״זה עובד?״: משבר אמצע החיים על בימת הסטנד־אפ

סרטו החדש של בראדלי קופר, ״זה עובד?״ (Is This Thing On?), הוא המשך ישיר לעיסוק של קופר בבמה, ובאופן שבו היא מעצבת, ולעיתים מעוותת, את דמות האמן והקשרים הרומנטיים שלו.

אני רוחש הערכה עמוקה לקופר כשחקן וכבמאי גם יחד – במיוחד כאשר הוא ניצב מאחורי המצלמה. שני סרטיו הקודמים, ובעיקר ״כוכב נולד״ – פרויקט ביכורים שאפתני שהעז להתמודד עם קלאסיקה הוליוודית והפיח בה חיים חדשים (עיבוד רביעי במספר) – טובים מאוד. בסרט החדש מסתמן שינוי: קופר ממיר את המלודרמה הגדולה של עולם המוזיקה באסתטיקה הקלסטרופובית והמיוזעת של מרתפי סטנד־אפ ניו־יורקיים, וכבר לא נשען על עצמו כשחקן מרכזי.

אם בעבר קופר התמקד בטיפוס אל עבר פסגת הקריירה והזוגיות (ובנפילה מהן), הרי שב״זה עובד?״ הוא בוחר להתמקם בנקודת השבר: רגע אחרי ש־20 שנות הנישואין של אלכס וטס נובאק (וויל ארנט ולורה דרן) הגיעו לסיומן. לא מדובר בגירושים מכוערים. קופר משרטט פרידה בורגנית, כמעט קולגיאלית, שבה בני הזוג מתעקשים לשמר חברות אמיצה למען הילדים. ואולי באמת נותרו ביניהם רגשות אהבה וחיבה.

צירוף מקרים מוביל את אלכס להיכנס ערב אחד לבר סטנד־אפ ולעלות על הבמה. מאלתר, מגמגם, הוא מוציא כמה צחוקים מהקהל ובוחר לנסות שוב. ושוב. ושוב. הגמגום הראשוני והאלתור המגושם מפנים את מקומם לכישרון קומי, שמתפקד כתחליף־תרפיה בזמן משבר. במקביל, טס, ספורטאית בעברה, מנסה להגדיר את עצמה מחדש דרך שיבה לעולם אימון הכדוריד.

קופר משתמש כאן בסיפורו של הקומיקאי הבריטי ג׳ון בישופ כשלד עלילתי, כדי לבחון כיצד משבר אמצע החיים הופך למנוע יצירתי, ואיך הניסיון של שני בני הזוג למצוא ״קול״ נפרד מייצר קונפליקט מרובד ומלא ניואנסים. בכך הוא עושה מהלך מעניין: מצד אחד, הוא מציב את סרטו כחוליה בשושלת קולנועית העוסקת בקומיקאי המיוסר. הוא מהדהד סרטים כמו ״לני״ של בוב פאסי או ״אנשים מצחיקים״ של ג׳אד אפטאו.

כמו קודמיו, גם אלכס מוצא על הבמה את המרחב היחיד שבו המציאות הקורסת שלו מקבלת ביטוי, תוך שהוא הופך את הטראומה האישית לחומר גלם שחשוף בפני קהל זר. מצד שני, ולהבדיל מקודמיו, הקומדיה כאן היא כלי ריפוי עבור הגיבור, ולא חלק ממנגנון של הרס עצמי וסבל קיומי.

המבע הקולנועי מצליח לתרגם פחד במה לתחושה פיזית של ממש; הלחץ והמחנק של מרתפי הסטנדאפ הניו־יורקיים כמעט יוצאים מהמסך. הצילום נצמד לגיבורים באגרסיביות, לוכד כל טיפת זיעה או רעד קל

במקום המוזיקה, ששימשה כדבק מלודרמטי בסרטיו הקודמים של קופר, כאן נכנסת הקומדיה – ובמישור הזה הסרט פשוט קולח. הוא מצחיק, מלא ברגעים משעשעים ושנונים וטיפה ״קרינג׳״ בריא. אלכס צוחק על עצמו, על נישואיו הכושלים, ועל כל מה שזה מביא איתו. אם כבר, עוד קצת קומדיה, בעיקר בחלק השלישי והחלש, הייתה עוזרת (אגיע לזה).

קופר, שבחר להפעיל את המצלמה בעצמו כחלק מתהליך היצירה, עובד יחד עם צלמו הקבוע, מתיו ליבטיק. השניים בוחרים בשוטים ארוכים ובמצלמת כתף תזזיתית כדי ללכוד בצורה מדוייקת (ולא נוחה לעיתים) את הלחץ של אדם שהופך בין לילה לאמן במה שחושף את קרביו.

המבע הקולנועי מצליח לתרגם פחד במה לתחושה פיזית של ממש; הלחץ והמחנק של מרתפי הסטנדאפ הניו־יורקיים כמעט יוצאים מהמסך. הצילום של ליבטיק וקופר נצמד לגיבורים באגרסיביות, לוכד כל טיפת זיעה או רעד קל בידו של ארנט האוחז במיקרופון.

האסתטיקה הזו משרתת היטב גם את חקר מאבקי האגו, הבלבול והתסכול שנמהלים באהבה שבין הנובאקים. בדומה למתרחש על הבמה, המצלמה חודרת פנימה ומציפה את הניואנסים והסאבטקסט שבין בני הזוג, שנלכדים בטנגו של קרבה ומרחק.

כאן בוקעת שוב הזיקה המזוהה עם קופר: המתח שבין הפרפורמנס למערכת היחסים. זוהי השאלה הסמויה שמהדהדת לאורך גוף עבודתו – מה הפרסונה הבימתית מסגירה על זו הרומנטית, ולהיפך. בדומה ל״כוכב נולד״ ו״המאסטרו״, קופר שוב מציב במרכז העלילה את הקרבת האינטימיות, אולי אפילו את האהבה עצמה, על מזבח האמנות; הפעם, האמנות היא קומדיה.

הצילום אינו מפתח הכניסה היחיד לתוך הקרביים של המערכת הזוגית הסבוכה הזו. וויל ארנט פשוט מושלם לתפקיד; הקול העמוק והיכולת שלו לשדר מבוכה וחוסר ביטחון בתנועות גוף, בהבעות פנים ובאינטונציה (די להיזכר בהופעתו המופתית ב״בוג׳אק הורסמן״) – כולם הופכים את הדמות לאנושית, פגיעה ואותנטית. לורה דרן גם היא עושה עבודה טובה, אם כי דמותה נותרת לעיתים בצל המסע האקטיבי של ארנט (וגם קופר שם, בתפקיד קטן, שלמען האמת לא ממש נחוץ, ואפילו קצת מסיח דעת – מעין רגע של ״אה, הנה הבמאי״).

השבחים הללו נבלמים בפתחה של המערכה השלישית, שם הסרט מקרטע, סובל מהססנות ומתפנית מאולצת, מלודרמטית ומדכאת ללא הצדקה. קופר נופל כאן למלכודת הדידקטיות: הוא מתעקש להסביר במילים את מה שהמצלמה שלו כבר ניסחה קודם לכן בצורה הרבה יותר מתוחכמת. הקצב מאט, והניסיון לנסח את הרגשות בכוח יוצר תחושה של סרבול וגרירת עלילה. חצי שעה פחות, ו״זה עובד?״ היה יוצא נשכר.

אולי אפשר היה לבצע מהלך הדוק יותר עם הבימתיות של הגיבור הקומיקאי. קומיקאים, אחרי הכל, צריכים לנסח ולהגחיך את הבנאלי, את הרגשות והפעולות שהפכו לשגרה. אבל במקום ניסוח קומי, הסטנד־אפ נדחק לשוליים תמורת ריבים ופגיעות רגשיות.

ולמרות זאת, היתרונות עולים על החסרונות, וקופר ממשיך להראות את כישורי הבימוי שלו, ואף מפתח את חלקם. וזה קורה דווקא באמצעות ריסון, צמצום וצניעות. התסריט כתוב נהדר, מבויים היטב והגיבור, וויל ארנט, מבצע את אחד מתפקידיו הטובים ביותר. אז כן, ״זה עובד״, גם אם לא בצורה מושלמת.

---

״זה עובד?״ (Is This Thing On?)
בימוי: בראדלי קופר
ארצות הברית, 2025, 125 דקות
3.5 כוכבים