להיט בראש // רוקי 4

1985. 1985. איזו שנה מדהימה זו הייתה בתרבות הפופולרית. מה לא היה לנו? מדונה כבשה את מצעדי הפזמונים עם Like a Virgin המופתי, וויטני יוסטון פרצה עם אלבום הבכורה שלה, שלום חנוך יצר את אלבום המופת ״מחכים למשיח״, מכשירי הווידאו הביתיים הפכו לסמל סטטוס וקוקה קולה כמעט סגרה את הבסטה עם הטעם החדש שהמציאה.

אבל מעבר לחומות הפופ קאלצ׳ר, גם ההווי הגיאופוליטי התחיל לשנות צורה, כשמיכאיל גורבצ׳וב נבחר למנהיג ברית המועצות והנהיג את מה שנאמר כבדיחה באחת מפרסומות העבר של קפה טורקי עלית – ה״גלאסנוסט״. ברית המועצות החלה להיפתח למערב, ורפורמות כלכליות החלו לפרוח בקרמלין. כשירתם להקת הסקורפיונס, רוחות של שינוי היו באוויר. בדיוק בשנה הזו סילבסטר סטאלון כתב, ביים וכיכב במה שייזכר לדורות כאחד מסרטי הספורט הטובים שנוצרו אי פעם – ״רוקי 4״.

לסטאלון מן הסתם לא הייתה גישה לפוליטביורו, והוא לא ידע שגורבצ׳וב פוזל מערבה. אבל היציאה של ״רוקי 4״ לאקרנים ומה שקורה במהלכו תוזמנו במהלך מהשמיים שרק עשה עם השנים חסד לסרט, שבזמן אמת נקטל בצורה מחרידה על ידי המבקרים וקטף לא מעט פרסי ראזי – אחד מהם על הפסקול המדהים שלו (WTF?).

אבל מה שמוסיף לו רובד נוסף והרבה יותר קאלטי הוא בדיוק זה: סרט שלא התיישב טוב בקיבתם של העיתונאים עתירי הידע, אבל התקבל ברוב תשואות בקרב הקהל הפשוט. סוד הקסם של ״רוקי 4״ (ולא חשוב באיזו גרסה צפיתם) הוא לא (רק) התוכן, אלא בעיקר הצורה ואופן ההגשה שלו – שהיו שונים בתכלית משאר הסרטים האחרים בסדרה. אבל תיכף נגיע לחלק הזה, כי חוקי הפורמט מחייבים לתאר את העלילה בקצרה.

אם שני הסרטים הראשונים היו שיר הלל לאנדרדוג ורוח הניצחון, והשלישי הוא משל מדמם על אריה זקן ושבע מול כפיר שאפתן רעב – ״רוקי 4״ הוא כבר סרט של גיבורי על ונבלים נטולי גלימות, עוד הרבה לפני היקום הקולנועי של מארוול

עלילת הסרט מתרחשת בדיוק בסיום הסרט השלישי. אחרי שרוקי ניצח את קלאבר לאנג הצעיר והשאפתן (מיסטר טי האדיר), מתאגרף רוסי מסתורי בשם איוון דראגו (דולף לונדגרן בתפקיד קולנועי ראשון) מגיע לארצות הברית בליווי אשתו (בריג׳יט נילסן, שלימים תהפוך לאשתו של סטאלון), על מנת להפגין את הכוח הסובייטי אל מול העליבות האמריקאית.

השחצנות הרוסית מקפיצה את הפיוז של אפולו קריד (קארל וות׳רס אללה ירחמו), שמחליט להילחם מול דראגו בקרב ראווה. בעוד רוקי חושש מכוחו הבלתי ניתן לריסון של הרוסי ומנסה למנוע מאפולו לצאת להרפתקה הזו, הקרב יוצא לדרך.

המילה ״ראווה״ כנראה זרה לרוסים, ודראגו הורג את אפולו בקרב שהיה אמור להיות חגיגת אומות, מיזוג גלויות וקירוב לבבות. כשהפאסון והגאווה האמריקאית שוכבים על הקרשים, רוקי יוצא בקול תרועה ומונטאז׳ לרוסיה הקפואה כדי להביס את דראגו, ועל הדרך לדפוק נאום ניצחון מלא השראה.

קורטוב של רוח נקמה וכוח רצון

לפני שנכנסים לפן הפוליטי־תרבותי חובה להרים לסרט בפן המקצועי־טכני, כי מדובר בתפנית בולטת שאין שנייה לה בסדרת ״רוקי״. אם שני הסרטים הראשונים היו שיר הלל לאנדרדוג ורוח הניצחון, והשלישי הוא משל מדמם על אריה זקן ושבע מול כפיר שאפתן רעב – ״רוקי 4״ הוא כבר סרט של גיבורי על ונבלים נטולי גלימות, עוד הרבה לפני היקום הקולנועי של מארוול.

איוון דראגו הענק והאדיר הוא אחד הנבלים הכי בולטים של התרבות הפופולרית. חסרונו היחיד הוא שהוא לא יצא מאיזושהי חוברת קומיקס. לעומתו, רוקי נמוך הקומה אך המחוטב להפליא, מרביץ בו את מכותיו כמו דוד מול גוליית. יחסי הכוחות הללו הופכים את ״רוקי 4״ לסרט שנועד קודם כל לשבור קופות, ואולי אחר כך גם לרגש. וגם את זה הוא יודע לעשות.

את הריגוש הזה הוא משיג בעזרת טכניקה נוספת: המונטאז׳. זה לא סוד שסרטי ספורט נהנים מהטכניקה הוותיקה הזו כדי לייצר בקרב הצופה תחושה שהוא מתאמן יחד עם הגיבור. למוזיקה המלווה יש תפקיד – להלהיב ולרגש אותנו, ליצור תחושת Uplifting בגוף ואדרנלין זורם בעורקים ללא הפסקה. ובכן, ״רוקי 4״ הוא־הוא אמנות המונטאז׳, עם מספר בלתי הגיוני של קליפים, אימונים וקרבות ברוח הקליפים של MTV.

כל הכוחות המקצועיים התאגדו כדי לייצר את המונטאז׳ים המופלאים: הצלם ביל באטלר (״גריז״), העורכים ג׳ון ווילר ודון צימרמן, ולבסוף וינס דיקולה שטפטף מעל מוזיקה מדהימה. בכל מונטאז׳ יש דימוי ברור וחסר סאבטקסט: קדמה מול פרימיטיביות, הייטק מול לואו־טק, ומה נדרש מהבנאדם כדי לנצח – לא מכשירים מתקדמים ולא הזרקות של סטרואידים – רק קורטוב של רוח נקמה אמריקאית וכוח רצון מטורף. אה, וגם את אדריאן (טליה שייר האייקונית), כי כידוע, היא הכוח המניע האמיתי של רוקי.

באותה השנה הכוכבים הסתדרו בצורה מדהימה לסילבסטר סטאלון. גם ״רמבו 2״ וגם ״רוקי 4״ כבשו את טבלת שוברי הקופות, והיו בטופ אחרי ״בחזרה לעתיד״. וכמה שהאנקדוטה הזו סמלית: שני גיבורים, שריריים ומיוזעים, וכל אחד מהם נלחם בשדה קרב שונה – האחד חזר להלחם בווייטנאם הקופחת כדי לעשות תיקון לטראומה האמריקאית, והשני ברוסיה הקפואה כדי לתקן את גאוות האומה המנופצת.

עיסוק בפוליטיקה הוא ממש לא עניין ששמור אך ורק לדרמות כבדות משקל. ״רוקי 4״, בעיקר דרך הכתיבה הדי בסדר של סטאלון, נוגע לא מעט בפוליטיקה – אולי באופן מעט שטחי – אבל זה מספיק. ברטרוספקטיבה זריזה, נאום הניצחון וה״אם כולנו נשתנה, אז העולם ישתנה״ נשמע היום קצת צ׳יזי ובעיקר מאוד מאוד תמים, כי 41 שנה לאחר אותו נאום – שום דבר לא השתנה באמת.

העולם ממשיך להילחם בעצמו, המלחמה הקרה לא באמת הסתיימה, ולנו אין שום מתאגרף עם מכנס כחול־לבן־אדום וכוכבים שיגיד לנו שהכל בסדר. אבל רוקי היה שם ב־1985: הסייח האיטלקי התמים (ואולי הטיפשון) שהאמין שספורט מקרב, מרפא, מאחד.

מעל לכל, ״רוקי 4״, על אף פשטותו (כביכול), הוא סמן של שינוי תרבותי ופוליטי מדהים. שש שנים לפני נפילת החומה, רייגן נבחר בשנית כדי להפוך את אמריקה לגדולה שוב, והעולם היה בתזוזה טקטונית מתמדת. אלה היו ימים כל כך נאיביים, שכביכול נשאו איתם רוחות של שינוי, אבל בפועל – 41 שנה לאחר מכן ולאחר הנאום חוצב הלהבות הקיטשי של רוקי – מסתבר שנשארנו כמעט באותה הנקודה.

---

רוקי 4
בימוי: סילבסטר סטאלון
87 דקות; ארצות הברית, 1985
זמין לצפייה ב־Yes VOD