גל נל דהן: לא כל קולקציה צריכה קונספט - החיים עצמם הם החומר

כשמדברים עם גל נל דהן, לוקח רגע להבין שהוא לא ממש מדבר על אופנה כמו שמצופה ממעצבים. אין דרמה, אין מילים גדולות ואין ניסיון להסביר טרנדים. במקום זה, הוא מדבר על מכנסיים, על איך הם יושבים, על חולצה וז׳קט, על למה לפעמים צריך להזיז כיס כמה סנטימטרים כדי שירגיש נכון. זה נשמע כמעט טכני, אבל מתברר שזו בדיוק נקודת המוצא שלו: לא להמציא משהו בכוח, אלא לקחת פריט מוכר ולעבוד עליו עד שיהיה מדויק.

המותג שלו פועל בין תל אביב לפריז, אבל הגישה נשארת בסיסית. ״אני אוהב לעבוד מתוך דברים קיימים״, הוא אומר. ״לא להמציא עולם חדש, אלא להזיז משהו קטן בתוך מה שכבר יש״. הקולקציות עצמן רחוקות מלהיות מינימליות: בין 70 ל־80 פריטים בעונה, כולל אקססוריז. יש בהן בגדים שנועדו להימכר, ויש כאלה שלא ממש. ״יש פריטים שאני יודע מראש שלא יימכרו. הם שם בשביל הקונספט. בשביל להחזיק את השפה״.

בשלב הזה השיחה עוד נשמעת כמו תהליך עבודה מסודר: סטודיו, בדים, החלטות. אבל זה מחזיק בדיוק עד הרגע שבו נכנסים שאר המרכיבים. ״היצירה עצמה היא החלק הקל. כשאני בתוך העבודה, הכול זורם. הבעיה מתחילה כשהביזנס נכנס – בנקים, מפעלים, ספקים, חוזים, משלוחים. אז אתה מבין שאתה לא רק מעצב. אתה מנהל מערכת שלמה״.

המקום שבו נמצא דהן כיום קשור לאופן שבו הוא גדל. הוא נולד וגדל במצפה רמון, ובגיל תשע איבד את אימו. בהמשך עבר בין מסגרות של פנימיות, וחי בפועל חיים עצמאיים כבר מגיל צעיר. ״לא באמת היה מי שיגיד לי מה לעשות. לא שאלו אותי איפה אני, לא ניהלו לי את היום. פשוט הסתדרתי״.

העצמאות הזאת הפכה עם השנים למנגנון עבודה. הוא לא מחכה להכוונה, לא מחפש אישור, ופועל מתוך דחף פנימי להחזיק את הדברים לבד. ״אם היו שואלים אותי איפה אני, זה היה מוזר לי. מבחינתי זה לא היה חלק מהחיים״.

הכול קורה במקביל: פיתוח, ייצור, מכירות, קשר עם חנויות, פתרון בעיות. אתה קם בבוקר ואין רשימת משימות שמישהו נתן לך. אתה צריך להמציא אותה, ואז גם לבצע אותה

בהמשך שירת כקצין לוחם בגולני – חוויה שממשיכה להדהד גם היום בקצב העבודה שלו. ״זה נשאר בגוף – היכולת לעבוד בתוך עומס, בתוך חוסר ודאות, בלי להתפרק״. אחרי הצבא הגיע לבצלאל, בחירה שמגדירה משהו בגישה שלו עד היום: ״אחי למד תקשורת חזותית בבצלאל, לכן גם אני ניסיתי. לתיק העבודות שהגשתי לא היה שום קשר לאופנה ולמרות זאת – התקבלתי למחלקה לצורפות ואופנה. עניין אותי להבין איך אני חושב כיוצר, לבנות שפה. ידעתי שאת האופנה אני כבר אמצא״.

כבר במהלך הלימודים עבד בתחום, וכל חופשה הפכה לסטאז׳. ״רוב האנשים מתבלבלים אחרי הלימודים. אני העדפתי להתבלבל תוך כדי״. בין השאר עבד אצל המעצב הד מיינר, חוויה שהשאירה עליו חותם, וחידדה עבורו את המפגש בין שפה אישית לבין מערכת מקצועית, בין רעיון לבין ביצוע.

המותג שנושא את שמו הוקם מיד אחרי הלימודים, ומאז אין אצלו הפרדה בין עבודה לחיים. ״כשאתה חי בתוך זה, זה לא נגמר. אין רגע שאתה יוצא מהעבודה. הכול קורה במקביל: פיתוח קולקציה, ייצור, מכירות, קשר עם חנויות, פתרון בעיות. אתה קם בבוקר ואין רשימת משימות שמישהו נתן לך. אתה צריך להמציא אותה, ואז גם לבצע אותה״.

הקצב הזה מתעצם במיוחד לקראת שבועות אופנה, במקרה שלו בעיקר אלה שמתקיימים בפריז. ״חודש לפני פאשן וויק זה כבר כאוס. בעונה האחרונה הוא גם הפך ללוגיסטי – לא היו טיסות והכל היה מסובך. כבר סידרתי לעצמי מסלול דרך לרנקה ולונדון, אבל אז באמצע הלילה קיבלתי הודעה שמעבר הגבול לירדן נפתח. אמרו לי להגיע בשש בבוקר. תוך חצי שעה הייתי בדרך״.

במקביל, מפעל בפורטוגל שעבד איתו פשט רגל שבועיים לפני התצוגה. ״פיצלתי את הקולקציה לשלושה חלקים. שלחתי חלק לאיטליה, חלק לפריז וחלק לרומניה ואמרתי לעצמי – מה שיצליח, יצליח.

״התצוגה היא רק רגע, ואחריה מתחיל שבוע המכירות. זה השלב שבו קניינים מגיעים לראות את הקולקציה ולהחליט אם להכניס אותה לחנויות. בהתחלה אתה מבין שהם לא באמת באים לקנות – הם באים לראות אם אתה שורד, אם אתה מצליח להחזיק כמה עונות״.

הרגעים הקטנים

בתחילת דרכו העצמאית עבד דרך שואורומים, אבל מהר מאוד הבין את המגבלות ואחרי כמה עונות החליט לעבור לעבוד עצמאית. ״יש בזה יותר סיכון, אבל גם יותר שליטה. זה התאים לי יותר. שואורום הוא מקום שאתה יכול להיעלם בו. אם אתה על יד מותג חזק שמושך את כל תשומת הלב – אתה פשוט נעלם״.

בשבוע האופנה האחרון בפריז הוא כבר הציג באופן עצמאי, בחלל ייעודי ברובע המארה, שאליו הגיעו קניינים, עיתונאים ואנשי תעשייה, כדי לפגוש אותו ואת קולקציית סתיו־חורף 26-27. היום המותג נמכר במספר נקודות ברחבי העולם, בעיקר דרך בוטיקים עצמאיים וחנויות נבחרות באירופה ובאסיה, לצד פעילות ישירה מול קניינים בפריז. הקשרים הללו נבנים בהדרגה, עונה אחרי עונה, דרך נוכחות עקבית ופגישות אישיות.

במקביל, הוא מתכונן למהלך משמעותי נוסף: פתיחת סטור־אין־סטור בתוך בית הכלבו פרנטו שבפריז. החנות שלו תחליף את המתחם שבו פעל עד לאחרונה קלווין קליין. עבור מותג צעיר מדובר במעבר מנוכחות למיקום – לא רק להשתתף בשדה, אלא להחזיק בו.

אחד הדברים שהוא חוזר עליהם שוב ושוב הוא החשיבות של ניהול. ״יש מעצבים מדהימים שלא יודעים לתמחר טי־שירט. בסוף מותג נופל על ניהול״. בפריז עובד איתו מנהל הפקה ויצור עם רקע ניהולי, שמטפל בצדדים התפעוליים, ועדיין, הוא עצמו מחזיק את רוב המערכת. ״אין שלב שבו אתה רק מעצב. תמיד יש עוד משהו״.

כמו מותגים צעירים רבים, גם אצלו עלתה האפשרות להכניס משקיע, והוא בחר שלא. ״לא הצלחתי לקבל את זה שאני צריך לתת דין וחשבון למישהו. ברגע שאמרתי לא, הרגשתי הקלה. המשמעות של ההחלטה היא ברורה: יותר אחריות ויותר סיכון, אבל גם שליטה מלאה. זה קשה יותר, אבל זה שלי״.

מבחינה עיצובית, נל דהן פועל בתוך עולם הרדי־טו־וור לגברים, אבל לא בצורה שמרנית. ״אני מחלק את זה בערך ל־60 אחוז פרקטי ו־40 אחוז הלך רוח. יש בגדים שנועדו להימכר, ויש כאלה שנועדו להגדיר כיוון. הם סוג של אבטיפוס, מהם יוצאים הדברים אחר כך״. למרות שמדובר באופנת גברים, חלק מהלקוחות הן דווקא נשים, שלדבריו יותר פתוחות לעניין.

באופן מפתיע, הוא כמעט לא צורך מידע אודות עולם האופנה מבחוץ. ״אני לא רואה תצוגות אופנה. זה מבלבל אותי. ההשראה שלי מגיעה מהחיים עצמם – מהעבודה, מהלחץ, מהתנועה בין מקומות. פעם חשבתי שצריך קונספט לכל קולקציה. היום אני מבין שאני כבר בתוך הקונספט. החיים עצמם הם החומר.

״בסופו של דבר, מה שמחזיק את המותג הם לא הרגעים הגדולים, אלא הקטנים – יום צילום טוב, מישהו שלובש את הבגד שלך, פגישה שעובדת. זה מספיק כדי להמשיך״. יש משהו כמעט לא דרמטי באופן שבו הוא מתאר את זה, אבל גם מאוד מדויק. לא חזון גדול שמחזיק הכול, אלא רצף של רגעים שמצטברים.

לצד הפעילות הבינלאומית, פועל סביבו צוות מצומצם של אנשי מקצוע ישראלים שמלווה אותו מתחילת הדרך, ביניהם הצלם עומרי רוזנגרט והסטייליסט תומר אלמוזנינו. ״אלה אנשים שגדלו עם המותג. העבודה המשותפת נשענת איתם על היכרות ארוכה שמייתרת תיווך. צריך פחות הסברים ויש יותר הבנה. בתוך תהליך שמבוסס על תנועה מתמדת, הרצף הזה מאפשר יציבות״.

כששואלים אותו על חלומות, התשובה חוזרת למקום הכי בסיסי. ״תנו לי בד גולמי, מכונת תפירה ואנשים טובים סביבי. משם כבר אפשר לבנות הכול. ככה אני רוצה להמשיך״.