כמו בישול, רק בחומרים אחרים: הקרמיקה של אורנה מ״אורנה ואלה״

אחרי שנים שבהן הייתה מזוהה עם אחד המוסדות הקולינריים האיקוניים של תל אביב, אורנה אגמון פותחת השבוע בסטודיו אטלס ביפו תערוכת קרמיקה חדשה. בסטודיו, שמחזיק ומציג פריטים היסטוריים נדירים מתחומי העיצוב, היודאיקה והאמנות השימושית בישראל – יוצגו עשרות כלי קרמיקה בעבודת יד שיוצעו למכירה, כולם עשויים על אובניים בשילוב גלזורות שאגמון מפתחת בעצמה.

במשך יותר משני עשורים נחשבה מסעדת ״אורנה ואלה״ לאחד המוסדות הקולינריים המזוהים ביותר עם תל אביב. המקום, שהוקם על ידי אגמון ואלה שיין, הצליח ליצור שפה מקומית ייחודית, ביתית, מתוחכמת, תל אביבית ונטולת יומרות. התפריט הצמחוני, עם כמה מנות שהפכו למיתולוגיות, משך אליו קהל קבוע של אנשי תרבות, אמנים, אנשי תקשורת וסועדים מכל הארץ.

״אורנה ואלה״ סימלה תקופה ורוח תל אביבית מסוימת: מקום של מפגש, שיחה ותחושה של בית בתוך העיר. את הרוח הזו ביקש גם הבמאי תומר היימן ללכוד בסרט הדוקומנטרי ״אורנה ואלה״, שתיעד את המסעדה עצמה וגם את מערכת היחסים המורכבת בין שתי השותפות; את האינטנסיביות של חיי המסעדנות ואת המחיר האישי שנלווה להצלחה ארוכת השנים. הסרט הפך למסמך תרבותי על העיר באותה התקופה, ועל מקום שהיה הרבה יותר ממסעדה.

אולי דווקא בגלל זה, המעבר של אגמון לעולם הקרמיקה נראה היום טבעי. גם במסעדה שלה הכול התחיל בחומר: בחומרי גלם, בידיים עובדות, במחשבה על חוויית היומיום ועל האופן שבו אנשים חיים סביב שולחן. כך, גם העבודות בתערוכה נולדו מתוך חקירה מתמשכת של חומר, צבע ושימוש יומיומי, ונעות בין פונקציונליות מדויקת לבין איכות חומרית ופיסולית עדינה.

כמו במתכון טוב, שינוי קטן בהרכב של גלזורה משנה לחלוטין את התוצאה. אני בודקת, מתקנת, מפרקת ובונה מחדש. לפעמים גלזורה שנראתה מושלמת מפסיקה לעבוד פתאום, והופכת לחידה חדשה שצריך לפתור

הקשר בין מטבח לקרמיקה מלווה כמעט כל משפט של אגמון. היא מדברת על גלזורות כמו שמדברים על מתכונים, על תנורים כמו שמדברים על אפייה, ועל תהליך העבודה כעל שילוב בין אינטואיציה לדיוק. ״זה בדיוק כמו בישול״, היא אומרת, ״רק עם חומרים אחרים״.

איך התגלגלת לעסוק בקרמיקה?

״זה בכלל התחיל מזיכרון ישן. בגיל 18, בשהות בארצות הברית עם ההורים שלי, התנסיתי במשך חצי שנה בעבודה על אובניים. זו הייתה חוויה שהשאירה בי תחושת התעלות כמעט פיזית. במשך שנים לא נגעתי בחומר, אבל הזיכרון נשאר, וכשחזרתי אליו אחרי סגירת המסעדה – משהו נפתח בי מחדש. זה היה כאילו הכול חזר, כאילו הגוף זוכר״.

מה שהתחיל כהתנסות הפך במהירות לעיסוק אינטנסיבי. אגמון מצאה את עצמה נוסעת שוב ושוב לסטודיו של איילת סמבירא – אמנית ומורה מנוסה לקרמיקה וקדרות שפועלת בבית ברל. ״מצאתי חיבור אמיתי. זה הטיפול שלי״.

בוסט של אוקסיטוצין

אגמון היא לא יוצרת שמסתפקת באינטואיציה בלבד. כמו במטבח, גם כאן היא מבקשת להבין לעומק את המערכת כולה. יחד עם קבוצת תלמידים נוספת של סמבירא, היא יזמה מסלול לימודים אינטנסיבי, כמעט אקדמי בגישתו. ״לא רציתי חוג, רציתי ללמוד באמת״. במשך שלוש שנים הם עבדו בצורה שיטתית – תרגול, חזרות, פירוק של טכניקות ובנייה מחדש של הידע.

בשלב מסוים נכנס לתמונה גם עולם הגלזורות – תחום שמעסיק אותה היום לא פחות מהעבודה על האובניים. מה שנראה בתחילה כסוג של קסם בלתי מוסבר, הפך עבורה למרחב של מחקר. היא התעמקה בכימיה של החומרים והחלה לעבוד עם תוכנות אינטרנטיות שמאפשרות לנתח את הרכב הגלזורה ולבצע התאמות מדויקות. ״יש בזה משהו פתיר. יש הפתעות, אבל יש גם חוקיות״.

זה מתחבר לעולמות הבישול שאת מגיעה מהם?

״כן, לחלוטין. כמו במתכון טוב, שינוי קטן בהרכב של גלזורה משנה לחלוטין את התוצאה. אני בודקת, מתקנת, מפרקת ובונה מחדש. לפעמים גלזורה שנראתה מושלמת מפסיקה לעבוד פתאום, והופכת לחידה חדשה שצריך לפתור״.

בתוך כל המחקר נשארת גם התרגשות טהורה. את הרגע של פתיחת התנור שבו נשרפות עבודות הקרמיקה שלה, היא מתארת: ״זה כמו בוסט של אוקסיטוצין. הרגע שבו הדלת נפתחת והכלים יוצאים לראשונה אל האור, עדיין מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש״.

גם בתערוכה הנוכחית ניכר החיבור הישיר לעולם שממנו היא באה. אגמון חושבת על שימושיות כמעט באותה מידה שהיא חושבת על יופי. ״פתאום נכנס כלי הביתה ואת לא מבינה איך חיית בלעדיו״.

היא מתעניינת בשאלות קטנות לכאורה: מה הגודל המדויק של קערה? איזה כלי חסר במטבח? איך כלי יושב ביד? אותן שאלות יומיומיות שהעסיקו אותה גם במסעדה, רק שכעת הן מקבלות צורה חומרית אחרת.

במקביל לעבודה האישית, אגמון גם מלמדת קורסי גלזורה, שבהם היא מנסה להנגיש לאחרים את הידע שצברה. הקורסים משלבים הבנה של חומר, כימיה ועבודה מעשית, ומושכים יוצרים מכל הרמות. ״אני עושה להם קיצור דרך – נותנת להם דרך ומאפשרת להם להבין את זה מהר יותר״.

לשאלה האם היא מתגעגעת למסעדה, התשובה שלה מורכבת: ״יש געגוע למקום, לאנשים, אולי גם לאנרגיה של התקופה ההיא. אבל לא לעומס, לאחריות או לאינטנסיביות הבלתי פוסקת של חיי המסעדנות. הקרמיקה מציעה לי קצב אחר: שקט יותר, קשוב יותר, כזה שמאפשר להמשיך לחקור בלי למהר לשום מקום״.

גם היום אגמון מסרבת להגדיר את עצמה באופן מוחלט. ״אני אף פעם לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה״, היא אומרת וצוחקת.

ואולי זו בדיוק התשובה. בין האובניים לגלזורה, בין המטבח לסטודיו, בין אוכל לחומר – אגמון ממשיכה ליצור סביבת חיים שלמה. רק שהפעם, במקום להגיש מנה לשולחן, היא יוצרת את הכלי שעליו היא תונח.

---

אורנה אגמון | תערוכת מכירה
20-26.5
סטודיו אטלס, שמעון הצדיק 15, יפו