המבנה לעולם לא שלם: טל אמיתי־לביא בבית חנקין

מירי: אנחנו נמצאים בבית חנקין שבכפר יהושע, אתר מורשת היסטורי, שנפתח מחדש לאחרונה לאחר שנים של תהליכי שימור והתחדשות. את מציגה את ״כוריאוגרפיה של קו״ – מיצב וידאו וסאונד מרשים, ואפשר לומר גם מפתיע, העוסק שוב בבית, הפעם במבנה ציבור – בית חנקין. ספרי קצת על הפרויקט ואיך נולד שיתוף הפעולה עם האנימטורית שיר אלטרס והמוזיקאי אריאל בלומנטל

טל: בדיוק לפני ארבע שנים, באפריל 2022, הגעתי בהזמנת האוצרת נטע הבר לבית חנקין, והתאהבתי בענני האבק, בפסולת הבניין ובמבנה היפהפה. יש בו ארכיטקטורה מיוחדת במינה – עץ מלא, לבני זכוכית, גרמי מדרגות ומעקות ייחודיים, מוזיאון טבע עמוס פוחלצים, ממצאים ארכיאולוגיים, צמחים מיובשים… הכול. הריח ישן, הכול הריח ״של פעם״.

אריאל בלומנטל, חבר טוב ומוזיקאי בינלאומי, נלווה אליי לסיור. צילמנו באתר ועשינו מדידות. חזרתי לסטודיו והתגבש קונספט לתערוכה: אני הולכת להגשים חלום שמלווה אותי בשנים האחרונות ולייצר מיצב וידאו וסאונד – בפעם הראשונה בלי חומר, ובפעם הראשונה עם מוזיקה. שיר אלטרס, האנימטורית שאיתה אני עובדת בשנים האחרונות, התגייסה יחד עם אריאל למימוש החלום

מירי: אמרת ״הגעתי והתאהבתי״, את יכולה להרחיב?

טל: בתור אמנית מיצב אני צריכה להתרגש ממקום. את ״החדר הפועם״, המיצב הקודם שלי, הצגתי בחדר הבאר ההיסטורי של רמת השרון, וגם הפעם הגעתי למבנה היסטורי בעל ארכיטקטורה מובהקת ואלמנטים ייחודיים שריגשו אותי. איפה הייתי מוצאת עוד חלל בינוני בגודלו שיש בו 36 חלונות?

החלונות התחתונים, ששימשו לאוורור ולתאורה, לכדו מיד את עיניי, ויצרתי איתם את עבודת הווידאו ״כוריאוגרפיה של קו״. החלונות בעבודת הווידאו מוקרנים במדויק על החלונות הממשיים, ויוצרים ריקוד בינם לבין עצמם ובין קיר ימין לקיר שמאל, בעבודה שעוסקת ביחסים בין פנים וחוץ, בין שחור ולבן, בין חושך ואור ובין דו־ממד לתלת־ממד

מירי: כשאני מסתכלת על גוף העבודות שלך לאורך השנים, אני נפעמת מהיכולת שלך להשתמש בחומרים יומיומיים ובנאליים ולהעניק להם מראה מכובד ויוקרתי – בין אם זה חול קינטי, אבקת סודה לשתייה, חוטי תפירה או חוטי ניילון. הפתעת אותי הפעם. את אמנית שמזוהה עם חומר פיזי, מלאכת כפיים ועמלנות, והפעם ויתרת לגמרי על חומר לטובת מיצב שכולו וידאו וסאונד

טל: אני אכן חוקרת חומרים ומחוללת בהם טרנספורמציה. המחקר החומרי מרתק אותי ויש לי תשוקה עזה לחומר. המהלך שעשיתי ב״כוריאוגרפיה של קו״ סומן לפני מספר שנים והתרחש רק עכשיו.

לאורך כשלושה עשורים השאלה שלי הייתה ועודנה עד כמה הבית הוא מקום בטוח, יציב ומוגן. עד 7 באוקטובר נדמה היה לי שזאת חוויה כמעט אישית הנשענת על הביוגרפיה שלי, אבל מאז כולנו הבנו מה זה אומר

אנקדוטה על אחת הסיבות שבגללן המרתי את חוטי הניילון הממשיים לקווי אור מוקרנים: בשנת 2021 האמנית טל פרנק ואני נבחרנו להציג את HOMELINE, מיצב מותאם־חלל בלוקוסט פרוג׳קטס, מיאמי. המיצב היה מורכב משלושה אובייקטים: אנימציית וידאו של שטיח ושני אובייקטים שיצרתי מחוטי ניילון – וילון מונומנטלי שנוצר בימי ההצבה, וחלון, ״הומאז׳ למרסל״, ששלחתי מהארץ לחו״ל. מורכבות השילוח והעלויות הגבוהות הביאו אותי למחשבה שזהו, בתערוכה הבאה אין חומר – יהיו מקרן ונגן.

החלום הזה כמעט התגשם ב״חדר הפועם״ שם היו גם אובייקטים מחוטי ניילון (גרם מדרגות, צמד חלונות, וילון) וגם אנימציות וידאו (שטיח וקמין). החלום על תערוכה ללא חומר פיזי, בשילוב עם מוזיקה, הופך כאן לממשי

מירי: אם אני מבינה את המהלך שלך נכון, את לוקחת את הפיסול בחוטי ניילון והרישום בחוט תפירה – וממירה אותם לקווים של אור. במילים אחרות, ב״כוריאוגרפיה של קו״ את לוקחת את כל מה שהכרנו אצלך – רישומי החוטים, המיצבים מחוטי הניילון, העיסוק בבית ובאדריכלות – ומעבירה אותם להקרנה, לאנטי־חומר. איך זה קרה?

טל: נכון. תמי כץ־פרימן כתבה על המהלך הזה כבר ב־2023, בספר שלי ״המושכת בחוטים״: ״נדמה כי מתערוכה לתערוכה היא מזקקת, מצמצמת ומקלפת שכבה נוספת של חומר, מבצעת עוד רדוקציה בשימוש שלה בחומריות ובצבע לטובת יצירת אשליה אופטית ופואטית.

״במיצב ׳החדר הפועם׳ היא הלכה צעד נוסף בצמצום החומרי, כאשר בחלקים מסוימים מהפרויקט היא המירה את הקו הרישומי הפיזי, שנוצר על ידי החוטים הממשיים, בקווי אור הנוצרים באנימציה המוקרנת על רקע שחור״.

אני מסכימה עם דבריה של תמי. לגוף העבודות של אמנ.ית יש גנאלוגיה; תהליך הרדוקציה והעיסוק באילוזיוניזם ובאור הוביל אותי לשם באופן טבעי

השבר הפרטי הוא גם שבר לאומי

מירי: בואי נדבר על המיצב שלך. בית חנקין הוא מקום שכולו אומר ציונות, חלוציות ובניין הארץ, ואילו את מחברת את זה לסיפור אישי – לאבא שלך, שהיה קבלן בניין, ולתחושת הביטחון המעורערת של כולנו בתקופה הזו. איך הביוגרפיה הפרטית שלך פוגשת את תחושת השבר הקולקטיבי?

טל: אכן, יש קשר בין השבר הפרטי לקולקטיבי. הסיפור הפרטי שלי קשור לאבי, שהיה קבלן בניין מצליח שירד מנכסיו. כילדה הייתי מקבלת את תוכניות הבניינים שלו על גבי נייר פרגמנט וצובעת אותן בצבעי עיפרון; בשבתות היינו נוהגים להשקות את יציקות הבטון באתרי הבנייה שלו, ריח הבטון והחול החשוף זכור לי עד היום. לימים המשפחה נקלעה למשבר כלכלי עמוק שערער את תחושת הביטחון ויציבות הבית

מירי: העיסוק שלך בבית ובשבריריותו, המלווה אותך שנים רבות, ברור לי כעת יותר. עולה לי בהקשר זה עבודת הרצפה ״לבירינט״ שמוצגת בתצוגת קבע במוזיאון רמת גן. העבודה מצטטת טקסט מאת הסופר פול אוסטר, העוסק בשאלה אודות הבית ומידת היציבות והביטחון שהוא מספק לדייריו. איך את תופסת את מושג הבית ביצירה שלך, במיוחד לאור אירועי 7 באוקטובר?

טל: לאורך כשלושה עשורים של קריירה אמנותית, השאלה שלי הייתה ועודנה עד כמה הבית הוא מקום בטוח, יציב ומוגן. העיסוק במבני רפאים עשויים מחוטי ניילון והקרנות וידאו מייצר מציאות אשלייתית, שברירית וסימבולית.

עד 7 באוקטובר נדמה היה לי שזאת חוויה כמעט אישית הנשענת על הביוגרפיה שלי, אבל מאז כולנו הבנו מה זה אומר שהבית הופך לפרוץ, נפלש ולא יציב. השבר הפרטי שלי הוא גם שבר לאומי ולהיפך

כשאני מנסה, לשווא, לרשום בקו של אור את המבנה של בית חנקין, אני מתייחסת גם להיסטוריה שלו ולמיקומו בכפר יהושע – לחלום על תקומת הארץ, לאידיאולוגיה הציונית ולבניין הארץ – מתוך אכזבה והתפכחות מהתקווה ומהחלום על בית לאומי

מירי: כשצופים בווידאו, יש תחושה של תנועה בלתי פוסקת. המבנה נבנה ונמחק מול העיניים שלנו. מה את מנסה להעביר דרך הקצב הזה, דרך הכוריאוגרפיה של הקווים הלבנים על הקיר?

טל: יש ניסיון לבנות את בית חנקין, אבל באופן מתסכל הקווים לא פוגשים זה את זה והמבנה לעולם אינו שלם; הוא נבנה ונמחק לסירוגין. כשאני מנסה, לשווא, לרשום בקו של אור את המבנה בין כתליו הממשיים, אני מתייחסת גם להיסטוריה שלו ולמיקומו בכפר יהושע – לחלום על תקומת הארץ, לאידיאולוגיה הציונית ולבניין הארץ – מתוך אכזבה והתפכחות מהתקווה ומהחלום על בית לאומי

מירי: אני עוקבת אחרייך שנים רבות, מתחילת הקריירה שלך. איך את מצליחה תמיד להפתיע במבט אחר על הנושא שהוא בדמנו – בית, מקום, קשר למקום. בית שבא ונעלם, שאין לנו ביטחון בו. אני חייבת לציין שהפתעת אותי. אני מכירה היטב את בית חנקין ופתאום אני כמו רואה לראשונה חלקים ממנו

טל: כן כן, גם אני גיליתי את זה אחרי שהקמתי את המיצב. זה עובד בהדדיות. המיצב מהדהד את בית חנקין ולהיפך. זה היופי של אמנות, יש רעיון וחזון בסטודיו, ויש דברים שמתגלים תוך כדי תנועה ובדיעבד

מירי: למרות השפה האדריכלית הגיאומטרית של המיצב ניכר שהעבודה שלך טעונה ורגשית. איך את מצליחה להעביר מסר על חורבן הבית ללא דרמה?

טל: למרות שתוכנית החתך מדברת על שבר וקריסה, הכול נעשה בעדינות רבה. יש רגש ואמוציות, אבל אין אקספרסיביות, אלא דרמה מאופקת. בסטודיו, או יותר נכון בחדר העריכה, יש תהליך של צמצום, זיכוך ומינימליזם. מתנסחת אמירה המחברת בין שפה ויזואלית, תנועה וסאונד, ועיסוק בערכים פורמליסטים מעולמות הרישום והפיסול שבונים את החוויה בכללותה

מירי: אמרת שזו פעם ראשונה שאת מגשימה חלום ישן שלך להוסיף מוזיקה לעבודה. תרצי לשתף משהו מהתהליך הזה?

טל: זה אכן מלווה אותי שנים רבות, והנה, זה קרה סוף סוף. אחד הפרויקטים המורכבים ביותר של אריאל היה מיצב מוזיקה תלת־ממדית, הנפרש על פני שתי קומות במלון פלאזה בניו יורק. בווידאו ״תוכנית חתך״, ביקשתי ממנו לכתוב מוזיקה שתהיה בהלימה לקו הרישומי, ואילו בווידאו ״כוריאוגרפיה של קו״ הוא כתב מוזיקה היקפית שבוקעת משמונה רמקולים. כמו שיש משחק ויזואלי בין החלונות, כך יש גם משחק בין הצלילים והמקומות שמהם הם בוקעים

מירי: בסופו של יום מדובר במיצב עדין ואיטי. האמנות שלך היא לא אמנות אינסטנט מהירה; היא דורשת מהצופה משהו אחר, שקשה להשיג בימינו: סבלנות

טל: האמנות שלי דורשת עדינות, הקשבה והתבוננות איטית על גבול המדיטטיבית. היא מבקשת מהצופה להיות בגוף, בתוך החוויה, לעצור רגע, לעבור מהחוץ לפנים, מהאור לחושך, להסתגל לקצב של העבודה, להקשיב לפעימת הלב

---

טל אמיתי־לביא | כוריאוגרפיה של קו
אוצרות: נטע הבר ואיילת הרצוולף
אנימציה: שיר אלטרס; מוזיקה: אריאל בלומנטל
בית חנקין, כפר יהושע
נעילה: 20.6