אדוה דרורי: שהגוף ירגיש לפני שהמחשבה מספיקה לנסח

אשכול התערוכות החדש שנפתח במשכן לאמנות עין חרוד עוסק בגוף, זיכרון, קהילה וחברה ישראלית עכשווית. אחת משלוש התערוכות החדשות היא ״רחם קולקטיבית״ של אדוה דרורי (אוצר: אבי לובין) – מיצב תלוי־מקום עשוי טקסטיל, לבד, צמר וחומרים רכים, שהופך את חלל התצוגה למרחב עוטף של שהות, התכנסות ומגע.

אוהלים, פופים, כריות ומשטחים עטופים לבד וצמר ממלאים את החלל ומייצרים סביבה רכה, כמעט רחמית. אין כאן אובייקט אחד להתבונן בו מרחוק; הגוף עצמו מוזמן להיכנס פנימה, לשהות, להתערסל, לנוח. כבר בכניסה לחלל התערוכה נוצרת תחושה שהצופה עובר ממצב של התבוננות למצב של השתתפות.

״רציתי ליצור מקום שאפשר להיות בו פיזית״, אומרת דרורי. ״לא רק לראות עבודה, אלא להיכנס אליה. מקום שמכיל אותך ומאפשר רגע של שקט והתבוננות. משהו שקורה דרך הגוף״.

העבודה על הפרויקט נמשכה שלושה ימים, שבהם קיימה דרורי פעולה פרפורמטיבית והשתתפותית בבריכה שבחצר הפסיפס של המשכן, שם יצרה יחד עם הקהל שלוש עבודות ליבוד גדולות, עשויות צמר כבשים טבעי. הפעולה הייתה פתוחה למבקרים, שהוזמנו לקחת חלק בתהליך הפיזי של יצירת הלבד.

אני לא רואה במלאכות האלה רק משהו מרפא. כדי לחבר בד מחדש התפירה גם פוצעת את הבד. ההבנה שתיקון תמיד עובר דרך פגיעה – יש בו משהו מאוד חזק עבורי

״ליבוד הוא תהליך אינטנסיבי. יש בו מים, סבון, חיכוך, תנועה חזרתית. צריך להפעיל כוח, ללחוץ, לשפשף, לעבוד עם הגוף. אבל בתוך הפעולה הזאת נוצר גם משהו מדיטטיבי. אנשים נכנסים לקצב משותף״.

תהליך הליבוד, זה שמחבר בין חומר, מים ומגע, הפך בשנים האחרונות לחלק מרכזי בשפה של דרורי. לאחר פעולת הליבוד, היריעות עוברות כביסה, והחומר הרך והשברירי מתלכד ומתחזק, אבל שומר על איכות נושמת וחיה. ״אני אוהבת את זה שהחומר אף פעם לא נהיה סגור לגמרי. גם אחרי שהוא מתגבש, הוא עדיין רך, עדיין מגיב״.

היריעות שנוצרו בפעולה המשותפת הופכות בהמשך לליבו של המיצב. מתוך החומר בונה דרורי חלל תלוי מקום שמרגיש בו־זמנית כמו בית, גוף וגם מחסה. הדימוי המרכזי שמארגן את העבודה הוא הרחם, שמבחינתה הוא מקום של הזנה, הגנה והכלה, אבל גם של פגיעוּת. ״הרחם עבורי הוא מקום מורכב. יש בו חום והחזקה, אבל גם פחד. זה מקום שמחזיק בתוכו חיים, אבל גם זיכרון של כאב״.

גם בשם העבודה היא מבקשת לחדד את הממד הזה. הבחירה לקרוא לעבודה ״רחם קולקטיבית״, ובלשון נקבה, מדגישה את הפן הנשי של העבודה ואת החיבור בין גוף, טיפול, הזנה וקהילתיות.

העיסוק בגוף ובחוויה חושית נוכח בכל פרט במיצב. הטקסטיל עוטף את הקירות ואת האוויר עצמו, הצמר סופג ריח ולחות, החומר מגיב למגע. הצופה לא נשאר מחוץ לעבודה, הוא נכנס אליה פיזית רק לאחר שהוא חולץ את נעליו ודורך על הדשא שמכסה את ריצפת החלל. ״עניין אותי ליצור חוויה שפועלת דרך כל החושים, שלא תהיה רק אינטלקטואלית. שהגוף ירגיש לפני שהמחשבה מספיקה לנסח״.

אבל לצד הרכות והאינטימיות, מתקיימת במיצב גם תחושת פציעה. התערוכה נוצרה בחלקה מתוך עבודה קהילתית עם ילדים, והעבודות נושאות בתוכן את הכאב והטראומה שהוכנסו אל תוך החומר במהלך המפגשים. ״הילדים הביאו איתם המון רגשות. לפעמים זה היה דרך דיבור, ולפעמים פשוט דרך המגע בחומר. דברים נספגו פנימה״.

פצע פתוח

דרורי מדמה את המיצב גם ל״רחם של המדינה״ – מקום שיש בו חום והכלה, אבל גם פצע עמוק שעדיין פתוח. בתוך המציאות הישראלית של השנים האחרונות, העבודה מבקשת להציע מרחב של אמפתיה וקשר אנושי. ״אנחנו חיים בתוך מציאות קשה ומפורקת. התחושה היא שהכול סדוק. בתוך זה רציתי לייצר מקום שמאפשר רגע של נשימה״.

הריפוי שמציעה העבודה הוא לא תהליך חלק או מרגיע בלבד. פעולות התפירה, הרקמה והליבוד נושאות מבחינתה של דרורי גם ממד אלים. הן כוללות חדירה, ניקוב, חיתוך ופציעה של החומר. ״אני לא רואה במלאכות האלה רק משהו מרפא. כדי לחבר בד מחדש התפירה גם פוצעת את הבד. ההבנה שתיקון תמיד עובר דרך פגיעה – יש בו משהו מאוד חזק עבורי״.

העיסוק במלאכות יד ובעמלנות נשית מלווה את דרורי לאורך שנים. היא משתמשת בפרקטיקות המזוהות היסטורית עם עבודה נשית ובהן תפירה, רקמה וליבוד; כל זה כדי לעסוק בשאלות של מגדר, זהות, קיבוציות וישראליות. ״המלאכות האלה נתפסו הרבה שנים כמשהו קטן או ביתי, אבל הן מחזיקות בתוכן ידע, זיכרון, כוח וקהילה״.

החיבור שלה למלאכות הללו הוא גם אישי. את עבודות הרקמה והליבוד למדה מסבתה, שתפרה לה בגדים בילדותה. ״יש לי זיכרון חזק של הידיים שלה, של התנועות, של המגע בבד. אני חושבת שהרבה מהעבודה שלי קשור לזיכרון הזה״.

העיסוק בקולקטיב ובטראומה חברתית מלווה אותה כבר שנים רבות. היא גדלה בתנועה הקיבוצית ועסקה בעבר בטראומה הקולקטיבית של הקיבוץ; במיוחד בנושא הלינה המשותפת, שהוא מבחינתה מרחב שנע בין אינטימיות, שייכות ואובדן גבולות אישיים.

בשנת 2005 השתתפה בתערוכה המכוננת ״לינה משותפת״ שאצרה טלי תמיר והוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב – מהתערוכות הזכורות בשדה האמנות הישראלי שעסקו בזיכרון הקיבוצי ובמחיריו הרגשיים. בשנה שעברה הציגה גם תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן, שאצרה שרי גולן. על הסוגיה של הלינה המשפחתית היא אומרת: ״אני חושבת שהשאלות האלה תמיד נמצאות אצלי. איך חיים יחד? מה הגוף זוכר? איך קהילה מחזיקה וגם פוצעת?״.

בעבר גם שירתה כחובשת בחיל הים ונחשפה למצבים קשים, חוויות שממשיכות להדהד בתוך היצירה שלה עוד היום. ״העיסוק שלי בריפוי ובטראומה הוא גם אישי. מבחינתי האמנות היא דרך לעבוד עם הדברים האלה, דרך לנסות לתת להם צורה״.

מאז פרוץ המלחמה קיבל העיסוק הזה ממד נוסף. דרורי הייתה שותפה ל״סטודיו הבטוח״ – מיזם ארצי לטיפול בנפגעי הטבח והמלחמה באמצעות אמנות, ויזמה מפגשי יצירה קהילתיים, שבהם נוצרו פורטרטים מצמר לכל אחד מהחטופים. ״זו הייתה דרך לעשות משהו בתוך תחושת חוסר האונים שהייתי בה. ניסיתי לעבוד עם הידיים, להיות יחד, לנסות ולהחזיק משהו״.

בזמן שהמציאות בחוץ ממשיכה להיסדק, ״רחם קולקטיבית״ מציעה מרחב של קרבה, אמפתיה ונשימה. מקום שבו טראומה וריפוי מתקיימים יחד בתוך אותו גוף, בתוך אותו חומר, בתוך אותה קהילה.

---

אדוה דרורי | רחם קולקטיבית
אוצר: אבי לובין
המשכן לאמנות עין חרוד
נעילה: 3.10