל. וזה אולי מה שנותן לו את העדינות והחמידות במראה

חגית: האמת שהרקע הניו יורקי ניכר בדמות של התנין, שהוא מין סאבוויי־גנגסטה ענק. בסטייל של אמני רחוב ומוזיקאים שחורים, כזה שמבהיל אותך להיות איתו פתאום במעלית או בקרון ואז אתה מגלה שהוא הכי קול

עמית: את החיות האחרות המצאתי תוך ציור (היה לי ממש כייף לצייר) ולכל אחת המצאתי סיפור משל עצמה, שקורה במקביל לסיפור הראשי. המצאתי לי בראש את הביוגרפיה של כל אחת, וכך בעדינות אני מכניס ייצוגים של כל מיני סוגים של משפחות ויחסים: הסוריקטות למשל הם זוג בנים; השקנאי הוא האבא המאמץ של הדג; ויש עוד כמה כאלה. זה יוצא לי תמיד כשאני מאייר, בלי שאני אפילו מודע לכך. החמור עם הגיטרה מבוסס על דמות של מתנדב אנגלי שהיה בקיבוץ שגדלתי בו, והוא היחידי שהיתה לי דמות בראש יותר מוחשית מהיתר

חגית: הזכרת קודם שקשה ומורכב לכתוב ספר ילדים (פעוטות) שיהיה באורך הנכון, ברמת הפירוט המילולי והאיורי, שמשאיר מקום לדמיון ולזיכרון (למשל כשהילדים יכולים להשלים את הקריאה של בועות הדיבור). איך באמת מיישבים את הפער בין התוצר ה״פשוט וקולע״ לבין המורכבות הזו ביצירה?

עמית: וויי – שאלת השאלות. קודם כל סומכים על הניסיון של העורכת (נרי אלומה) שתדע לסייע בתיווך הזה. וגם פשוט קוראים את הטקסט בקול רם, כדי להרגיש את הקצב של הסיפור. איפה שהייתי נתקע, זה היה סימן עבורי לשנות את הטקסט.

אני אוהב להקריא סיפורים לסטודנטים.ות (זה קטע של מרצי איור, אולי זה מגשר על החסר, כי כבר אין לי ילדים קטנים להקריא להם) וזו דרך טובה לבדוק מה עובד

חגית: בתחילת המלחמה יזמת את הפרויקט והאתר ״זיכרון עוטף״, והנה אתה מוציא ספר – שגם אם יש מי שיראו בו משהו מטאפורי, הוא ממש לא מתעסק ישירות באירועי השנתיים האחרונות. מאיפה כל האופטימיות הזו?

עמית: עוד שאלה טובה… כנראה משהו בדי.אן.איי אני לא יודע עד כמה זו בחירה מודעת או סוג של בת יענה, אבל אני יודע שמגיל קטן במצבים של קושי הייתי ממציא ומצייר עולמות דמיוניים, שלא היה בהם רוע ונהיה לי פטרן כזה ( אפילו פרויקט הגמר שלי בלימודים בבצלאל שיקף את זה). בשבילי, כל עוד יש קפה במקינטה בבוקר, ומשהו לנשנש אני מאושר.

המיזם ״זיכרון עוטף״, שהצליח לגייס למעלה מ־1.5 מיליון שקל לטובת הנפגעים, איפשר לי איזה צוהר של שפיות בשנתיים האלו. אולי זה שהמצב נשאר דומה למה שהיה פה לפני השביעי, לא מסתדר עם זה שאני אדם אופטימי. אבל אני לא מוכן לקבל את ההנחה שהרע בסוף מנצח

השבעה באוקטובר היה ועודנו משבר קשה, שאני לגמרי בתוכו. הרבה מהאמיתות והתפיסות שעליהן גדלתי התנפצו ועדיין לא התאחו מחדש. כשמתחילים לדבר על זה אני מתחיל לבכות, הדמעות יוצאות בלי שליטה.

המיזם ״זיכרון עוטף״ שיזמתי יחד עם המרצים, הבוגרים והסטודנטים שלי מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הסתיים בסוף דצמבר, ומשהו בי מסרב להיפרד ממנו. המיזם, שהצליח לגייס למעלה מ־1.5 מיליון שקל לטובת הנפגעים (נתון מטורף), איפשר לי איזה צוהר של שפיות בשנתיים האלו.

אולי זה שזה מסתיים (שזה גם ממש בסדר לכשעצמו) והמצב נשאר דומה למה שהיה פה לפני השביעי, לא מסתדר טוב עם ההנחה הזו – שאני אדם אופטימי. אבל אני לא מוכן לקבל את ההנחה שהרע בסוף מנצח, למרות שכרגע במיוחד לאור מה שקורה עכשיו באירן זה הולך לכוון הזה. אני חייב סוף טוב, כמו בסרטים, גם במציאות

חגית: הזכרת את האיורים של מיץ פטל, שעוררו הרבה ביקורת, וזו נקודה ממש מעניינת: אני ממש אהבתי את הספר והוא זכור לי מילדות, אבל לא זכרתי את האופי המיוחד של האיורים, עד שנתקלתי בספר כאמא, והייתי ממש מופתעת. כי הם בעצמם מאוד נונסנסיים, ויש בהם משהו מהמגע של ציור ילדים, אפילו ״קשקוש״.

מה שמביא אותי לשאול את עמית המורה, כמי שעמד בראש מחלקה לאיור ותקשורת חזותית – איך בוחרים בשפת האיור המתאימה? בין אם עובדים עם כותבים אחרים ובין שאתה זה שנותן את הבריף? איך בחרת לספר ״תנין ברכבת״ את הגוונים והסגנון שקרוב לציורי ילדים?

אני רוצה להאמין שאין באמת תחליף ליצירה שמתחילה בעיניים עוברת ללב ומשם ליד היוצרת. זה קסם שיכול לקרות רק אצל אדם חי. ה־AI מחקה את זה בצורה סופר־מרשימה, אבל בסוף זה מריח כמו AI. אנשים זקוקים למגע, לחומר, כדי להתרגש. ואת זה לדעתי הבינה המלאכותית רק תחזק

עמית: אני לא אוהב להחליט החלטות לבד, והכי כיף לי לעבוד בצוות עם אנשים שאני מעריך את דעתם. כשהודיעו לי שהספר נבחר וייצא לאור, פניתי מייד למעצבת הגרפית נעמה טוביאס, והיא הציעה שהרקע יהיה לבן ושאעבוד על פלטת צבעים מצומצמת. בהתחלה נבהלתי, כי חששתי שהספר יהיה ריק ומשעמם, אבל היא הרגיעה אותי שיהיה בסדר כיוון שהאיורים מלאי פרטים ודינמיים. ונראה לי שהיא צדקה

חגית: לגמרי

עמית: ההחלטה הכי מורכבת הייתה איך לצייר את הארכיטקטורה של הרכבת (ספסלים, מדרגות, חלונות וכד׳). הספר אוייר כולו באייפד, בתוכנת פרו־קריאייט, והא איפשר לי לרשום קווים עדינים ולגלות צורת איור חדשה לגמרי עבורי.

סגנון הציור שלי הוא נאיבי, מורכב מהרבה כתמי צבע וקווי קונטור, ובנוי על הפשטה (אין נפח, אור וצל). זה סגנון שמתכתב עם טכניקות של הדפס רשת, האהובה עלי. מאז שגיליתי בגיל 13 את הצייר דיוויד הוקני אני מושפע ממנו. חוץ מזה שכבר 30 שנה, את רוב הכסף שלי (חוץ מהמשכנתא) אני מבזבז על ספרי ילדים בעולם. האנשים הכי מוכשרים בעולם מאיירים ספרי ילדים וזו לטעמי אמנות נהדרת שאני לומד ממנה כל הזמן

חגית: ומה אתה אומר: אפשר לעשות את זה עם AI? (גם הכתיבה, גם האיורים)

עמית: לשמחתי – כרגע אי אפשר לעשות ספר כזה (כולל טקסט ואיורים) ב־AI. הגיוני שבעתיד ניתן יהיה לעשות ספר דומה, אבל לא כזה. AI זה בסוף מכונה. מאוד משוכללת, אבל מכונה.

אני רוצה להאמין שאין באמת תחליף ליצירה שמתחילה בעיניים עוברת ללב ומשם ליד היוצרת. זה קסם שיכול לקרות רק אצל אדם חי. ה־AI מחקה את זה בצורה סופר־מרשימה, אבל בסוף זה מריח כמו AI. אנשים זקוקים למגע, לחומר, כדי להתרגש. ואת זה לדעתי הבינה המלאכותית רק תחזק

חגית: מה הדבר הבא כעת על שולחן העבודה שלך?

עמית: הדבר הבא שעל השולחן שלי זה הספר הבא שאני כותב ומאייר (אבל הוא עוד בחיתוליו) אני יכול לרמוז שהוא נולד מתוך העבודה על תנין ברכבת ושיש בו נמלים וקרטיב… וזהו

חגית: נשמע מתוק. יש למה לצפות