״קיילי״: רכבת הרים רגשית (לקהל יעד ספציפי)

לא משנה כמה אנסה, לא אצליח להיות אוביקטיבית לגבי הדוקו החדש על קיילי מינוג. קיילי היא זו שהפכה אותי לראשונה לגרופי, תחום שהתמחיתי בו בצורה מעמיקה במהלך השנים ועד היום. זה התחיל בלהיטים הראשונים של סוף האייטיז כולל פוסטרים על הקירות בחדר, והמשיך כש־Neighbors (שבעברית קראו לה אז ״שכנים, שכנים״; מעבירה 20 שקל בביט למי שזוכרת למה הכפילות) הגיעה ארצה והמשיכה להזין את האובסס.

מאז עברו איזה שנתיים־שלוש והאובסס תפס כיוונים נוספים, אבל קיילי תמיד היתה הראשונה. על כן, קהל היעד של סדרת הדוקו החדשה של נטפליקס, שנקראת פשוט ״קיילי״, הוא בדיוק אני. בסדר, ועוד כמה עשרות מיליונים ברחבי העולם.

את הסדרה, בת שלושה פרקים (כשעה כל אחד), ביים מייקל הארט, שהניסיון שלו הוא בעיקר בעריכה (בין השאר של סדרת הדוקו על דיוויד בקהאם, ששודרה גם היא בנטפליקס ב־2023). הסדרה בנויה משיחות שלו עם קיילי בת ה־57, עם קרובים וקולגות משמעותיים: המפיק המוזיקלי פיט ווטרמן, אחד משלושת המופלאים סטוק־אייטקין־ווטרמן שאחראים לרוב שירי הפופ שאנחנו מכירים מהאייטיז; האחות דני מינוג, שאובססיביים כמוני בטח זוכרים ששיחקה כמה שנים אחרי בסדרה האוסטרלית היחידה שנתנה פייט ל־Neighbors, הלא היא Home And Away.

וגם ניק קייב שנכנס לחייה בשלב מאוחר יחסית; וג׳ייסון – הו, ג׳ייסון – דונובן, קראש הנעורים שהכירה על הסט של הסדרה בגיל 19, ולמרות שהרומן ביניהם היה יחסית קצר במציאות – הם לנצח יהיו מקושרים אסוציאטיבית אחד לשנייה, הודות לנוסטלגיה ולמתנה הגדולה שהעניקו לאנושות – הדואט Especially for You.

 מעבר לקושי בהתמודדות עם המחלה עצמה, הסדרה מעמיקה גם בקושי שגוררת איתה החשיפה המלאה והאופן שבו התקשורת סירבה להוריד את הרגל מהגז והיתה שם כל הזמן – לטוב ולרע

יש עוד דמות אחת מרכזית בסיפור של קיילי, שאם היה בחיים כנראה שגם אותו היו משכנעים לשבת מול המצלמה – מייקל האצ׳נס, סולן INXS, אדם עם גלונים של כשרון וכריזמה אבל גם עם גלונים של בעיות, שהתאבד בגיל 37 הממש־צעיר.

מלבד השיחות, הסדרה שופעת קטעי ארכיון – מכאלה שצילמו הוריה של מינוג במצלמת הווידיאו הביתית בביתם במלבורן בשנות ה־70, דרך אינספור ראיונות טלוויזיוניים, וכלה בכאלה אישיים שתועדו תוך כדי מסעות הופעות מאחורי הקלעים, בחדרי המלון ובדרכים.

הסדרה מגוללת את סיפורה של מינוג באופן כמעט כרונולוגי. היא נפתחת בהגעתה הראשונה ללונדון להקליט את הסינגל הראשון שלה, אחרי שהיא כבר שחקנית וכוכבת מקומית באוסטרליה. קצת אחר כך אנחנו מבינים את האוריג׳ין סטורי – משפחה ממוצעת ממלבורן, שלושה ילדים, שתיים מהן חובבות במה ותשומת לב. הראשונה שהופכת לכוכבת היא דווקא דני, האחות הקטנה, בעוד שקיילי מלוהקת לתפקידי משחק אבל הפשן האמיתי שלה הוא לשיר על במה.

בגיל 19 מתחילה ההיסטריה: הסינגל הראשון שהיא מוציאה (I Should Be So Lucky) הופך ללהיט משוגע, והיא נסחפת אל תוך קריירה שמהנדסים עבורה הקברניטים בסקוט־אייטקין־ווטרמן. במקביל היא ממשיכה לשחק בסדרה המצליחה שבזכות הליהוק שלה ושל דונובן חוצה גם היא את גבולות האוקיינוס והופכת ללהיט בבריטניה.

הפרק הראשון עוסק ברובו בתקופה הנ״ל, כולל ההצלחה המטאורית והמהירה והביקורת שזכתה לה בסצנת המוזיקה דאז שלפיה היא לא יותר מבובה על חוט – אחד הדברים שגרם לה לנסות להעלות הילוך ולהיות פעילה יותר בהחלטות לגבי הקריירה שלה בעצמה.

הדבר הנוסף שדחף אותה ליצירה אישית יותר היתה מערכת היחסים הסוערת עם האצ׳נס, שנפרשת בפרק השני, וגילתה לה עולם (ליטרלי אבל גם מטאפורית) לצד הרוקסטאר שהיה ההפך הגמור ממנה מבחינת תדמית – ונתפס כילד הרע, תדמית שהוא בעצמו הקפיד להזין לאורך השנים.

ללא גינונים של דיווה

הפרק השני מתמקד במערכת היחסים הזו, לצד ההתלבטויות של מינוג הקצת־יותר מבוגרת לגבי המשך הקריירה שלה, והכיוונים החדשים שלקחה בה – חלקם מוצלחים יותר (הדואט המאוד לא־מתבקש עם ניק קייב, לדוגמה) וחלקם פחות.

רכבת ההרים הרגשית מגיעה לשיאה בפרק השלישי, שעוסק בהתמודדות שלה עם סרטן השד שגילתה בגיל 36. מעבר לקושי בהתמודדות עם המחלה עצמה, הסדרה מעמיקה גם בקושי שגוררת איתה החשיפה המלאה והאופן שבו התקשורת סירבה להוריד את הרגל מהגז והיתה שם כל הזמן – לטוב ולרע. לאורך תקופת המחלה והטיפולים היא לא התראיינה, אבל צלמי הפפראצי היו שם כל הזמן, והחזרה שלה לבמה עם ההחלמה היתה מהירה ומתוקשרת לא פחות.

הפרק גם עוסק בהתמודדות שלה עם ההכרה וההבנה שלא תוכל להביא ילדים, שיחות שאת רובן היא מנהלת מול המצלמה בעיניים דומעות וברור שגם עכשיו, בגיל 57, זה עניין שעדיין קשה לה לקבל בלב שלם. הוא מסתיים בווידוי שלה מול אנשי ההפקה המוזיקלית שאיתם היא עובדת, שבו היא מספרת שבשנת 2021 חלתה בסרטן בפעם השנייה, אבל הפעם החליטה לשמור על העניין לעצמה וחולקת אותו רק עכשיו. זו גם הפעם הראשונה שהסיפור יוצא לתקשורת, כך שהסדרה בעצם מביאה איתה גם סקופ (אמנם בדיעבד, אבל עדיין סקופ).

למרות שהקצב של הסדרה נשמר רציף לכל אורכה, עם מינון ראוי בין טסטמוניאלס לקטעים מהעבר, יש פער קל בין הדמות של קיילי היום, זאת שיושבת מול המצלמה, לבין פצצת האנרגיה שהיא על הבמה. כשהיא משוחחת עם הארט היא אנושית מאוד. היא לא מדונה והיא לא שר, אין לה גינונים של דיווה וקצת קשה להאמין שזו זו אותה האישה שתיזזה בין מדינות, צילומים, שערים, הקלטות ופרובוקציות למיניהן.

האישה הממש־נורמלית הזו שהיא היום, עם המבטא האוסטרלי המובהק וההסתכלות הכך כך מפוכחת לאחור, מעלה את התהייה שמא הם צדקו, כל אלה שאמרו עליה שהיא לא יותר מבלונדינית קטנטנה ויפה שלא שרה מי יודע מה. אבל הרי ברור לנו שלא זה המצב, וגם ברור שלא היה קשה להבחין בזה כבר בתחילת דרכה – אחרת מה מייקל האצ׳נס מצא בה ומה בער לניק קייב להציע לה דואט.

כמו בסדרות וסרטי דוקו קודמים, של נטפליקס ובכלל, ברור שגם במקרה הזה המטרה היא להרים למושא התיעוד ולא להיכנס למקומות האפלים יותר. אבל יכול להיות, ורק יכול להיות, שאצל קיילי אין הרבה מקומות אפלים גם ככה. הסדרה מסתיימת בתחושה של מחנק קל בגרון, אבל עם הפנים קדימה וההצהרה הברורה שקיילי ניצחה שוב, ושהיא חיה ובועטת מאי פעם. ואנחנו כולנו איתה, עושים בלב את הלוקומושיין.

---

קיילי | נטפליקס
בימוי: מייקל הארט
3 פרקים; אוסטרליה/בריטניה, 2026
4 כוכבים