התמוססות החלום הציוני אל מציאות מורכבת: ״אי־קבע״ בבית חנקין

אילת ונטע: נתחיל בכמה מילים על השיפוץ הארוך בהיסטוריה, שהחל בבית חנקין לפני שש שנים, ובימים אלה מסתיים. בית חנקין נוסד בשנת 1950 כמרכז ללימודי טבע ומולדת, ועם השנים שקע ונסגר. היום, לאחר שיפוץ ושימור, הוא מהווה מרחב מוזיאלי רב־תחומי, מיוחד ומלהיב.

אדריכל השיפוץ, רפאל כהן, עשה עבודה מופלאה תחת המון מגבלות: שטח קטן, תקציב זעום, וכל האילוצים של מבנה לשימור. הוא הפליא ליצור מערך תנועה חדש שמחבר ומנגיש את כל המפלסים ומאפשר חוויית ביקור רציפה וזורמת, שמר על האלמנטים המיוחדים של המבנה ההיסטורי, והבדיל את הבנייה החדשה על ידי שימוש בפלדת קורטן, בטון חשוף וזכוכית.

לעיצוב גלריית העץ המיוחדת בקומה השנייה הזמנו את תומר ספיר, שהקים בה תערוכת קבע חדשה ומרהיבה בנוסח חדרי הפלאות, ויצר חיבור מרתק ומרהיב בין הישן לחדש. זה היה תהליך ממושך של למידת האוסף שהיה שמור שנים ארוכות במחסן, מיון, אוצרות ובסופם העיצוב וההקמה. אנחנו ממליצות לבוא ולראות.

כל התערוכות שאצרנו יחד בבית חנקין עד היום היו קשורות רעיונית, ערכית או תמטית למקום עצמו. מאז שהסתיים השיפוץ וחזרנו ״הביתה״ – אחרי חמש שנות נדודים בחללים אלטרנטיביים – הדגש כרגע הוא בעיקר על תערוכות סייט־ספציפיות שמתייחסות למקום, אבל גם אומרות משהו על הזמן הזה.

שתינו ילידות הכפר, ותמיד מרתק אותנו לראות שוב את המרחב שמוכר לנו מיום שנולדנו דרך עיניהם של אמנים שמגיעים מבחוץ. העבודה על ״אי קבע״ היתה התנסות חדשה ומאתגרת לכולנו – עבודה משותפת של שתי אמניות – אתי אברג׳ל ואורית ישי – ושתי אוצרות, שלכל אחת גישה אמנותית שונה.

אתי ואורית, בואו נתחיל בהתחלה… ספרו על המפגש הראשון ביניכן, ואיך עלה נושא התערוכה

אתי: המפגש ביננו קרה לפני שנים רבות, והיה מבוסס על הכרה הדדית מקצועית ועניין באמנות האחת של השנייה. עקבתי אחר אורית כצלמת וכאמנית שבנתה תפיסת חלל ייחודית. כבר בשנת 2017 התחלנו  לדבר על תערוכה בכפר יהושע, אחרי שגילינו הרבה נקודות השקה ועניין משותפים בינינו – חלקן קשורות לביוגרפיות של הורינו.

רעיונות רבים בתערוכה הגיעו משיחות נפש ארוכות, שבהן צללנו לתוך עומק הזהות שלנו, ומשם עלו והתגבשו התמות המרכיבות את העבודה המשותפת

אתי אברג׳ל: ״רוב האובייקטים לקוחים מעולם החקלאות והמלאכה, וחלקם אישיים כמו מגהץ הפחמים של סבתי. הם יכולים להתפרש בשני מישורים – הן כפריטים לשימור, והן כאובייקטים פואטיים המניעים את העלילה הסובייקטיבית״

אורית: כבר בשיחות לפני שש ושבע שנים דיברנו על החלום הציוני והתמוססותו אל מציאות רבודה ומורכבת, ועל הפער בין הפנטזיה של אבותינו בהיותם בגולה לבין המצב בארץ. מאז חלו תמורות רבות נוספות במדינה, שהעצימו את הנתק בין מה שחלמו ״שם״ לבין מה שנהיה ״כאן״.

ברווח הזה, בגעגוע למה שהיה ואיננו, קמה התערוכה. נראה לי שמה שהבאנו מבית הורינו נוגע בסוגיות אישיות שהן גם נחלת הכלל. ההיסטוריה של בני תרבויות שונות שחברו למקום אחד – שנדמה שכרגע הוא מתנדנד ומיטלטל, והכל יחד נוגע באמנות ובשאלות שהיא מאפשרת לנו לשאול

אילת ונטע: הזמנו אתכן ליצור יצירה תלוית־מקום בגלריה לאמנות בבית חנקין – מרחב עם עומק היסטורי וערכי. עד כמה התערוכה מושפעת מהמקום או קשורה אליו?

אורית: הזיקה לכפר יהושע, על כל המאפיינים של המקום, מובנית בתוך התערוכה. המקום מאוד השפיע על התפתחות התערוכה: נופי הכפר וצינורות ההשקיה ממתכת שהיו נטושים בשולי החצרות השפיעו על שתינו; נוכחות הכותנה הציפה בי את סיפור יתמותו של אבי במלחמת העולם, ואת העובדה שהעבודה בשדות הכותנה הצילה את חייו.

עבור אתי, שדות הכותנה של כפר יהושע היו מקום העבודה של אביה, זיכרון ילדות ונעורים משמעותי שלה. בתערוכה השתמשנו בכלי עבודה ובאובייקטים שליקטנו במשקים בכפר, וגם ברהיטים שנלקחו מחדר הטבע ההיסטורי של מוזיאון בית חנקין, כמו ארון תצוגה ישן, שבתוכו אתי מציגה מערום של חולצות שבת

מערכות מצטלבות

אילת ונטע: המבקרים בתערוכה פוגשים שפע של אובייקטים חידתיים, שהגדולים בהם מקושרים זה לזה ברשת צינורות. תוכלו לנסח מפתח לקריאת התערוכה?

אורית: התערוכה מורכבת ממערכות מצטלבות. מבנה העל הוא מפעל אלגורי שבנוי ממערכת של צינורות השקיה מתכתיים, שבהם משולבים צינורות ניאון מסורתי מפיצי אור. מערכת הצינורות בנויה כמכונת הנשמה, שלה אני קוראת ״אקמולדת״ (שילוב של מכונת ״אקמו״ ומולדת) המזינה במים ואור, יסודות של חיים.

היא נכנסת ומתחברת אל כל הרהיטים ההיסטוריים שהפכו למכלי קיבול של זיכרונות וחומרי חיים בהשראת סיפורי ההגירה לארץ של שני האבות שלנו, שהגיעו מיבשות שונות אל החוויה הישראלית

אתי: רוב האובייקטים לקוחים מעולם החקלאות והמלאכה, וחלקם אישיים כמו מגהץ הפחמים של סבתי. הם יכולים להתפרש בשני מישורים – הן כפריטים לשימור, והן כאובייקטים פואטיים המניעים את העלילה הסובייקטיבית. לדוגמה, משור חלוד הנשען על קוביית עץ, ועליו מונח באופן א־סימטרי שקיק מבד טול ובו פרחי כותנה המדמים סוכריות דרז׳ה

אילת ונטע: בתערוכה בולט השימוש בכלי עבודה, והמשפט ״אני פועלים״ רקום על אחד האובייקטים. תוכלו להרחיב קצת על מקומה של עבודת הכפיים ביצירה שלכן?

אתי: ההתייחסות לעבודת הכפיים מדגישה את החוויה של הקירבה הגופנית לחומר ולפעולה, כמו שאפשר למצוא בעולם היצרנות וגם בעולם האמנות. השתמשנו במוטיב של עבודת הכפיים בהיבטים שונים של עמלנות, דוגמת צינורות הניאון המסורתי שנעשו בעבודת יד, בהשראת מפעל הניאון שהקים אביה של אורית בתל אביב כשעלה לארץ

אורית: אחת הדוגמאות לעבודת כפיים עמלנית מופיעה ב״שדה התירס״ של אתי, שאותו היא סרגה במשך שבועות רבים. אביה של אתי, שלמד בנערותו בבית הספר החקלאי אליאנס במרקש, עבד מאז עלייתו לארץ כפועל חקלאי בכפר יהושע עד צאתו לגמלאות

אורית ישי: ״בבסיס רעיון התערוכה רצינו ליצור מפעל יצרני מהזן ההולך ונעלם, שבו האדם ומלאכת כפיו מהווים רכיב בסיסי חשוב. הטכניקות השונות שבהן בחרנו היו קשורות לדיאלוג בין הסאגות המשפחתיות שלנו״

אילת ונטע: במיצב מופיעות כמה עבודות טיפוגרפיות, בטכניקות שונות של כתיבה ותצוגה. איך הן קשורות לנושא הקודש והחול ביצירה?

אתי: הטיפוגרפיה לקוחה משפת הדיבור והכתיבה התמה של אבי. משפטים שאמר לי בשיחות איתו נרקמו והודפסו באותיות קודש, במטרה להדגיש את הקרע הפנימי בין קדושה לחילון במציאות הציונית ששילבה עולם מסורתי בתוך עולם סוציאליסטי חילוני. אלו היו אמירות מטפוריות שניתנו כתשובות לשאלות ששאלתי, והפכו למטבעות לשון שבהן אני משתמשת כקודים בעבודות שלי.

״אני פועלים״ היא עבודה שיצרתי על תבניות לשון משובשות הנושאות רמזים לשפה שלמה שלא נאמרה. השיבוש מחזיק את מה שלא נאמר. המילים נרקמו במכונה תעשייתית באותיות של רקמת פרוכות, בפונט המזוהה כ״ספרדי״, והן מבטאות את הזיקה שלי ל״עולם הפועלים״.

העבודה ״שם היתה ירושלים״ מעלה את השאלה איפה זה ״שם״, מאיזו נקודת מבט מסתכלים על ״כאן״, ועוסקת ביחסי הגומלין ובפער הגיאו־מנטלי שבין מרקש לעמק יזרעאל

אילת ונטע: המיצב מתאפיין בדרכי ביטוי מגוונות, ובריבוי של טכניקות עבודה. איך הריבוי הזה נקשר לרעיון התערוכה?

אורית: בבסיס רעיון התערוכה רצינו ליצור מפעל יצרני מהזן ההולך ונעלם, שבו האדם ומלאכת כפיו מהווים רכיב בסיסי חשוב. הטכניקות השונות שבהן בחרנו היו קשורות לדיאלוג בין הסאגות המשפחתיות שלנו.

לי מאוד חשוב להיצמד לטכניקה ולחומר שבהם אבי יצר את הניאון. אני משתמשת בטכניקה המסורתית של יצירת ניאון, לא בלדים חדישים ולא בפלורסנטים, על מנת לשמר את הנוכחות של עבודת היד והחומר. אלו ערכים מכוננים עבורי.

בעמודי הבדים המוצבים בחלל, היה חשוב לי להמיר את החומר בדימוי צילומי, שהוא מדיה מרכזית ביצירתי. לצילום קדמו פעולות הכנה ידניות, חומריות, שלא הוצגו. גם צילומי צמח הכותנה עברו טיפול ופורקו לרמת הפיקסל. הטשטוש וההתפרקות של הדימוי משתלבים בתמה הכללית של קריסת עולם ערכים וזהויות, ברמה הגלובלית והמקומית

אתי: השימוש בטכניקות השונות מדגיש גם את הממד המדומיין של המפעל העמלני. הבחירה, לדוגמה, לסרוג ״שדה״ באופן סיזיפי מעלי תירס שייבשתי ויצרתי מהם חוטים, נועדה כדי ליצור הזדהות וכניסה למצב מנטלי ותודעתי של עבודה במרחב פתוח.

בשונה מהעבודה האורגנית עם עלי התירס וחומרים מן הטבע, אני קושרת סבך חוטי ברזל חלודים סביב כד מפוסל, ודלועים שיצרתי מעיסת נייר, שיוצרים סוג של גינה מלאכותית. בארון בחרתי דווקא ליצור רדוקציה, בהתערבות מינימליסטית, שבה בחרתי בקשירה ותלייה של מסת חולצות שבת גבריות לבנות, רדי מייד

אילת ונטע: מה הרלוונטיות של העבודות לימינו, לזמן ולמקום?

אורית: ״אי־קבע״ מעלה שאלות ביקורתיות בדבר אפשרות של חיים, קיום ויצירה במרחב הישראלי כיום. סיפורי ההגירה של האבות שהגיעו ממזרח וממערב, מתפרקים ונבנים מחדש, נארגים ונקשרים אל תוך מפעל מדומיין שמנסה לאחוז ולחבר את מה שנראה כעומד להתפרק – החלום אודות מפעל לאומי נאור ומתוקן.

השאלה העמוקה שהובילה אותנו קשורה בחוויה העכשווית, המצמצמת אפשרויות של ביטוי. ניסינו לבדוק את מרחב השיתוף שלנו ואת אפשרויות הביטוי של תמות טעונות, במקום הישראלי העובר תהפוכות וטלטלות

אילת ונטע: שתיכן אמניות ותיקות, כל אחת מכן רגילה לעבוד לבד בסטודיו. זו הפעם הראשונה שאתן עובדות יחד, ספרו קצת על החווייה הזו

אתי: אורית כבר הציגה בעבר מספר תערוכות זוגיות. עבורי זו הפעם הראשונה שאני עובדת על תערוכה משותפת. זה מסע של למידה על גבולות ומידות ועוצמות של ביטוי. מראש ניתנה הסכמה להתערבות האחת בעולם של השנייה, כמו גם באובייקטים, מה שהצריך מאיתנו ויתור ופינוי מקום זו לזו, הקשבה והפנמה של פעולות בחלל

אורית: גם עבורי היה זה מסע למידה, בשל הבחירה באופי של העבודה ההתערבותית. שתינו התמסרנו לשיתוף, הן ברמת הרעיון והן ברמת הקשר בינינו. זו חוויה מעצימה ששתינו צמחנו ממנה

אילת ונטע: לכל אחת מכן סגנון מוכר ומובחן, ושונה מאד זו מזו – טכנית, חומרית, וטמפרמנטית. איך ההבדלים האלה מתיישבים ביצירה אחת?

אורית: מבחינתנו זה היה אתגר מרתק להתמודד עם הניגודים בינינו, ברמות השונות. המהלך היה דיאלוגי: לעיתים חיברנו דברים, ולעתים נתנו לדברים להיות שונים, כמו שהם, אחד ליד השני. בסופו של דבר הצופים מתקשים להבחין בין היצירות שלנו, וזה משמח אותנו

אתי: נשארו גם מקומות שלא ניתנים לחיבור, והם משאירים בחלל קונפליקטים בלתי פתורים. אבל דווקא במקומות הפעורים הללו של שבר ואי ודאות, יש אפשרות לחלימה, יצירה ותיקון

---

אתי אברג׳ל ואורית ישי | אי־קבע
אוצרות: אילת הרצוולף ונטע הבר
בית חנקין, כפר יהושע
נעילה: 7.11