יסמין נקאש // מלחמה

באוגוסט 2023 עזבתי את תל אביב ועברתי לארצות הברית. בספטמבר התחלתי את לימודי התואר השני בתכנית ITP באוניברסיטת ניו יורק – שבה אני עובדת היום כחוקרת בתחומי אמנות וטכנולוגיה.

ואז הגיע 7 באוקטובר: מצאתי את עצמי יושבת ימים ארוכים מול המסך, מרעננת אתרי חדשות וקוראת על אותם האירועים שוב ושוב, במקביל, במקורות שונים. לעיתים הדיווחים תיארו את אותו הרגע בדיוק, אבל בצורה שונה לחלוטין.

הפער הזה לא היה מפתיע. בזמן מבצע צוק איתן ב־2014 הייתי חיילת בדובר צה״ל, ונחשפתי מקרוב לאופן שבו שפה מתפקדת בזמן מלחמה: איך ניסוחים נבחרים בקפידה, איך פרטים מסוימים מודגשים או מוצנעים, איך עובדות מהשטח נכתבות כך שיתאימו לנרטיב מסוים.

גם שנים אחר כך ההרגל נשמר. המשכתי לקרוא סיקורים ממקורות שונים על אותם האירועים, ובשלב מסוים התחלתי לשים לב דווקא לציטוטים בכתבות. הבחנתי שלפעמים כתבות שונות מכילות את אותם הציטוטים, מאותם האנשים, אבל הטקסט שמסביבם מעניק להם הקשר ופרשנות שונים לגמרי.

המערכת ממשיכה להתעדכן כל הזמן, כך שהציטוטים מייצרים תמונת מצב שמשתנה יחד עם המציאות שממנה הם מגיעים. מתוך אלפי משפטים שמופיעים מדי יום בכתבות, רק חלקיק קטנטן עושה דרכו בסופו של דבר למכשירים

התחלתי לאסוף ציטוטים מדיווחים על מלחמות וקונפליקטים ברחבי העולם. רציתי לבחון מה יקרה אם אלה יוצאו מההקשר שבו הם מוצגים לציבור – בלי כותרות, בלי שמות, בלי המקום שבו נאמרו. רק המילים עצמן. כשראיתי את הציטוטים זה לצד זה, התחיל להיווצר שם משהו: ייצוג חדש למושג ״מלחמה״, כזה שנבנה מתוך שברי שפה של אנשים שונים, ממקומות שונים, בהקשרים שונים.

לפעמים הציטוטים סתרו זה את זה; לפעמים הם הדהדו אחד את השני בצורה כמעט מצמררת. אבל קרה שם משהו מעניין, איזשהו שלם שגדול מסך חלקיו. אז הגיעה השאלה של איך לעצב חוויה שתאפשר גם לאחרים לראות את זה.

הניסויים הראשונים היו פשוטים: כרטיסיות נייר מודפסות עם ציטוטים עליהן. פרשתי אותן על שולחן, סירבתי להסביר, ובדקתי איך אנשים מגיבים לאוסף הזה. היה ברור שיש שם משהו מעניין שעובד, אבל החומריות של הנייר הרגישה זמנית מדי, כמעט אקראית. זה גם הרגיש כמו ארכיון, ולא דבר חי.

בסופו של דבר ההשראה הגיעה (איך לא) דווקא מישראל – מ״מתקפת הביפרים״ (או: זימוניות, בעברית תקינה). הזימוניות, שהיו נפוצות בעבר הלא כל כך רחוק לצורך תקשורת דחופה במערכות חירום ובטחון, הוסבו במקרה הזה למטעני נפץ. זה הפך אותן לאוביקט טעון במיוחד – ממכשיר שנועד להעברת מסרי חירום לכלי נשק קטלני.

כך נולד הפרויקט ״מלחמה״. תשעה מכשירים קטנים, שמבוססים צורנית על הזימוניות, מקבלים ציטוטים בזמן אמת מתוך כתבות על מלחמות וקונפליקטים ברחבי העולם. כל מכשיר מציג משפט אחד, פעם אחת. בחרתי להשתמש בנייר אלקטרוני (כמו בקינדל) כי הוא לא פולט אור, ומרגיש פחות ארעי ממסך. זה מאפשר גם ל״תמונה״ שטוענים עליו (במקרה הזה, הציטוט) להישאר עליו לזמן בלתי מוגבל, גם ללא חיבור לחשמל.

ציטוט חדש מתקבל רק כשמחזירים את המכשיר לתחנת עגינה מרכזית. הפעולה הזאת מייצרת מחווה פיזית, מין טקס קצר: מי שרוצה לקבל ״עדכון״ על מה שקורה בעולם נדרשת לקחת את המכשיר מתוך התחנה, לשהות עם המשפט שמופיע עליו, גם אם רק לרגע, ואז להחזיר אותו על מנת לקבל ״עדכון״ חדש, וחוזר חלילה.

ברמה הטכנית, המערכת אוספת ציטוטים באופן אוטומטי ממקורות חדשות רבים מרחבי העולם. היא מסננת שפה פורמלית או ציטוטים שמגיעים מגורמים רשמיים, ומתעדפת קולות אזרחיים. המערכת ממשיכה להתעדכן כל הזמן, כך שהציטוטים מייצרים תמונת מצב שמשתנה יחד עם המציאות שממנה הם מגיעים. מתוך אלפי משפטים שמופיעים מדי יום בכתבות, רק חלקיק קטנטן עושה דרכו בסופו של דבר למכשירים.

יש משהו כמעט פרדוקסלי בניסיון להשתמש באלגוריתמים כדי לאתר רגעים של ביטוי אנושי. אבל עבורי זה מהדהד את אותו המתח שקיים בקריאה האינסופית של חדשות, בתוך שטף המידע הבלתי פוסק שהתרגלנו אליו, ברצון להבין מה לעזאזל קורה שם בחוץ. במקום לחפש את השורה התחתונה בכל כתבה, רציתי להציע לאנשים קריאה שהיא לא חד משמעית, איטית יותר, שמשאירה מקום לשפה עצמה לפעול. מקום לרגעים האנושיים שנמצאים בין השורות.

מה שמצטבר שם לאורך זמן הוא לא סיפור אחד, אלא הגדרה חיה למושג ״מלחמה״. שברי משפטים, לפעמים סותרים, לעיתים קרובות קורעי לב, לעיתים רחוקות יותר אפילו קורעים מצחוק. ביחד הם יוצרים מרחב המאפשר לבחון מהי ״מלחמה״ לא דרך הגדרות רשמיות, אלא דרך השפה שבה אנשים מתארים איך הם חיים אותה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו