״הפיט״: בין פורמט שאפתני למחוזות המוכרים של דרמות רפואיות

״הפיט״, סדרת בית החולים של HBO Max, הפכה בתוך זמן קצר לאחת הדרמות המדוברות של התקופה. היא זכתה במספר פרסי אמי בטקס האחרון, כולל בפרס הסדרה הטובה, ושבה במהירות למסכים לעונה שנייה – מה שרק הגביר את הציפיות סביבה.

אם ב״אנטומיה של גריי״ הדגש היה רומנטיקה וסקס, וב״האוס״ עמדו במרכז תעלומות רפואיות, כאן מדובר במשמרת אחת ארוכה, אינטנסיבית וחסרת מנוחה בבית חולים בפיטסבורג. על רקע כל אלה, נשאלת השאלה, האם ״הפיט״ עומדת בעומס או קורסת תחת ההייפ שסביבה?

עלילת הסדרה מתרחשת במחלקת המיון של בית חולים, ועוקבת אחר התנהלות הצוות הרפואי לאורך רצף של מקרי חירום. במרכזה עומד ד״ר רובי (נואה ויילי), רופא בכיר ומנוסה האחראי על קבלת החלטות רפואיות וניהול הצוות, לצד רופאים מתמחים ואנשי צוות נוספים.

למי שוויילי נראה מוכר, יש לכך סיבה טובה: התפקיד המזוהה ביותר שלו הוא כרופא בסדרת הלהיט המצליחה ER משנות ה־90. נקודות הדמיון בין הסדרה האיקונית ההיא לבין ״הפיט״ אינן מקריות. הרעיון המקורי של ויילי, שהוא גם שותף ליצירת הסדרה, היה לפתח מעין סדרת המשך, אך ניסיון זה לא יצא לפועל (בין השאר משיקולים משפטיים של זכויות יוצרים) – וזאת על אף גל הרימייקים והחידושים שמאפיין את הטלוויזיה העכשווית.

ויילי ושותפיו ליצירה בחרו ללכת לכיוון חדש, כזה שאינו מנותק לחלוטין מספינת האם, ולעשות שימוש במסגרת המוכרת דווקא כדי להתמקד בחיי המחלקה עצמם. מעבר למבנה המדויק, השואף להציג את ההתרחשות באותנטיות, הסדרה מציירת תמונה רחבה של שגרת המיון: מהדינמיקות והמתחים בין האחיות, דרך דמותה של האחות הראשית הנושאת על כתפיה את עיקר העומס והאחריות, ועד המטופלים הממתינים שעות ארוכות בחדר ההמתנה, בתקווה שמישהו סוף־סוף יפנה אליהם מבט.

הצופה להוט ללמוד ולהכיר את העולם שנפרש לפניו, אך כבר בפרק החמישי או השישי התחושה מתפוגגת – ואיתה גם האינטנסיביות הלופתת בגרון שאפיינה את הסדרה. במילים אחרות, ״הפיט״ יודעת ללחוץ על דוושת הגז במהירות מפתיעה, אך באמצע הדרך היא מאבדת מכוחה ומהעניין שהיא מעוררת

בתוך המרחב העמוס הזה, דמות אחת משמשת כנקודת עוגן מרכזית עבור הצופה: ד״ר רובי. הוא היחיד שהצופה פוגש לפני תחילת המשמרת, והיחיד שניתנת הצצה של ממש לעולמו – בין אם דרך פלאשבקים ובין אם דרך דמויות מעברו האישי המגיעות לבית החולים. מדובר בדמות שקטה, קשוחה ואסופה, שהפרט היחיד שמבדל אותה מהשאר הוא העובדה שהוא תמיד לובש סווטשירט בלוי – כזה שבכל הזדמנות אחרת היה נטמע ברקע, אך בתוך הכחול האחיד של המדים וההתרוצצויות הבלתי פוסקות, גם הוא הופך לנקודת אחיזה. עוגן חיצוני, קטן אך עקבי, בתוך הכאוס.

מעבר לפלאשבקים ולפריט החזותי שמבדל אותו, קורה בסדרה דבר נוסף שהופך את ד״ר רובי לחוט מקשר מהותי. דמותו, הנעה בין חדר לחדר ובין מיטה למיטה, היא גם זו שמובילה את המצלמה ומכוונת אותה מזירת אירוע אחת לאחרת. המצלמה נעה יחד איתו פיזית במרחב – לא במקרה, אלא מתוך הבנה שהוא האדם שמכיר את המקום ויודע כיצד לפעול בתוכו. דרך התנועה שלו, הצופה לומד להכיר בהדרגה את העולם החדש ואת חוקיו.

ואכן, בתחילתה הצופה להוט ללמוד ולהכיר את העולם שנפרש לפניו. אך כבר בפרק החמישי או השישי תחושה זו מתפוגגת – ואיתה גם האינטנסיביות הלופתת בגרון שאפיינה את הסדרה. במילים אחרות, ״הפיט״ יודעת ללחוץ על דוושת הגז במהירות מפתיעה, אך באמצע הדרך היא מאבדת מכוחה ומהעניין שהיא מעוררת. קשה להאשים אותה לחלוטין: האתגר שבשמירה על קצב ועניין לאורך 15 פרקים אינו מבוטל. מדובר בהקף זמן השווה לכ-15 שעות צפייה.

ובכל זאת, ישנם רגעים בודדים שבהם הסדרה מצליחה להשיב לעצמה את תחושת החירום שאפיינה את תחילתה. אחד מהם (אזהרת טריגר וספוילר) מתרחש בפרק כפול לקראת סוף המשמרת, סביב אירוע רב נפגעים בפסטיבל מוזיקה. חדר המיון מתמלא בפצועים, הצוות הרפואי נע ללא הפסקה, והכאוס שהסדרה מבקשת לתאר הופך מוחשי ומערער. עבור צופים ישראלים, קשה שלא לראות בכך הדהוד אכזרי לאירועי ה-7.10. לרגע, הגבול בין ייצוג למציאות מיטשטש.

אך רגעים כאלה נותרים חריגים. ברוב הזמן המשמרת אינה מתנהלת באותה תחושת דחיפות, והסדרה – המבקשת לשמור על נאמנות לקצב הריאלי של חדר מיון – מתקשה לשמר את המתח שאפיין את פרקיה הראשונים. בתוך מסגרת של דרמה מתוסרטת, הפער הזה אינו יכול להישאר כפי שהוא, והכותבים מנסים לפצות עליו באמצעות מהלכים דרמטיים ובחירות עלילתיות שמבקשים להשיב את תחושת האדרנלין שאבדה.

כאן הסדרה כבר מגיעה למחוזות המוכרים של דרמות רפואיות – או במילים אחרות, לנפילה אל המלודרמה הרגשנית. הדבר בא לידי ביטוי ברומנטיקה המתפתחת במסגרת העבודה, באירועים טרגיים אישיים וציבוריים המקיפים את הדמויות ומאלצים אותן להתמודד עם ערך החיים ומחירו, ובשאלות פילוסופיות ומוסריות הנוגעות לתרומת איברים, החייאה, המתת חסד ואף פנייה לגורמי ממסד. רגעים אלה אינם נמדדים באנושיות שלהם, אלא במידת יכולתם לסחוט מהצופה עוד רגש, עוד דמעה. עוד קלוז־אפ על אישה בוכה, או זקן מבולבל המנסה להבין מה קרה לו ומדוע הגיע לבית החולים.

ישנם גם רגעים שעוסקים במאבק האחיות ובמחסור בידיים עובדות, אחרים נוגעים ביחס לנשים או ביחסי הורים וילדים מורכבים, וישנם גם הרגעים שבהם ד״ר רובי מאבד את איפוקו ומתעמת עם מנהלת בית החולים, בטענה שהיא מתמקדת בחזות החיצונית במקום במה שמתרחש בפועל. זו טכניקה נוספת שבאמצעותה הסדרה מאפשרת לצופה להתחבר לדמות – כמעין מקום מפלט אתי ואנושי בתוך המערכת.

השפעתם של רגעים אלה קצרת מועד. לאורך זמן, הנאומים והעימותים מרגישים מחושבים מדי, ולעיתים אף כמו טקסט שחוק. במקום להעמיק את תחושת המעורבות, הם דווקא מרחיקים את הצופה ומוציאים אותו מן הסיפור.

במובן זה, ״הפיט״ מתקיימת במתח מתמיד בין שאיפתה לאותנטיות לבין המגבלות הדרמטיות של הפורמט שבו היא פועלת. היא מציעה אלטרנטיבה חדשה ומעניינת לז׳אנר הדרמה הרפואית – או במילים אחרות, לאינספור העונות של ״האנטומיה של גריי״. אך ככל שהעונה מתקדמת, מתברר שהמבנה השאפתני שלה לא תמיד מצליח לשאת את עצמו. כעת נותר רק לקוות שהעונה השנייה, שכבר משודרת במקביל בארצות הברית ובישראל, תצליח לעמוד בעומס – ולשמור על המתח והעניין לכל אורכה.

---

הפיט
יצר: ר. סקוט ג׳מיל
עונה 1: 15 פרקים, ארצות הברית, 2025
HBO MAX
3.5 כוכבים