״פיליון״: סרט להט״בי מהזן הנועז

בכל שנה יש סרט תורן שנחבא אל הכלים, כזה שלא מייצר הרבה רעש יחצ״ני ולא נשען על מסע פרסום נוצץ או תכנית שיווקית רבעונית. אלו לרוב הסרטים האינטימיים והקטנים יותר, כאלה שאולי לא יוצרים אימפקט תרבותי רחב היקף או משנים סדרי עולם, אבל מספקים חוויית צפייה מהסוג שמזכיר למה הקולנוע הוא מדיום אמנותי אהוב ומיוחד.

זה בדיוק המקרה עם ״פיליון״, סרטו העלילתי הארוך הראשון של הבמאי הבריטי הארי לייטון, שעלה החודש לאקרנים בישראל. סביר להניח שאחוז נכבד מהקוראים לא שמע מעולם את שם הסרט (שלא לדבר על שם הבמאי), ולא בכדי. סרטים מהסוג הזה בקושי מוצאים את מקומם בלו״ז ההקרנות הצפוף בישראל, בטח לצד נוכחותם של סרטים מוחצנים כמו ״אנקת גבהים״ ושוברי קופות שמקשטים את בתי הקולנוע.

אבל הוא כאן וטוב שכך. כאן מגיעה גם מילה טובה ל״קולנוע חדש״, מפיצת הסרט, שלקחה הימור לא פשוט. ״פיליון״ הוא סרט להט״בי מהזן הנועז, ובמדינה כמו ישראל, צפייה בסרטים כאלה מחוץ למדינת תל אביב היא עדיין לא דבר שבשגרה.

במרכז העלילה של ״פיליון״ נמצא קולין (הארי מלינג, כוכב סרטי ״הארי פוטר״), הומו צעיר וביישן, שמחכה להזדמנות לפגוש את האחד שיסחוף אותו. לילה אחד הוא פוגש את ריי (אלכסנדר סקארסגארד, ״בריכת האינסוף״,״שקרים קטנים גדולים״ ו״דם אמיתי״) בבר, ומתוך המפגש הזה מתפתחת מערכת יחסים לא שגרתית בעליל.

התסריט זכה בפסטיבל קאן האחרון בפרס התסריט הטוב ביותר – ובצדק. מדובר בתסריט כתוב היטב, מוקפד ומדויק, שמצליח לאפיין שתי דמויות הפוכות כמעט לחלוטין; ולבנות ביניהן מערכת יחסים מורכבת, מוזרה, ובמקביל מאוד מסקרנת

ריי הוא טיפוס מסתורי שלא מדבר הרבה או חושף מידע על אודותיו, אבל קולין נסחף אחריו בקלות. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים של שליטה וכניעה, וקולין הבתול מוצא את עצמו כחלק מקהילה קטנה וסגורה של אדונים ועבדים בעולם ה־BDSM.

קולין נקשר לריי לא רק מנטלית ורגשית, אלא גם באופן פיזי עם דימוי ברור של מנעול על צווארו, שהמפתח שלו תלוי על צווארו של ריי. הסרט עוקב אחרי מערכת היחסים הזו ואחרי סיפור אהבה יוצא דופן, עמוס בעור, אופנועים ופירסינג במקומות שהשמש לא מגיעה אליהם, וגם בסצנות מין נועזות במיוחד.

התסריט של ״פיליון״, שאותו כתב לייטון על פי עלילת הספר Box Hill של אדם מארס־ג׳ונס, זכה בפסטיבל קאן האחרון בפרס התסריט הטוב ביותר במסגרת התחרות Un Certain Regard – ובצדק. מדובר בתסריט כתוב היטב, מוקפד ומדויק, שמצליח לאפיין שתי דמויות הפוכות כמעט לחלוטין; ולבנות ביניהן מערכת יחסים מורכבת, מוזרה, ובמקביל מאוד מסקרנת.

לייטון לא מנסה להתאים את הסרט למשבצות מוכרות או לשטנצים גנריים; להפך – הוא מאתגר גם את הצופה האדיש ביותר, ולא רק את ההטרוסקסואל. מלינג וסקארסגארד עוטים אמנם מעילי עור לאורך הסרט, אבל לא פחות חשוב מזה – הם עוטים מסכות של דמויות לא פשוטות. הסיטואציות שלייטון מציב אותם בהן דורשות תעוזה, והסצנות האינטימיות לא משאירות הרבה מקום לדמיון.

ובכל זאת, השניים עושים את זה בצורה משכנעת לחלוטין, ומייצרים כימיה מורכבת, לעיתים כואבת לצפייה בגלל הפערים בין הדמויות, אבל גם יפה ונוגעת, במיוחד בשליש האחרון של הסרט.

״פיליון״, המונח הלועזי לרוכב היושב מאחורי האופנוען, הוא גם מטאפורה מדויקת למערכת היחסים שבמרכז הסרט. אבל לעומת הפירוש, הסרט לא מבקש ״לרכב״ על ייצוגים מוכרים של הומוסקסואליות או להישען על סטריאוטיפים מאוסים.

ריי וקולין הם לא דמויות קולנועיות טיפוסיות: אין כאן מניירות צפויות או ייצוגים שטוחים בסטייל הלעוס ההוליוודי. ריי הוא דמות גברית, קשוחה ובוטה, וקולין נראה כמו הבחור השקט והחמוד של השכנים. כך מצליח לייטון לתת לדמויות שלו נפח אחר, מורכב ואנושי יותר מזה שהקולנוע, המסחרי לפחות, הרגיל אליו את הצופים.

סיפור האהבה של ״פיליון״ לא סטנדרטי, אבל הוא יפה, עדין ואמין. זה סרט שלא יתאים לכל קהל, אבל מי שיגיע אליו בראש פתוח ימצא בו רגש, חדווה ואהבה מסוג אחר, כזה שלא רואים לעיתים קרובות על המסך הגדול. בסרטו העלילתי הראשון, לייטון מניח יסודות מבטיחים כיוצר, ומגביר את הסקרנות לגבי המשך דרכו.

---

פיליון
בימוי: הארי לייטון
107 דקות; בריטניה, 2025
4 כוכבים