כל מה שחשוב ויפה
עמית טריינין, מהר מהר שלא נאחר
עמית טריינין, מהר מהר שלא נאחר

עמית טריינין: עבדתי כמו נגר שבונה כוננית מסובכת שרק הוא מבין איך זה יתחבר בסוף

יותר משנה לקח לעמית טריינין לאייר את ספר הילדים ״מהר מהר שלא נאחר״. ״הסיפור בנוי מסדרות - בובות, עציצים, חתולים, נגנים - וזה כמו שנתנו לי לאכול את כל מדף העוגות הטריות בסופר; אושר גדול!״

יובל: הי עמית, מה שלומך בתוך כל הימים הלא פשוטים האלו?

עמית: אהלן.

הכל די מטורף, אני נע בין חרדה, יאוש לנישנוש. האזעקות בתל אביב התחילו ביום הולדת שלי, כל היום הלכתי עם תחושה כבדה, אבל מכיוון שאני אופטימי מטבעי לא חשבתי שבאמת תהייה כזו הסלמה. אחרי שני לילות בלי שינה ואזעקה שתפסה אותנו באוטו נסענו להרגע אצל חברים בקיבוץ גדות בגליל ומאז התחושה קצת יותר שפויה

יובל: כן. אין לי הרבה מה להוסיף על זה חוץ מקצת (או הרבה) הדחקה – אבל זה לפעם אחרת. אנחנו פה כדי לדבר על ספר הילדים החדש שאיירת (מזל טוב)! – מהר מהר שלא נאחר – שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אהבתי את מה שכתוב על גב הספר, שאתה לא עושה שום דבר מהר, ושאפילו את הספר הזה לקח לך יותר משנה לאייר…

עמית: ברור! האמת שלקח לי הרבה יותר, רק שלא היה נעים לי לכתוב את הזמן המדויק אז עיגלתי קצת, וגם עם הקורונה זה נתפס יותר הגיוני  שדברים לקחו הרבה זמן, אבל במקרה שלי הקורונה היתה תירוץ: עשיתי כמעט כל איור חמש פעמים בערך עד שכבר לא היה זמן יותר לשנות. דדליין לאנשים כמוני זו מתנה.

האמת שכעקרון אני מאייר מהר, אבל בגלל שעברתי לצייר יותר במחשב, כמות האפשרויות והתזוזות כל כך בלבלו אותי שלא הפסקתי להזיז, לשנות  צבעים וטקסטורות. בספרים הבאים שאעשה מראש אחליט על מגבלות צבע וטכניקה שיעבדו לטובת היעילות והשפיות שלי

יובל: מבין… ובוא נלך אחורה: ספר בכמה מילים על מה הספר ואיך נוצר הקשר שלך עם המחבר, נתי בית

עמית: הספר מספר על משפחה (אבא, אמא וילדה) שאמורה להספיק לרכבת של רבע לשבע בבוקר כדי להגיע ליום הולדת של סבא דב. הוא כתוב מקסים בחרוזים לילדים בגילאי 3-6.

לא הכרתי את נתי לפני כן. נרי אלומה, העורכת, שלחה לי את הטקסט ומיד חבבתי אותו גם כי היה לו מקצב קליל שנהנתי לקרוא אותו וגם כי יכולתי לדמיין את האיורים מבחינה ויזואלית.

פגשתי את נתי בפעם הראשונה בפגישת הכרות בהוצאה (ספריית פועלים), ורק אחרי שהוא סיים להקריא את הספר, באופן כל כך מדוייק ותקני, הבנתי מנרי שעברית היא כלל לא שפת אמו. זה היה מאוד מרשים

יובל: וואלה. אתה חושב שיש לזה השפעה על הכתיבה שלו?

עמית: זו שאלה טובה, האמת ששווה לשאול אותו

עמית: ממה שהכרתי, הדיוק זה ערך עבורו: הוא הקפיד על פרטים בשפה שאני בכלל לא הכרתי ולא ממש שמתי לכך לב. זה כנראה משהו בחינוך ה״סוביטי״ והאהבה לעברית שיצרו את זה, אני משער. וגם כסופר שמספר סיפור היה חשוב לו שהפרשנות שלי, חופשית ככל שתהייה, תתאים לטקסט.

ברוב המקרים זה קרה  אבל לא בהכל. כשאתה עובד עם סופר בפעם הראשונה אז זה כמו בדייט: לומדים להכיר ולכבד את הדברים שחשובים לאחר, איפה אפשר להתפשר ואיפה פחות

יובל: נגיע גם לזה. אז יש סיפור ויש מקצב קליל שאיפשר לך לדמיין את האיורים: מאיפה התחלת? ספר קצת על התהליך

עמית: התהליך התחיל מסקיצות בשחור לבן לחמש הכפולות הראשונות לאישור עקרוני של העורכת והסופר. אבל הדבר הראשון שמשך אותי בסיפור הוא גם הראשון שפתרתי: הדמות של האבא.

אהבתי את זה שהמשפחה ממהרת כל הזמן: זה אפשר לי לצייר דמות ארוכה, שבתנועה הטבעית שלה רוכנת קדימה. אני אוהב לצייר דמויות ארוכות וכבר בהקראה הראשונית ראיתי אותה. אחר כך הגיע האיור של הילדה.

אהבתי את זה שהמשפחה ממהרת כל הזמן: זה אפשר לי לצייר דמות ארוכה, שבתנועה הטבעית שלה רוכנת קדימה. אני אוהב לצייר דמויות ארוכות וכבר בהקראה הראשונית ראיתי אותה. אחר כך הגיע האיור של הילדה

חברה שיש לה תאומות בגיל הילדה (רוני) בספר הראתה לי תמונות של בנותיה. באחת התמונות התאומות חבשו כובע צמר ארוך שמאוד מצא חן בעיני, והלבשתי אותו באיור של רוני (הילדה), מה שנתן לה אופי והתחלתי להרגיש אותה. 

את האמא פתרתי אחרונה. בכל האיורים הראשונים היה לה קוקו גבוה שלא הסתדר לי עם עניין המהירות וההתאמה לאבא. רק בשלב מאוחר בתהליך הבנתי שהפיזיקה שלה תבוא אם תהיה לה מעין צמה אוליבית (מאוליב של פופאי) שתלך אחורה ותתן קונטרה לתנועת הגוף

יובל: והצבעוניות? והשפה האיורית? מה אתה יכול להגיד עליהן?

עמית: לפני כן רק רציתי להוסיף שכשקראתי את הסיפור לראשונה, מצא חן בעיני שהסיפור בנוי מסדרות (בובות, עציצים, חתולים, נגנים וכדומה), שמבחינתי זה כמו שנתנו לי לאכול את כל מדף העוגות הטריות בסופר; אושר גדול! זה הצית בי את הדרייב לשבת ולעבוד, הבערה שמניעה לפעולה. ההידלקות הזו שהיא הכיף במקצוע

יובל: מגניב! וכעת לצבעוניות ולשפה האיורית

עמית: השפה האיורית והצבעונית נוצרו כמו סלט. בהתחלה הלכתי על בטוח, המלפפונים והעגבניות – הם מגזרות הנייר – בסיס הקומפוזיציה: שתי מגזרות נייר, אחת לשמים ואחת לרצפה. הצבעוניות שלהם: צהוב חרדל, ירקרק ואדום הכתיבו את הצבעוניות והשפה (הרבה פרטים בקו קונטור או מגזרות קטנות) שהיו בשכבה העליונה.

אחרי שמיציתי אותם הרגשתי בטוח לחפש רקעים בצבעים אחרים. תכננתי את רוב הכפולות בחלוקה כזו של רצפה ורקע. זה מתאים לסגנון השטוח שלי ויצר חלוקה יחסית קבועה שישבה  טוב עם העיצוב של מיכל מגן, המעצבת המצוינת, שלשמחתי זרמה איתי והיתה משמעותית גם בבניה של יתר הסצנות.

באופן כללי יש לי נטיה להעמיס בפרטים, לפעמים זה נובע מחוסר בטחון שהכפולה ריקה מדי ושהדמויות לא מספיק טובות, ולפעמים מהתחושה שהשלם עולה על סך כל חלקיו.

כמעט כל חלק באיורים צוירו במכחול או בטושים בנפרד, סרקתי הכל וחיברתי כל פרט במחשב (אפילו הנגנים שבספר צוירו בנפרד מכלי הנגינה ולחוד ונפרד זה מזה). מצד אחד זה מאוד האט את התהליך ומצד שני זה נתן לי חופש לבנות את הקומפוזיציה ולהוסיף עוד פרטים לסלט, שהצטבר בקערת הפוטושופ. 

דבר נוסף שחשוב לי להתייחס אליו זה שדווקא העובדה שלא ישבו לי על הראש עם דדליין, נתנה לי את הזמן לפתח את השפה הצבעונית שאם הייתי בלחץ לא הייתי עושה, אלא הייתי הולך על ההרגל והבחירה הראשונית. וכאן, בגלל האורך רוח של נרי (העורכת), התאפשר לי להכניס סגול או טורקיז, צבעים שלא היו בדי.אן.איי הצבעוני שלי כל כך.

אבל תקשיב, ציירתי בספר הזה מליוני פרטים ואיורים קטנים, שסרקתי, בחלק השתמשתי וחלק לא. עבדתי כמו נגר שבונה כוננית מסובכת שרק הוא מבין איך זה יתחבר בסוף. זה מהלך קצת עקום, כי אני חייב להתחיל לצייר עם מכחול על נייר ולא ישר באייפד או בפוטושופ, אבל רק ככה זה עובד לי

יובל: תהיה בריא… ואני לא בטוח שהבנתי את עניין המלפפונים והעגבניות – מגזרות הנייר – הבסיס לקומפוזיציה 🤔

עמית: אז אני אנסה להסביר: בכל איור השתמשתי בשתי מגזרות נייר גדולות, אחת לרקע והשנייה לרצפה. זה הבסיס שלי, כמו בסלט שאצלי תמיד יתחיל במלפפונים ועגבניות. באיור זה שתי מגזרות גדולות

המטפורה היא שצבעוניות של סלט מתחילה בשני הירקות האלו והצבעוניות של האיור התחילה אצלי במגזרת אדומה וירקרקה. ככה התחלתי. אחר כך שחררתי וזה לא בהכרח נשאר בספר הסופי. עכשיו זה יותר ברור?

עכשיו יותר ברור, פשוט לא הבנתי אם המלפפונים והעגבניות הם מטאפורה או שאני צריך לחפש אותם בספר…

כמעט כל חלק באיורים צוירו במכחול או בטושים בנפרד, סרקתי הכל וחיברתי כל פרט במחשב. מצד אחד זה מאוד האט את התהליך ומצד שני זה נתן לי חופש לבנות את הקומפוזיציה ולהוסיף עוד פרטים לסלט, שהצטבר בקערת הפוטושופ

יובל: תגיד, בהמשך למה שאמרת בהתחלה, אתה יכול לתת דוגמה איפה הרשת לעצמך יותר חופש באיור ביחס לטקסט?

עמית: אני לא יודע אם זה עניין של חופש כמו עניין של גישה. בכפולה שאני קורא לה כפולת הברווזים, הרכבת נעצרת אבל השיער של האמא מתעופף באוויר. זה לא הגיוני מבחינה פיזיקלית ואת נתי (הסופר) זה הטריד וביקש לתקן. אני הסברתי שתנועת השיער חשובה בקומפוזיציה והיא חלק מהדמות, אז אחרי שהתעקשתי הוא הסכים וויתר.

אבל באופן כללי, בספרי ילדים, במיוחד לגילאים מאוד צעירים, ישנה חשיבות שהאיור יתאר את הכתוב. אצלי החופש בא בעיקר בשפה, בצבעים, בתנועת היד, במכחול, בבלאגן של הפרטים. עדין הקפדתי שיהיה תיאום בין החלק המצוייר לכתוב

יובל: זה באמת בלאגן מרהיב ועמוס בפרטים שיצרת שם. אפשר להסתכל על כל כפולה עוד ועוד ובכל פעם לגלות עוד איזה פרט. מקסים!

מהר מהר שלא נאחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מהר מהר שלא נאחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

עמית טריינין

עמית טריינין. צילום אורון קפלן לוגסי

birds

יובל: ומה עוד? משהו חשוב נוסף לספר שלא אמרת לפני שנפרדים?

עמית: אמנם לא שאלת אותי אבל אני אנדב מידע מעצמי, שהמון שנים נמנעתי מלאייר ספרי ילדים מכמה סיבות: גם כי זה מצריך פניות שלא היתה לי וגם כי נרתעתי מקונטיניואיטי; לאייר את אותן הדמויות ברצף. גם אם דמות היא לא מאוד ראליסטית ועשויה מכתם ושני קווים היא צריכה להיות מזוהה. לא הרגשתי שזה הפורטה שלי וידעתי שזה דורש משמעת וידע אנטומי שאין לי, אז ויתרתי.

בספר הזה היה איזה תמהיל פחות מחייב בזכות ההתייחסות לכך שתמיד יש סביבה שמשתנה בעקבות היציאה מהבית לעיר, לרכבת ולנסיעה לבאר שבע, מה שנתן לי איזו נקודת משענת נוספת לסמוך על הקורא.ת, שבתקווה ימצאו מספיק עניין גם בסביבה, שתעטוף את הקורא באיזה חוויה צבעונית שהעין לא בהכרח תלך למקום שבו נמצאת המשפחה אלא למלא התרחשויות בסביבה.

ושהגילוי של עוד חתול או עוד עץ או קורקינט לא בהכרח יקרו בקריאה הראשונה אלא בשניה או זו שתבוא אחריה


אירוע השקת הספר, בהשתתפות היוצרים נתי בית ועמית טריינין, יתקיים ביום שישי 4.6 בשעות 11:00-15:00 בחנות הספרים סיפור פשוט, רח׳ שבזי 36, נווה צדק, תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden